דברי הגמרא באותיות 12 ROD;
רש"י בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
(סנהדרין קט,ב)
אמר רב: און בן פלת - אשתו הצילתו: אמרה ליה: מאי נפקא לך מינה (מה לך
בשררה זו)? אי מר רבה (אם
ינצח משה) - אנת תלמידא (מכל
מקום אתה תלמיד), ואי מר רבה (ואם
קרח מנצח) - אנת תלמידא (אתה
תלמיד)!
אמר לה: מאי אעביד? הואי בעצה (אני הייתי עמהן בעצה)
ואשתבעי לי בהדייהו (ונשבעתי להם שאם יקראוני אלך עמהם)?
אמרה ליה: ידענא דכולה כנישתא קדישתא נינהו, דכתיב (במדבר טז,ג) 'כי כל העדה כולם קדושים'[1] (כולם
צנועים וקדושים ולא יכנסו אלי אם אני פרועה); אמרה ליה: תוב דאנא
מצילנא לך! אשקיתיה חמרא, וארויתיה, ואגניתיה גואי [השקתה אותו יין עד ששבע מהיין ונרדם, והשכיבה אותו
בתוך האוהל]; אותבה על בבא (וישבה על פתח הבית)
(סנהדרין קי,א)
וסתרתה למזיה (שערה); כל דאתא (כל מי
שהיה בא לקרוא) חזיה (רואה ראשה פרוע) – הדר (וחוזר).
אדהכי והכי אבלעו להו [הצטרפה
אליהם – לקרח ועדתו] איתתיה דקרח, אמרה ליה: חזי מאי קעביד משה! איהו הוה מלכא, לאחוה שוויה
כהנא רבא, לבני אחוהי שוינהו סגני דכהנא; אי אתיא תרומה – אמר: תיהוי לכהן; אי אתו
מעשר (ראשון) דשקילתו אתון – אמר:
הבו חד מעשרה לכהן; ועוד דגייז ליה למזייכו (דכתיב (במדבר ח,ז) והעבירו תער על [כל] בשרם)
ומיטלל לכו כי כופתא (ומשחק בכם כאילו אתם שוטים! כופתא=רעי, כמו 'בטולא
דכופתא' דאמרן לעיל (דף צח:): כגלל הזה אתם חשובים בעיניו);
עינא יהב במזייכו (עין נתן בשעריכם כדי שלא יהא בכם צורה כמותו)!
אמר לה (קרח): הא איהו נמי קא
עביד (משה עצמו גלח כל שערו)?
אמרה ליה: כיון דכולהו רבותא דידיה ( - אינו חושש אם גילח עצמו),
אמר (דקאמר לנפשיה) איהו נמי (שופטים טז,ל)[2] 'תמות נפשי עם
פלשתים'
(אגזוז שערי כמותם, ומה לי בכך? שהם מקיימין אפילו מה
שאני מצוה לשחוק - אגזוז עכשיו כמותם כדי להפיס דעתם);
ועוד: דקאמר לכו עבדיתו תכלתא (עשו פתיל תכלת בארבע כנפות הבגד):
אי סלקא דעתא תכלתא חשיבא מצוה - אפיק גלימי דתכלתא וכסינהו לכולהו מתיבתך (מפני מה
לא יאמר לעשות כל הבגד כולו תכלת)? (קח לך
בגדים של תכלת וכסינהו לכולהו מתיבתך, וכסה בהן בבית המדרש אתה וחברותך)!
היינו דכתיב (משלי יד,א) חכמות נשים בנתה
ביתה -
זו אשתו של און בן פלת, ואולת בידה תהרסנה - זו אשתו של קרח.
(במדבר טז,ב) ויקומו לפני משה
ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים מיוחדים שבעדה קריאי מועד [אנשי שם]
'קריאי מועד' - שהיו יודעים לעבר
שנים ולקבוע חדשים;
'אנשי שם' - שהיה להם שם בכל העולם.
(במדבר טז,ד) וישמע משה ויפול
על פניו
- מה שמועה שמע?
