דברי הגמרא באותיות 12 ROD;
רש"י בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
(מכות ז,ב)
גמרא:
תניא: אמר להם רבי
לחכמים: וכי נאמר [בפסוק ואשר יבא
את רעהו ביער לחטב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרת העץ ונשל הברזל מן העץ
ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי (דברים יט,ה)] 'ונשל הברזל מעצו'? והלא לא נאמר אלא 'מן העץ'!? ועוד: נאמר 'עץ' למטה ('ונשל
הברזל מן העץ'), ונאמר 'עץ' למעלה ('לכרות
העץ'): מה עץ האמור
למעלה - מן העץ המתבקע, אף עץ האמור למטה
– מן העץ המתבקע.
אמר רב חייא בר
אשי אמר רב: ושניהם מקרא אחד דרשו: 'ונשל הברזל מן העץ': רבי סבר יש אם למסורת (כמה
שנמסרה כתב של תיבה למשה - אנו צריכין לדורשה, ולא לפי המקרא): 'ונישֵל' כתיב (כשאתה
קורא 'ונָשל' אתה מוסיף הברה של אל"ף או של
ה"א בין נו"ן לשי"ן, ולפי המסורת 'ונישל' כתיב, ופירושו נישל: שהשיל
הברזל מן העץ המתבקע, ומצא את רעהו), ורבנן סברי: יש אם למקרא: 'ונָשַל' קרינן (לשון
פָּעַל: הברזל עצמו נשל מעל עצו).
ורבי – 'יש אם למסורת'
סבירא ליה?
(מכות ח,א)
והאמר רב יצחק ברבי
יוסף (בסנהדרין בשמעתא קמייתא (דף ד.)): אמר רבי יוחנן: רבי, ורבי יהודה בן רועץ, ובית שמאי,
ורבי שמעון, ורבי עקיבא - כולהו סבירי להו יש אם למקרא'!?
היינו דקאמר להו
(דקא הדר רבי ואמר) 'ועוד' (בגזירה
שוה).
אמר רב פפא: מאן
דשדא פיסא (רגב: גוש עפר; כלישני"א בלע"ז) לדיקלא ואתר תמרי (והשיר
תמרים), ואזול תמרי
וקטול - באנו למחלוקת דרבי ורבנן (דהיינו דומיא
דמן העץ המתבקע).
פשיטא!?
מהו דתימא (הא
לרבי -) כ'כח כחו' דמי (ופטור,
שהרגב היה כח ראשון, ונשירת התמרים היה כח שני) - קא משמע לן (שהרגב
– כגרזן, והתמרים - כקיסם הניתז).
אלא 'כח כחו' לרבי
- היכי משכחת לה?
כגון דשדא פיסא
ומחיה לגרמא (הוא עץ החריות שהתמרים תלוין אצלו), ואזיל גרמא ומחיה לכבאסא (הוא
אשכול התמרים המקובצים יחד), ואתר תמרי ואזול תמרי וקטול.
משנה:
הזורק אבן לרשות
הרבים והרג - הרי זה גולה.
רבי אליעזר בן יעקב
אומר: אם מכשיצאתה האבן מידו הוציא הלה את ראשו וקבלה - הרי זה פטור (מפרש
טעמא בגמרא).
זרק את האבן לחצרו
והרג: אם יש רשות לניזק ליכנס לשם – גולה, ואם לאו - אינו גולה, שנאמר (דברים
יט,ה) ואשר יבא את רעהו ביער [לחטב עצים
ונדחה ידו בגרזן לכרת העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת
הערים האלה וחי] - מה היער רשות לניזק
ולמזיק ליכנס לשם, אף כל רשות לניזק ולמזיק להכנס לשם - יצא חצר בעל הבית שאין
רשות לניזק ליכנס לשם.
אבא שאול אומר:
מה חטבת עצים רשות - אף כל רשות, יצא האב המכה את בנו (להטותו
לדרך אחרת), והרב הרודה את תלמידו
ושליח בית דין (המלקה ארבעים לחייב מלקות).
