דברי הגמרא באותיות 12 ROD;
רשב"ם בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
(בבא בתרא
צג,ב)
משנה:
המוכר פירות (תבואה) לחבירו - הרי זה (הלוקח) מקבל עליו רובע טנופת לסאה (מקבל עליו רובע הקב של טנופת לכל סאה,
דסתם תבואה - דרכה להיות בה רובע טנופת; אבל יותר מרובע – לא, כדמפרש טעמא בגמרא:
אי משום דינא אי משום קנסא);
תאנים - מקבל עליו עשר מתולעות למאה (דאורחייהו בהכי; והוא הדין אחת לעשר);
מרתף של יין (ויש בו חביות הרבה)
- מקבל עליו עשר קוססות (ין רע; 'קוססות' נראה לי כמו 'פריה יקוסס ויבש' דיחזקאל
(יז)) למאה (כלומר: עשר חביות של יין רע: דסתם
מאה חביות - אורחייהו בעשר קוססות, ומחיל איניש; ובגמרא מוקי לה כדאמר ליה "מרתף
זה של יין אני מוכר לך";) קנקנים; בשרון (באותו המלכות) - מקבל עליו עשר פיטסות למאה (כדים רעים; ובגמרא מפרש לה).
גמרא:
תאני רב קטינא : 'רובע קטנית לסאה'.
- ועפרורית לא (בתמיה: הא 'רובע טנופת' דמתניתין - לאו בעפרורית מיירי?
דעפרורית רובע לא מחיל איניש, אלא רובע קטנית לסאה של תבואה)?
והאמר רבה בר חייא קטוספאה משמיה דרבה: 'בורר צרור מגרנו של חברו -
(בבא בתרא צד,א)
נותן לו דמי חטין' (שהרי הפחיתו במדה דאיהו הוה מזבין
ליה עם החטין: דעפרורית מקבל לוקח; אבל לחזור ולערב - אינו יכול, דהשתא עושה עולה בידים,
וכתיב (ויקרא יט) 'לא תעשו עול', וגם לוקח לא מחיל אלא מה שנתערב מעצמו עם התבואה
בעל כרחו של מוכר, וכשבורר הצרור ומשליך חוץ - היזק בידים הוא: שאותן צרורות היו
לו שוין כמו חטין; ואי נמי לא חשיבי ליה היזק גמור, דמכל מקום הן גופן אינן שוין
כלום ליחייב, מיהא משום דינא דגרמי, כגון השורף שטרותיו של חבירו, והמקדש בכרם,
והזורע כלאים בשדה חבירו, דבההיא שעתא קגזיל ליה מיד ממונו אף על פי שאינו ניכר,
דהא פסקינן הלכתא בבבא קמא (דף ק.) [כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי; ואמרינן נמי התם
[דף צח,ב]: 'הוה עובדא וכפייה רפרם
לרב אשי ואגבייה כי כשורא לצלמי';
וגרמא בנזקין, דקיימא לן דפטור - היינו כגון שולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן, שההיזק
ניכר, אבל אינו עושה אותו בידים, אלא גורם עכשיו שיבא היזק ממילא לאחר זמן; אבל
דינא דגרמי: בידים הוא מזיק, אלא שאין ההיזק ניכר])?
(ומשני:) קטנית - (מקבל עליו) רובע (כדתני רב קטינא),
(אבל) עפרורית - פחות מרובע
(פחות מרובע משהו הוא דמקבל, אבל רובע בעפרורית - כיתר
מרובע בקטנית - לא מקבל);
ועפרורית - רובע לא? והא תניא: 'המוכר פירות לחברו: חטין - מקבל עליו רובע קטנית
לסאה (כלומר: אם חטין מוכר לו - מקבל עליו לוקח כו'; ); שעורים - מקבל עליו רובע נישובת לסאה; עדשים - מקבל
עליו רובע עפרורית לסאה' (קטנית - אורחיה לגדל בחטין, ונישובת - בשעורים ועפרורית
- בעדשים. 'נישובת': קש שניזרה בנישוב)מאי לאו הוא הדין
לחטים ולשעורין (דמקבל עליו רובע עפרורית, והאי דקתני לה גבי עדשים - אורחא
דמילתא קתני: שמיני טנופת הללו מצוין, זה בכה וזה בכה)?
שאני עדשים: דמיעקר עקרי להו (ולא קוצרין הלכך שכיח בהו עפרורית טפי).