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שחשדוהו מאשת איש, שנאמר (תהלים קו,טז) ויקנאו למשה במחנה [לאהרן קדוש ה']; אמר רבי שמואל בר יצחק:
מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה ("אל תסתרי עם משה"; 'קנוי' היינו התראה), שנאמר (שמות
לג,ז) ומשה יקח את
האהל ונטה לו מחוץ למחנה [הרחק
מן המחנה וקרא לו אהל מועד והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה] (יצא
מחוץ למחנה שלא יחשדוהו עוד).
(במדבר טז,כה) ויקם משה וילך
אל דתן ואבירם [וילכו אחריו זקני ישראל]: אמר ריש לקיש: מכאן
שאין מחזיקין במחלוקת (שמחל על כבודו, והוא עצמו הלך לבטל מחלוקת), דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת - עובר בלאו, שנאמר (במדבר יז,ה) [זכרון
לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא להקטיר קטרת לפני] ולא יהיה כקרח
וכעדתו [כאשר דבר ה' ביד משה לו].
רב אשי אמר: ראוי ליצטרע: כתיב הכא 'ביד משה לו', וכתיב התם (שמות ד,ו) ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך [ויבא ידו בחיקו ויוצאה והנה ידו מצרעת כשלג].
אמר רבי יוסי: כל החולק על מלכות בית דוד - ראוי להכישו נחש!: כתיב הכא (מלכים א א,ט) ויזבח אדוניהו צאן ובקר ומריא עם אבן הזוחלת [אשר אצל עין רגל ויקרא את כל אחיו בני המלך ולכל
אנשי יהודה עבדי המלך] וכתיב התם (דברים לב,כד) [מזי רעב ולחמי רשף וקטב מרירי ושן בהמת אשלח בם] עם חמת זוחלי
עפר.
אמר רב חסדא: כל החולק על רבו (חולק על ישיבתו)
- כחולק על השכינה, שנאמר (במדבר
כו,ט) [ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם הוא דתן ואבירם קרואי
העדה אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח] בהצותם על ה' (מעלה עליהם הכתוב כאלו היו חולקים
כלפי שכינה).
אמר רבי חמא ברבי חנינא: כל העושה מריבה עם רבו - כעושה עם שכינה, שנאמר (במדבר כ,יג) המה מי מריבה (תגר וקטטה, לפטפט נגדו בדברים)
אשר
רבו בני ישראל את ה' [ויקדש בם].
אמר רבי חנינא בר פפא: כל המתרעם על רבו (אומר על רבו שנוהג לו מדה כבושה
ומדת אכזרית) - כאילו מתרעם על השכינה,
שנאמר (שמות טז,ח) [ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבע
בשמע ה' את תלנתיכם אשר אתם מלינם עליו ונחנו מה] לא עלינו תלונותיכם כי
על ה'.
אמר רבי אבהו: כל המהרהר (מחפה עליו דברים)
אחר רבו - כאילו מהרהר אחר שכינה, שנאמר (במדבר
כא,ה) וידבר העם
באלהים ובמשה [למה העליתנו ממצרים
למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל].
(דברים יא,ו) [ואשר עשה לדתן ולאבירם בני אליאב בן ראובן אשר פצתה
הארץ את פיה ותבלעם ואת בתיהם ואת אהליהם] ואת כל היקום אשר ברגליהם [בקרב כל ישראל] - אמר רבי אלעזר: זה ממונו
של אדם שמעמידו על רגליו.
ואמר רבי לוי: משוי שלש מאות פרדות לבנות היו מפתחות של בית גנזיו של קרח,
וכולהו אקלידי (מפתחות) וקילפי (מנעולים) דגילדא (כולם: המפתחות והמנעולים - של עור היו, ואעפ"כ
היו שלש מאות פרדות טעונות; לישנא אחרינא: 'דגלדא' לצורך שקים והמרצופין וכיסין של
עור היו).
(קהלת ה,יב) [יש רעה חולה ראיתי תחת השמש] עושר שמור לבעליו לרעתו - אמר ריש לקיש: זה
עושרו של קרח.
אמר רבי חמא ברבי חנינא: שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים: אחת נתגלתה לקרח,
ואחת נתגלתה לאנטונינוס בן אסוירוס, ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבא.