גמרא:
'לרשות הרבים'?
מזיד הוא!?
אמר רב שמואל בר
יצחק: בסותר את כותלו.
איבעי ליה לעיוני!?
בסותר את כותלו
בלילה.
בלילה נמי איבעי
ליה לעיוני!?
בסותר את כותלו
לאשפה.
האי 'אשפה' - היכי
דמי? אי שכיחי בה רבים - פושע הוא, אי לא שכיחי בה רבים - אנוס הוא?
אמר רב פפא: לא
צריכא אלא לאשפה העשויה ליפנות בה (בני אדם לנקביהם) בלילה ואין עשויה ליפנות בה ביום, ואיכא דמקרי
ויתיב (ליפנות ביום): פושע לא הוי, דהא אינה עשויה ליפנות בה ביום; אונס נמי
לא הוי, דהא איכא דמקרי ויתיב.
רבי אליעזר בן יעקב
אומר וכו':
תנו רבנן: [(דברים
יט,ה) ואשר יבא את רעהו ביער לחטב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרת
העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי] 'ומצא' (משמע שהוא
שם ומצאו נשירת נשל הברזל) - פרט לממציא את עצמו (אחרי
כן הוציא הלה את ראשו מן החלון וקיבל האבן במצחו); מכאן אמר רבי אליעזר בן יעקב: אם משיצתה האבן מידו
הוציא הלה את ראשו וקבלה – פטור.
למימרא ד'מצא'
- מעיקרא משמע? ורמינהי [סיפרא בהר פרשה ג; משנה ערכין פ,ט מ"ב]: 'ומצא' [ויקרא
כה,כו: ואיש כי לא יהיה לו גאל והשיגה ידו ומצא כדי גאלתו] - פרט למצוי (במוכר
שדה אחוזתו (ובא לגואלו) כתיב 'והשיגה ידו ומצא'
- פרט למצוי: אם היתה גאולה זו מצויה בידו כשמכרה - אין כופין את הלוקח להחזירה לו
ליפדות): שלא ימכור ברחוק
ויגאול בקרוב, ברעה ויגאול ביפה'!?
אמר רבא: הכא מענייניה
דקרא והתם מענייניה דקרא: התם מענייניה דקרא: 'ומצא'
דומיא ד'והשיגה ידו' מה 'השיגה ידו' – מהשתא, אף 'מצא' נמי מהשתא; הכא מענייניה דקרא: 'ומצא' דומיא ד'יער': מה יער:
מידי דאיתיה מעיקרא - אף 'ומצא' נמי: מידי דאיתיה מעיקרא.
הזורק את האבן וכו'
[אבא שאול אומר: מה חטבת עצים רשות - אף כל רשות, יצא האב המכה את
בנו, והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין]:
אמר ליה ההוא מרבנן
לרבא: ממאי דמחטבת עצים דרשות? דלמא מחטבת עצים דסוכה ומחטבת עצים דמערכה, ואפילו
הכי אמר רחמנא ליגלי?
אמר ליה: כיון דאם
מצא חטוב <אינו חוטב> - לאו מצוה, השתא נמי (כי
לא מצא חטובה) לאו מצוה
(אין החטבה מצוה, אלא עשיית הסוכה).
איתיביה רבינא לרבא:
'יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין'; לימא: כיון דאילו גמיר
לאו מצוה (להכותו), השתא נמי לאו מצוה!?
התם, אף על גב דגמיר
– מצוה, דכתיב (משלי כט,יז) יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים
לנפשך.
הדר אמר רבא: לאו
מילתא היא דאמרי (ראיה טובה מזו היה לי להשיבו מן המקרא
עצמו דלאו בחטבה דמצוה איירי): (דברים יט,ה) ואשר
יבא את רעהו ביער [לחטב
עצים ונדחה ידו בגרזן לכרת העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס
אל אחת הערים האלה וחי - <מה יער>
דאי בעי עייל ואי בעי לא עייל, ואי סלקא דעתך 'מצוה' - מי סגיא דלא עייל?