אלא טעמא דעדשים דמיעקר עקרי להו (כלומר: כיון דאמרת דמיעקר עקרי להו והלכך שכיח בהו עפרורית
טובא, אם כן דוקא נקט בעדשים 'רובע עפרורית': משום דשכיחי בהו), אבל חטי ושערי לא (אין לומר 'רובע עפרורית', דהא לא שכיח
כל כך); תפשוט מינה: חטי ושערי דעפרורית
לא מקבל (תפשוט מהא סיוע לדבריך שהיית מתרץ 'עפרורית - פחות מרובע';
דאם איתא דהוא הדין לחטי ושערי, ליתני 'רובע עפרורית' בחטין, ואנא אמינא: כל שכן
בעדשים)!
לעולם (אימא לך): חטי ושערי מקבל (רובע) עפרורית; (ודקשיא לך 'ליתנייה גבי חטין וכל שכן עדשים' -) עדשים איצטריכא ליה: דסלקא דעתך אמינא: כיון דמיעקר עקרי
להו יותר מרובע נמי לקבל - קא משמע לן.
אמר רב הונא: אם בא (לוקח להקפיד בטנופת דנראה בעיניו שיש בו טנופת יותר מרובע,
ובא לוקח) לנפות (לנפותו לדעת אם יש שם יותר מרובע ונמצא
בו יותר) - מנפה את כולו (ויחזיר
לו המוכר חטין כנגדן, או מעות, ולא יאמר: "רובע כבר מחלת והמותר אשלם לך").
אמרי לה דינא ואמרי לה קנסא:
אמרי לה דינא: מאן דיהיב זוזי - אפירי שַׁפִּירֵי יהיב (דלא מחיל
טנופת כלל), (אלא)
ורובע לא טרח איניש (מפני שטורַח הוא לנפותו בשביל דבר מועט, והלכך: כי ליכא
אלא רובע - לא טרח לוקח לנפותו; דכי אמר ליה מוכר ללוקח: "אני אומר שפירות
יפין הן, ואם תאמר אינן יפין - או טרח ונפה אותם, או אייתי ראיה כמה יש טנופת,
ואשלם לך", ובשביל רובע לא טרח, דיצא שכרו בהפסד טרחו),
(אבל כי איכא) יותר מרובע - טָרַח איניש
(טָרַח לוקח לנפותו),
וכיון דטרח (וכיון דהתחיל לטרוח)
- טרח בכוליה (טורח ומנפה את כולו, דדבר קל הוא לגמור הניפוי מאחר שהתחיל,
והלכך לא מחיל; ומיהו היכא דליכא אלא רובע, אם בא לנפות - הרי בטלה דעתו, ופטור
מוכר);
ואמרי לה קנסא: (דמן הדין אפילו טפי מרובע מחיל איניש, ואפירי דלאו שפירי
מכל וכל יהיב לוקח זוזי: שיודע הוא דדרך תבואה להיות בה טנופת, ומחיל; הלכך:) רובע שכיח (רובע לא קניס, דהא שכיח, וליכא למימר דערובי עריב בידים), (אבל) יותר לא שכיח (בתבואה), (ואיכא למימר) ואיהו (המוכר) הוא דעריב (בידים); וכיון דעריב - קנסוהו
רבנן בכוליה (דאיכא למימר כוליה עירב; ונפקא מינה: דאי ידעינן ביה דלא
עריב - אפילו טפי מרובע הוי מחילה, וקנה לוקח והיינו דאיכא בין דינא לקנסא).
<סימן כל תרי שטרי דראבין בר רב נחמן אונאה וקבלנותא> מיתיבי (אלישנא
קמא דאמרי ליה דינא קפריך, ולא אקנסא): [כלאים פ"ב מ"א; מועד קטן דף ו,א] 'כל סאה (תבואה) שיש בה רובע (הקב) ממין אחר – ימעט (דלא ליהוי
רובע)' (ואחר כך יזרענו; וכן פירש רבינו חננאל;
אי נמי נזרעו, אלא שלא נשרשו עדיין – ימעט, אבל אם נשרשו - אין להם עוד תקנה, שכבר
נאסרו בהשרשה, כדנפקא לן בפסחים בפרק 'כל שעה' (דף כה.), מ'המלאה'; והזרע זרוע
מעיקרו בהשרשה; ובספרי נמי תניא לה בהדיא 'התבואה משתשריש');
סברוה דרובע דכלאים (האוסר התבואה משום כלאים)
כיותר מרובע דהכא (חשוב הוא מן התורה, ולא בטיל, כי היכי דחשיב יותר מרובע
טנופת לגבי מכירה: דלא בטיל, והוא הדין דפחות מרובע דכלאים בטל כרובע דטנופת) וקא תני ימעט (ויעמידנו על שיעור הבטל, דהיינו פחות
מרובע; ואף על גב דאיסור כלאים חמור הוא: שאין ב"ד יכולין להפקיע איסור, אפילו
הכי לא מחמרינן ביה למימר דכיון דטרח - ליטרח בכוליה לנפותו כולו, כל שכן גבי
מכירה, דקיל: שהרי בית דין יכולין להפקיר ממון של זה לחבירו, דהוו להו למימר
'ימעיט ויעמידנו על שיעור הבטל', דהיינו רובע; ואף על גב דאפירי שפירי יהיב אינש זוזי,
ובטפי מרובע עביד דטרח בכוליה ולא מחיל - אפילו הכי: כיון דרובע מחיל איניש - בטפי
מרובע נמי יעמידנו על רובע, ולא ינפה את כולו! וקשיא לרב הונא דאמר 'מנפה את
כולו'!