ואמר רבי יוחנן: קרח - לא מן הבלועים ולא מן השרופין (אלא במגפה מת): לא מן הבלועין, דכתיב (במדבר טז,לב) [ותפתח
הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם] ואת כל האדם אשר לקרח [ואת כל הרכוש] - ולא קרח; ולא מן השרופים (מאתים
וחמישים היו לבד קרח) - דכתיב (במדבר כו,י) [ותפתח
הארץ את פיה ותבלע אתם ואת קרח במות העדה] באכול האש את חמשים ומאתים איש [ויהיו לנס] - ולא קרח (דכתיב 'חמשים ומאתים מחתות ואתה [קרח] ואהרן
איש מחתתו' [במדבר טז,טז]).
במתניתא תנא: קרח מן השרופין ומן הבלועין (שנשרפה נשמתו וגוף קיים, ואחר כך
נתגלגל עד מקום הבלועין ונבלע דכתיב בפרשת פנחס ותבלע אותם ואת קרח עמהם): מן הבלועים, דכתיב (בפרשת פנחס)
(במדבר כו,י) [ותפתח הארץ את פיה] ותבלע אותם ואת קרח [במות העדה באכל האש את חמשים ומאתים איש ויהיו לנס] (ורבי
יוחנן, דאמר 'לא מן הבלועין ולא מן השרופין' דריש ליה להאי 'ואת קרח' לאחריו: ואת
קרח - במות העדה במגפה); מן השרופין, דכתיב (במדבר טז,לה) ואש יצאה מאת ה' ותאכל את חמשים ומאתים איש [מקריבי הקטרת] - וקרח בהדייהו (וקרח -
ממקריבי הקטרת היה, דכתיב 'חמשים
ומאתים מחתות ואתה [קרח] ואהרן איש מחתתו' [במדבר טז,טז]; אי נמי: 'ואת' -
לרבות קרח עמהם).
אמר רבא: מאי דכתיב (חבקוק
ג,יא) שמש ירח עמד
זבולה לאור חציך יהלכו [לנגה ברק חניתך] - מלמד שעלו שמש
וירח לזבול, אמרו לפניו: "ריבונו של עולם! אם אתה עושה דין לבן עמרם – נצא,
ואם לאו - לא נצא"! (לעיל מיניה [חבקוק ג,ט] כתיב 'ותבקע ארץ':
בשעת בקיעת הארץ: שנבלעו בקרקע, שמש וירח עלו לאותו רקיע ששמו 'זבול' ואמרו
להקב"ה: אם אי אתה עושה דין לבן עמרם מקרח ועדתו - לא נצא ונאיר לעולם) - עד שזרק בהם חצים,
אמר להן: בכבודי לא מחיתם (שהרי בכל יום מלכי מזרח ומערב, בשעה שמניחין כתריהן
בראשם - משתחוים לחמה!) - בכבוד בשר ודם מחיתם!?
והאידנא לא נפקי עד דמחו להו (שכך גזר עליהם המקום; כן שמעתי. לישנא אחרינא
'והאידנא לא נפקי': מאחר שראו שהקפיד הקב"ה על שלא מיחה לכבודו עד דמחו להו -
לא נפקי, שחשו לכבוד המקום על בני אדם שמשתחוים לשמש וירח).
דרש רבא: מאי דכתיב (במדבר
טז,ל) ואם בריאה יברא
ה' ופצתה האדמה את פיה [ובלעה אותם ואת כל אשר
להם וירדו חיים שאולה וידעתם כי ניאצו האנשים האלה את ה']: אמר משה לפני הקב"ה:
אם בריאה גיהנם – מוטב, ואם לאו - יברא ה'; למאי? אילימא למבריה ממש - והא (קהלת א,ט) [מה
שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ו]אין כל חדש תחת השמש (ואי גיהנם לא אברי עד ההוא שעתא -
הוה ליה 'חדש')? אלא לקרובי פיתחא (שיקרב
פתחה של גיהנם, ותפתח הארץ במקום שהן).
(במדבר כו,יא) ובני קרח לא מתו; תנא: משום רבינו
אמרו: מקום נתבצר להם בגיהנם ('נתבצר' מלשון (ישעיהו כז,י) 'עיר בצורה';
התקין להון הקב"ה מקום גבוה שלא העמיקו כל כך בגיהנם, ולא מתו) וישבו עליו ואמרו שירה.
אמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה קאזלינא באורחא; אמר לי ההוא טייעא (סוחר
ישמעאל): תא ואחוי לך בלועי דקרח (מקום
שנתבלעו לשם עדת קרח)! אזיל, חזא תרי בזעי דהוה קא
נפק קיטרא מנייהו (גירסת רש"י: 'בזעא': ראה נקב שממנו יצא עשן); שקל גבבא (גיזה) דעמרא, אמשייה מיא (שרה
אותה במים, לשון (ברכות דף יד:) 'משי ידיה') ואותביה בריש
רומחיה, ואחלפיה [העביר את הרומח עם
הצמר בראשו] התם [על פני הפתח]; איחרך [והצמר נחרך]; אמר ליה: אצית מה שמעת! ושמעית דהוו קאמרי הכי:
"משה ותורתו אמת והן בדאים"!
(סנהדרין קי,ב)
אמר ליה: כל תלתין יומין מהדרא להו גיהנם (חוזר לגיהנם ועולה לשם) כבשר בתוך קלחת, ואמרי הכי: "משה ותורתו אמת
והן בדאים"!
(שנסה כמה פעמים וראה שכל שלשים יום עשן יוצא משם
ושומע שאומרין 'משה ותורתו אמת' וכו')
דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא וכו':
תנו רבנן: דור המדבר - אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר (במדבר יז,לה) [אני
ה' דברתי אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת הנועדים עלי] במדבר הזה יתמו ושם
ימותו:
'יתמו' בעולם הזה, 'ושם ימותו' - בעולם הבא ('באפי'
לא גרסינן); ואמר (תהלים צה,יא) אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי (לעיל
מיניה קרא [פסוק י]: 'ארבעים שנה אקוט בדור' דהיינו דור המדבר)
- דברי רבי עקיבא; ר"א אומר: באין הן לעולם הבא, שנאמר (תהלים נ,ה) אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח (והיינו
דור המדבר, שכרתו ברית של מקום עלי זבחים ושלמים, דכתיב (שמות כד,ה) 'ויזבחו זבחים שלמים' וכתיב (שם, פסוק ח) 'ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם'); אלא מה אני מקיים 'אשר נשבעתי באפי'? באפי נשבעתי,
וחוזרני בי (והיינו 'אשר
נשבעתי באפי': מפני כעסי נשבעתי,
ומתחרט אני).
רבי יהושע בן קרחה אומר: לא נאמר פסוק זה אלא כנגד דורות הבאים: 'אספו לי חסידי' - אלו צדיקים שבכל
דור ודור; 'כורתי בריתי' - אלו חנניה מישאל ועזריה, שמסרו עצמן (למיתה בשביל בריתו של מקום) לתוך כבש האש; 'עלי זבח' - אלו רבי עקיבא
וחביריו, שמסרו עצמן לשחיטה על דברי תורה.
רבי שמעון בן מנסיא אומר: באים הן לעולם הבא, שנאמר: (ישעיהו לה,י) ופדויי ה' (אלו דור המדבר שנפדו ממצרים)
ישובון
ובאו ציון ברנה [ושמחת עולם על ראשם
ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה].
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שבקה רבי עקיבא לחסידותיה (שרגיל
לזכות את ישראל, והשתא מחייב להו; דאמר לעיל (דף קח.) 'דור המדבר אין להם חלק
לעולם הבא', ולקמן מפרש מאי חסידותיה), שנאמר (ירמיהו ב,ב) [הלך
וקראת באזני ירושלם לאמר] הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר זכרתי לך חסד נעוריך
אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (כלומר שהרי היה יכול לדרוש שיש
להם חלק [לעולם הבא], דכתיב 'הלוך
וקראת וגו');
ומה אחרים באים בזכותם - הם עצמן לא כל שכן!?