אמר ליה רב אדא
בר אהבה לרבא: כל היכא דכתיב 'אשר' – 'דאי בעי' הוא? אלא מעתה (במדבר
יט,כ) ואיש אשר יטמא ולא יתחטא [ונכרתה
הנפש ההוא מתוך הקהל כי את מקדש ה' טמא מי נדה לא זרק עליו טמא הוא] - אי בעי מיטמא אי בעי לא מיטמא (אותו חייב
לך הכתוב כרת אם נכנס למקדש בטומאה זו), מת מצוה דלא סגי דלא מיטמא - הכי נמי דפטור (מכרת)!?
שאני התם דאמר
קרא
(מכות ח,ב)
'טמא יהיה'[1] [במדבר
יט,יג: כל הנגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן יהוה טמא
ונכרתה הנפש ההוא מישראל כי מי נדה לא זרק עליו טמא יהיה עוד טמאתו בו] - מכל מקום.
[תוספות ד"ה טמא יהיה מכל מקום. קשה לישתוק מ'אשר',
ומ'יהיה'? ויש לומר ד'אשר'-
אורחיה דקרא הוא.]
ההוא - מיבעי ליה
לכדתניא: 'טמא יהיה' לרבות טבול יום (שאם
נכנס למקדש ענוש כרת); 'טומאתו בו' לרבות מחוסר כיפורים (מאותן
טומאות הצריכות קרבן, וטבל והעריב שמשו ולא הביא כפרתו ונכנס למקדש – חייב; וארבע טומאות
הן הטעונות קרבן: הזב והזבה והיולדת והמצורע)!?
אמר ליה: אנא מ'עוד טומאתו [בו]' קא אמינא ('עוד'
קרא יתירא לדרשא הוא).[2]
איכא דמתני לה (להא
דאמר ליה ההוא מרבנן לרבא, והא דאותביה רבינא) אהא [שמנה שביעית פ"א מ"ד]:
'(שמות
לד,כא) [ששת ימים
תעבד וביום השביעי תשבת] בחריש
ובקציר תשבות; רבי עקיבא אומר: אינו
צריך לומר חריש של שביעית וקציר של שביעית (דעל כרחך בשביעית
דשמיטה הכתוב מדבר), שהרי
כבר נאמר (ויקרא כה,ד) [ובשנה
השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'] שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור (דאי כדכתיב: דאיום השביעי קאי - מאי שנא חריש
וקציר דנקט?); אלא (הכי
קאמר: 'ששת ימים תעבוד ובשביעי תשבות' והששה שאתה
עובד בהן - בחריש ובקציר תשבות:) אפילו חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית (שלא
יחרוש בששית חרישה המועלת לשביעית), וקציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית (שאם
הביאה שליש בשביעית - מאז היא ראויה ליקצר, ואם קצרה בשמינית - צריך לנהוג בה קדושת
שביעית)!
רבי ישמעאל
אומר: מה חריש רשות - אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהוא מצוה (ובשבת
קאי; ולהכי נקט 'חריש' ו'קציר', לומר לך: מה החריש שאני אוסר לך בשבת - חריש של
רשות הוא: שאין לנו חריש של מצוה - אף
קציר: איני אוסר לך אלא של רשות; יצא קציר העומר)';
אמר ליה ההוא
מרבנן לרבא: ממאי דחרישה דרשות? דלמא חרישת עומר, דמצוה, ואפ"ה אמר רחמנא
'תשבות'?
אמר ליה: כיון דאם
מצא חרוש אינו חורש - לאו מצוה (אבל קציר
- אפילו מצא קצור מצוה לקצור לשמהּ, דכתיב 'וקצרתם [את
קצירה] והבאתם את עומר' [ויקרא כג,י]).