ומיהו הוה מצי לתרוצי דלא דמי
טעם דטנופת לטעם דכלאים כל כך: דהתם במחילה תליא מילתא: דרובע מחיל איניש משום טרחא,
אבל יותר מרובע לא מחיל איניש אפילו פחות מרובע שבו, דנקל לו לטרוח בכולו מאחר
שמתחיל; אלא דעדיפא מינה קמתרץ ליה:)
לא! רובע דכלאים - כי רובע דהכא דמי (דשניהן בטלין מן הדין; והלכך די במיעוט,
דהא אפילו מיעוט לא הוה צריך, דהא בטיל, אלא חומרא בעלמא הוא, כדמפרש ואזיל; אבל
יותר מרובע דכלאים אימא לך שאם בא למעט - ממעט את כולו)
אי הכי (דמשום חומרא דכלאים ממעט ולא מן הדין) - אמאי ימעט?
משום חומרא דכלאים.
אי הכי
(בבא בתרא צד,ב)
אימא סיפא: 'רבי יוסי אומר: יבור (יברור את הכל)'
אי אמרת בשלמא (דרובע דכלאים) כיותר מרובע טנופת
דמי (והאי 'ימעט' - מן הדין הוא),
בהא קא מיפלגי: תנא קמא סבר לא קנסינן התירא אטו איסורא, ורבי יוסי סבר: קנסינן (היינו דאתא
רבי יוסי למימר 'יברור את הכל', וסבירא ליה כרב הונא, דאמר 'אם בא לנפות - מנפה את
כולן')! אלא אי אמרת כרובע דמי (אבל כיון
דאוקמת דמן התורה אפילו מיעוט אינו צריך, אלא חומרא הוא)
- אמאי (אתא רבי יוסי להוסיף חומרא אחרת על זו, ולמימר) 'יבור'? (ואיכא ספרים דכתוב בהו 'תא שמע מסיפא', ולסיועי לרב הונא
קאתי.)
התם היינו טעמא דרבי יוסי: משום דמיחזי כי מקיים כלאים (מאחר שמתחיל
למעט ומניח מקצתן, ומיחזי כאילו מטיל אותן בידים וזורען במתכוין ואי כבר
נזרעו בקרקע ובירר קצת ושייר קצת - נראה כמקיים בקרקע כלאים; ונפקא לן מקרא במועד
קטן ובתורת כהנים דלוקה).
תא שמע [בבא מציעא פ"ג מ"ד;
דף לז,א]:
'שנים שהפקידו אצל
אחד: זה מנה וזה מאתים; זה אומר "מאתים שלי" וזה אומר "מאתים
שלי": נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו' (אלישנא
דקנסא פריך: שמע מינה לא קנסינן אמותר, והכא נמי אמאי קנסוהו רבנן בכוליה אלא במותר
רובע)!?
הכי? השתא: התם ודאי מנה למר ומנה למר, הכא - מי יימר דלאו כוליה ערובי עריב
(דכיון דרגלים לדבר דעירב בו בידים: דהאיכא יותר מרובע
- איכא למימר דכוליה עריב)?
תא שמע מסיפא: 'אמר רבי יוסי: אם כן מה הפסיד הרמאי (לא יבא
להודות, דהא לא מפסיד מידי)? אלא הכל יהא מונח
עד שיבא אליהו' (ולסיועיה קאתי)!?
הכי? השתא: התם ודאי איכא רמאי, הכא מי יימר דערובי עריב (כלל)?
תא שמע [תוספתא פ"ה מ"ט;
בבא קמא ל,ב; בבא מציעא עב,א]: 'שטר שיש בו רבית (פלוני לוה
מפלוני מנה במאתים עד זמן פלוני) - קונסין אותו ואינו
גובה לא את הקרן ולא את הרבית - דברי רבי מאיר'! [יש
מפרשים (ריב"ם) שלדעת רבי השטר פסול, ואינו גובה בו, אך החוב קיים, וגובה
כמלוה על פה; ואחרים (תוספות) סוברים שקנס רבי מאיר והחוב בטל.]