משנה:
עשרת השבטים (שהגלה סנחריב, שנאמר (מלכים ב יח,יא) 'וינחם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי') - אינן עתידין לחזור
(ממקום שגלו; והא דאמרינן בגמרא דירמיה החזירן - לא
שהחזירן כולן, אלא מקצתם החזיר), שנאמר (דברים כט,כז) [ויתשם
ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול] וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה (שכך גזר להם הקב"ה: שכיון
שעוזבין את תורתו - הוא מגלה אותן): מה היום הולך ואינו
חוזר - אף הם הולכים ואינן חוזרים, דברי רבי עקיבא; ר"א אומר: 'כיום הזה': מה יום מאפיל
ומאיר (בבקר אפל ובצהרים מאיר; אי נמי: בערב אפל, והולך
ולמחרתו מאיר) - אף עשרת השבטים שאפילה להן
- כך עתידה להאיר להם (אף עשרת השבטים עתידין לחזור להיות להם חלק לעולם
הבא; לא בבניהם ובני בניהם קאמר, אלא אותן שגלו עצמן אין להם חלק, שרשעים גמורין
הם, אבל בניהם: ודורות הבאים - זוכין ומזכין מ"ר).
('וישליכם' משמע שיהו כולם גולין במקום אחד; 'אל ארץ אחרת'
והיינו עשרת השבטים, שהגלם סנחריב והושיבם במקום אחד, כדאמרינן (לעיל דף צד.)
שהוליכם למדינת אפריקי; אבל שני השבטים לא גלו למקום אחד, אלא נתפזרו בכל הארצות,
ועליהם הוא אומר 'אשרקה להם ואקבצם' (זכריה י,ח))
גמרא:
תנו רבנן: עשרת השבטים - אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: (דברים כט,כז) ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול [וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה]: 'ויתשם ה' מעל אדמתם' בעולם הזה, 'וישליכם אל ארץ
אחרת' - לעולם הבא, דברי רבי עקיבא (ואית דמפרשי עשרת השבטים אין להם
חלק לעולם הבא - היינו לימות המשיח: שלא יקבלם משיח עם שאר גליות, לפי שספרו בגנות
ארץ ישראל, כדאמרן לעיל (שם) 'כי מטו שוש וכו' ובדבר הזה נענשו מרגלים);
רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו אומר משום רבי שמעון: (מאי 'כיום הזה'?) אם מעשיהם כיום הזה - אינן חוזרין (לא יהא
להם חלק לעוה"ב), ואם לאו (שיחזרו
בתשובה) – חוזרין (יחזרו
גם הם מגלות, ויש להם חלק לעולם הבא);
רבי אומר: באים הם לעולם הבא, שנאמר (ישעיהו כז,יג) [והיה] ביום ההוא יתקע בשופר גדול [ובאו האבדים בארץ אשור (אלו עשרת השבטים) והנדחים בארץ מצרים (אלו דור המדבר) והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם].
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שבקה רבי עקיבא לחסידותיה, שנאמר (ירמיהו ג,יב) הלוך וקראת את הדברים האלה צפונה ואמרת שובה משובה
ישראל נאם ה' ולא אפיל פני בכם כי חסיד אני נאם ה' לא אטור לעולם ('שובה משובה'
שכל ישראל עתידין לחזור).
מאי חסידותיה?
דתניא: קטני בני רשעי ישראל - אין באין לעולם הבא (רשעי ישראל עצמן פשיטא דאין להם
חלק לעולם הבא, כדאמרינן בפרק בתרא דכתובות (דף קיא:) 'רפאים בל יקומו': מי שמרפה
עצמו מדברי תורה; אבל בנים שלהם קטנים ולא חטאו - פליגי בהו),
שנאמר: (מלאכי ג,יט) כי הנה היום בא
בוער כתנור והיה [בגירסתנו: והיו] כל זדים וכל עושי רשעה
קש ולהט אותם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזוב להם שורש וענף ('שורש וענף' אלו
בנים קטנים שלהם) – 'שורש' בעולם הזה (שימותו
נפלים), 'וענף' לעולם הבא (שאף על
פי שאבותיהם היו רשעים הם לא חטאו) - דברי רבן גמליאל;
רבי עקיבא אומר: באים הם לעולם הבא, שנאמר: (תהלים קטז,ו) שומר פתאים ה' [דלתי ולי יהושיע] - שכן קורין בכרכי הים