איתיביה רבינא לרבא:
'יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין'- ואמאי? לימא 'כיון
דאילו גמיר לאו מצוה - השתא נמי לאו מצוה'?
התם, אף על גב דגמיר
– מצוה, דכתיב (משלי כט,יז) יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים
לנפשך.
הדר אמר רבא: לאו
מילתא היא דאמרי (שהיה לי להשיבו תשובה נצחת דקרא לאו
במצוה איירי): קצירה דומיא
דחרישה: מה חרישה: מצא חרוש אינו חורש (מה חריש
בכל מקום מצא חרוש אין מצוה לחרוש) - אף קצירה נמי: <מצא קצור אינו קוצר> (בהכי
עסקינן: שאם מצא קצור אין מצוה לקצור, יצא קציר העומר שאפילו מצא קצור - מצוה לקצור); ואי סלקא דעתא מצוה (בקציר
של מצוה), מצא קצור אינו
קוצר (תמיהא היא זו)? מצוה לקצור ולהביא!?
משנה:
האב גולה על ידי
הבן (אם הרגו לבנו בשוגג) והבן גולה ע"י האב;
הכל גולין (מפרש
בגמרא לאיתויי מאי) על ידי ישראל,
וישראל גולין על ידיהן, חוץ מגר תושב (שאין ישראל
גולה על ידו); וגר תושב
אינו גולה אלא על ידי גר תושב.
גמרא:
'האב גולה ע"י
הבן'? והאמרת 'יצא האב המכה את בנו'?
דגמיר.
והאמרת אף על גב
דגמיר - מצוה קעביד?
בשוליא דנגרי (בלימוד
חרש עצים: שאינו מלמדו תורה אלא אומנות; 'שוליא' = יויינד"רינו).
שוליא דנגרי -
חיותא היא דלמדיה (ואף זו מצוה על האב ללמדו, דילפינן
לה מקרא בפרק קמא דקדושין (דף ל:): דכתיב 'ראה חיים עם אשה אשר אהבת'
[קהלת ט,ט] הקיש אומנות שהוא חיותו לאשה: כשם שאביו חייב להשיאו אשה, כדכתיב 'וקחו
לבניכם נשים' [ירמיהו כט,ו] - כך חייב ללמדו אומנות)!?
דגמיר אומנותא אחריתי.
והבן גולה ע"י
האב:
ורמינהי (גבי
הורג בשגגה כתיב:) (במדבר
לה,טו) [לבני ישראל
ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים האלה למקלט לנוס שמה כל] מכה נפש [בשגגה] - פרט למכה אביו (שלא
חייב גלות אלא למי שהכאתו תלויה בנפש: שאינו חייב עליו אלא אם כן הרגו, יצא מכה אביו
שהוא חייב עליו מיתה בחבורה בעלמא; וקא סלקא דעתא דממעט ליה מגלות אפילו הרגו)!
אמר רב כהנא: לא
קשיא: הא רבי שמעון, והא רבנן: לרבי שמעון, דאמר (בסנהדרין
בפרק 'ארבע מיתות' (דף מט:)) חנק חמור מסייף (ולדידיה ההורג
את אביו בחנק, דתנן (שם פא.) 'מי שנתחייב שתי מיתות בית דין נידון בחמורה', וההורג
אביו חייב שתי מיתות: שהעושה חבורה באביו מן הנחנקין הן, והמכה נפש מן הנהרגין,
וכאן יש חבורת אביו ורציחה; ולרבי שמעון, דאמר חנק חמור, אם היה זה מזיד - היה
בחנק) - שגגת סייף ניתנה
לכפרה, שגגת חנק לא ניתנה לכפרה (ועכשיו שהוא
שוגג לא נתנה שגגתו לכפרה בגלות: אם נתנה תורה כפרה לשגגת סייף שהיא קלה - לא נתנה
כפרה לשגגת חנק); לרבנן, דאמרי
סייף חמור מחנק - הורג אביו [בשוגג] שגגת סייף הוא (שהרי
אילו מזיד היה נידון בחמורה שהיא סייף), ושגגת סייף ניתנה לכפרה (בגלות).