הכי? השתא: התם משעת כתיבה הוא דעבד ליה 'שׂוּמָא' (משעת כתיבה קעבר המלוה א'לא תשׂימון
עליו נשך', דמהכא נפקא לן בפרק 'איזהו נשך'), הכא מי יימר דערובי
עריב?
תא שמע מסיפא: 'וחכמים אומרים: גובה את הקרן [בשטר, עם האחריות],
ואינו
גובה את הרבית'!?
הכי? השתא: התם ודאי קרנא דהתירא הוא, הכא מי יימר דכוליה לא ערובי עריב?
תא שמע: (לקמן בפרק 'בית כור' [פ"ז מ"א, לקמן קג,ב] תנן:
''"בית כור עפר אני מוכר לך מדה
בחבל" כו' ואם אמר לו "הן חסר", "הן יתר"
- אפילו פיחת רובע לסאה או הוסיף רובע לסאה – הגיעו' דהיינו שלשים רבעים לבית כור דהוי שלשים סאין' ;יתר מיכן – יעשה חשבון ויחזיר לו' כיון דאיכא מותר מרובע; ותני רבין בגמרא) דתני רבין בר רב נחמן [קד,ב]): 'לא את המותר (של רובע
לכל סאה) בלבד הוא מחזיר, אלא מחזיר לו
את כל הרבעין כולן (כל שלשים רבעים של בית כור ומותרותיהם - הכל מחזיר)' אלמא היכא דבעי אהדורי - כולה מהדר (דהיכא דבא
לשלם - משלם את כולו; ולעיל נמי: היכא דבא לנפות - מנפה את כולו; ומסייעא לרב הונא,
ואלישנא קמא: דאמרי לה 'דינא' קמסייע: דהכא והתם חד טעם הוא: דרובע מחיל איניש,
אבל כי איכא טפי מרובע - הוי דבר חשוב ולא מחיל מידי)!
הכי? השתא:
(בבא בתרא צה,א)
התם (גבי "בית כור עפר מדה בחבל אני מוכר לך" בדין
הוא דמחזיר לו את כל הרבעים, דמעיקרא לא אקני ליה מוכר מידי בייתור על מדת החבל אלא
משום) "הן חסר" "הן
יתיר" אמר ליה (בהדיא; אבל מסתמא לא הוה קני יתר על הבית כור ואפילו כל
שהוא), מיהו רביע - לא חשיב, יתר מרביע
– חשיב: דכיון דחזי ליה לאיצטרופי בתשעת קבין - הויא לה ארעא חשיבתא באפי נפשא,
והדרא (הלכך: כיון דאיכא דבר גדול כל כך: יתר מרובע לסאה - לא
הוה מחילה כלל, דקרקע חשוב הוא בפני עצמו, דלהכי אהני מאי דאמר ליה "בית כור"
והאי דקאמר ליה "הן חסר הן יתר"; מיהו להכי אהני: דאי לא הוה יתר על
המדה כי אם רובע - הוא מחיל ליה, אבל יתר מרובע - לא הויא מחילה כלל, והדר; והוא
הדין לחסרון: דרובע נמי הוי מחילה, יתר מרובע לא הוי מחילה, והדר ללוקח; אבל גבי רובע טנופת: דאף על גב דלא אמר
ליה "הן חסר הן יתר" הויא מחילה מסתמא, דהא שכיח טנופת רובע, ולעולם
אימא לך: כי איכא נמי יתר מרובע - הויא רובע מחילה, ויחזיר המותר: דאם בא לנפות
אינו מנפה את כולו; ולמאי דפשיט ליה התם: דאי אמר ליה "בית כור" סתמא,
כמאן דאמר ליה "הן חסר הן יתר" דמי, והויא נמי מחילה רובע לסאה, ויותר
מרובע יחזיר הכל - הוה ליה לשנויי הכא: 'הכי השתא התם מעיקרא בית כור אמר ליה',
דמשמע לא פחות ולא יותר, מיהו רובע הויא מחילה, טפי מרובע לא הויא מחילה כלל, והדר
הכל: דאין דרך להיות בבית כור יותר מבית כור; אבל הכא - דודאי אית ביה טנופת -
לעולם אימא לך דלא ינפה אלא את המותר על הרובע; ונראה בעיני דהכי גרסינן לה, דכי
האי גוונא מתרץ לקמיה: 'הכי השתא התם מעיקרא שוה בשוה א"ל כו'; וכן עיקר).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@barak-online.net
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
מובאות וציטטות בגופן NARKISIM; השלמת
פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 NARKISIM;
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך:
(תענית ב,ב)
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא: בתחתית הדף
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer,
Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל
הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2002 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@barak-online.net.