לינוקא 'פתיא', ואומר (דניאל ד,כ) [ודי
חזה מלכא עיר וקדיש נחת מן שמיא ואמר] גודו אילנא וחבלוהי ברם עיקר שרשוהי בארעא
שבוקו (אלו
הבנים הקטנים: שאף על פי שאבות אין להם חלק - קנה יש להם)
[ובאסור די פרזל ונחש בדתאא די
ברא ובטל שמיא יצטבע ועם חיות ברא חלקה עד די שבעה עדנין יחלפון עלוהי]; ואלא מה אני מקיים
'לא
יעזוב להם שורש וענף'? - שלא יניח להם (הקב"ה) לא מצוה ולא שיורי
מצוה (לא מצוה חמורה ולא מצוה קלה: הכל יהא מעביר ומשלם
שכרם לאלתר, כדי לטרדן מן העולם);
דבר אחר: 'שורש' - זו נשמה (שמעמדת הגוף, כשרש שמעמיד האילן),
ו'ענף' - זה הגוף; אבל
קטני בני רשעי אומות העולם – דברי הכל אין באין לעולם הבא (דוקא קאמר 'רשעי', דאילו חסידי
עובדי כוכבים - פליגי בה, ואיכא למאן דאמר הן עצמן באין, ואיכא למאן דאמר אינן
באין, כדאמרן (דף קה,א) 'ישובו
רשעים לשאולה כל גוים שכחי אלהים' (תהלים ט,יח)
- מכאן שאין להם חלק; אמר לו רבי יהושע: וכי נאמר 'בכל גוים'? והלא לא נאמר אלא 'כל גוים שכחי אלהים', הא אין שכחי אלהים - יש להן חלק [לעוה"ב]); ורבן גמליאל נפקא ליה מ'ותאבד כל זכר למו' [ישעיהו כו,יד:מתים בל יחיו רפאים בל יקמו לכן פקדת ותשמידם ותאבד כל זכר למו] (כלומר:
לתנא דברייתא, והאי דנפקא ליה - דברי הכל היא, דהא 'שורש וענף' מיבעיא ליה, למר
כדאית ליה ומר כדאית ליה).
אתמר: קטן - מאימתי בא לעולם הבא?
רבי חייא ורבי שמעון בר רבי: חד אמר משעה שנולד, וחד אמר משעה שסיפר: מאן
דאמר 'משעה שנולד' – שנאמר: (תהלים
כב,לב) יבואו ויגידו
צדקתו לעם נולד כי עשה; ומאן דאמר 'משעה שסיפר' - דכתיב (תהלים
כב,לא) זרע יעבדנו
יסופר לה' לדור (זרע המסופר - יעבדנו לה' לדור ודור: שיחזור לו ויחיה).
אתמר: רבינא אמר: משעה שנזרע (משעה שנקלט הזרע במעי אשה; אפילו הפילה אמו ונמחה -
יש לו חלק לעתיד), דכתיב 'זרע יעבדנו' (והכי
אמר בכתובות בפרק בתרא (קיא.) 'נבלתי
יקומון' - לרבות נפלים);
רב נחמן בר יצחק אמר: משעה שנימול, דכתיב (תהלים פח,טז) עני אני וגוע מנוער נשאתי אימיך אפונה (לשון
אופן) (אע"פ שאני עני גויעתי -
חשובה גויעה וראוי לומר עלי 'ויגוע ויאסף', כלומר: שזוכה אני לעתיד לבא כצדיקים
שנאמר בהן 'גויעה'; ומאימתי? משעה שאני נושא אמיך ופחדך אפונה: מתגלגלת ושכונה
עלי, והיינו מילה שבבשרו, שאנו משמרים מאימתו של הקב"ה).
תנא משום רבי מאיר: משעה שיאמר 'אמן', שנאמר (ישעיהו כו) פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים - אל תקרי
'שומר אמונים' אלא שאומר אמן.
(סנהדרין קיא,א)
מאי 'אמן' (כשעונין על כל ברכה וברכה אמן - היאך משמע קבלת יראת
שמים)?
אמר רבי חנינא: אל מלך נאמן (בנוטריקון;
שמאמין עליו הקב"ה).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@barak-online.net
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת
פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך
דברי רש"י – בגודל 9; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת
הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך:
(תענית ב,ב)
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא: בתחתית הדף
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון.
אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer,
Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש
הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2002 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@barak-online.net.