רבא אמר: (ברייתא
נמי - רבנן, וההורג את אביו נמי גולה, דשגגת סייף היא; והא דקתני 'פרט למכה אביו'
-) 'פרט לעושה חבורה
באביו בשוגג (לאו להורגו קא ממעיט, אלא בעושה בו
חבורה בשוגג)': סלקא דעתא
אמינא כיון דבמזיד בר קטלא הוא בשוגג נמי ליגלי - קא משמע לן.
הכל גולין על ידי
ישראל וכו' [וישראל גולין על ידיהן, חוץ מגר תושב; וגר תושב אינו גולה
אלא על ידי גר תושב]:
'הכל גולין על ידי
ישראל' - לאיתויי מאי?
לאיתויי עבד
וכותי.
תנינא להא,
דתנו רבנן: 'עבד וכותי גולה ולוקה על ידי ישראל, וישראל גולה ולוקה על ידי כותי
ועבד'!
בשלמא עבד וכותי
גולה ע"י ישראל ולוקה: 'גולה' - דקטליה, ו'לוקה' - דלטייה (ואמרינן
[בשבועות] (דף לה.) 'המקלל את חבירו עובר בלא תעשה', ואתיא במה הצד מהמקלל דיין ונשיא
וחרש (סנהדרין דף סו.)), אלא
ישראל גולה ולוקה ע"י כותי? בשלמא 'גולה' – דקטליה, אלא 'לוקה' אמאי? דלטייה?
(שמות כב,כז) [אלהים
לא תקלל] ונשיא בעמך לא תאור - בעושה מעשה עמך?
אלא אמר רב אחא
בר יעקב: כגון שהעיד בו (שהוא חייב מלקות) והוזם. דכוותיה גבי עבד שהעיד בו והוזם - עבד בר
עדות הוא?
אלא אמר רב אחא
בריה דרב איקא: הכא במאי עסקינן? כגון שהכהו הכאה
(מכות ט,א)
שאין בה שוה
פרוטה (שאם יש בה תשלומי פרוטה - משלם ואינו לוקה, דילפינן בכתובות
ב'אלו נערות' (דף לב:) 'בפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין', וכי אין בה שוה
פרוטה - לוקה שעבר על 'לא תוסיף פן יוסיף' [דברים
כה,ג], דאמר רבי אמי אמר רבי יוחנן:
הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה – לוקה, ולא מקשינן הכאה לקללה (לומר שכשם
שאינו לוקה על קללתו, דכתיב 'בעמך' - כך לא
ילקה על הכאתו; ופלוגתא היא בסנהדרין: דאיכא דמקיש ואיכא דלא מקיש).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@barak-online.net
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך
דברי רש"י – בגודל 9; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך:
(תענית ב,ב)
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא: בתחתית הדף
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer,
Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל
הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2003 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@barak-online.net.
[1] ואולי צ"ל מאותו פסוק, שבסופו 'טמא הוא', וזה מתאים לה שאמר
רבא בתחילת דבריו: הדר אמר רבא: לאו
מילתא היא דאמרי (ראיה טובה מזו היה
לי להשיבו מן המקרא עצמו דלאו בחטבה דמצוה איירי); אך אז – אם הלימוד מ'טמא הוא' - ההמשך אינו נכון, עיין הערה להלן:
[2] לימוד זה כמו הלימוד בסיפרי פרשת חקת פיסקא קכה: הזה ושינה ולא טבל מנין? תלמוד לומר 'טמאתו בו'; הזה וטבל ולא
העריב שמשו מנין? תלמוד לומר: 'עוד טומאתו בו'. -