דברי הגמרא באותיות 12 ROD;
רש"י בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
(סנהדרין
קיא,ב)
איתמר: רבי יוחנן אמר: חולקין עיר אחת לשני שבטים (בתחלה כשחלקו ישראל את הארץ - היו
רשאין ליתן ולחלוק עיר אחת לשני שבטים, כגון אם אירע להם עיר בתחום ומקצת מושכת לתחום
אחר, שבט אחד נוטל חלק באותו קצת הארץ; על פי הגורל נחלקה הארץ: אם נפתלי עולה
תחום גינוסר עולה עמו, דהכי אמרינן בבבא בתרא בפרק 'יש נוחלין ומנחילין' (דף קכב.)), וריש לקיש אמר: אין חולקין עיר אחת לשני שבטים (אלא
כולה של אותו השבט שרובה בתחומיה).
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: 'עד שיהו מדיחיה מאותה העיר ומאותו שבט' – מאי?
לאו אף על גב דמדיחיה מאותה העיר, אי איכא מאותו שבט (אם יהיו מאותו שבט) – אִין (נעשית עיר הנדחת),
אי לא (שאם אינו מאותו שבט שהודחו, אלא משבט אחר שבעיר) – לא (אינו בסייף אלא בסקילה),
שמע מינה חולקין עיר אחת לשני שבטים (אלמא אפשר שיהו מן אותה העיר ולא מאותו שבט! והיכי דמי?
כגון שחלקו עיר אחת לשני שבטים)?
לא (לעולם אימא לך דאין חולקין),
(והיכי משכחת לה מאותה עיר ולא מאותו שבט? כגון) דנפלה ליה בירושה (דנפלה למדיחיה בירושה מקצת העיר על
ידי בת יורשת נחלה); אי נמי דיהבוה ניהליה במתנה.
איתיביה: (יהושע כא,טז) [ואת עין ואת מגרשה ואת יטה ואת מגרשה את בית שמש ואת
מגרשה] ערים תשע מאת שני השבטים האלה (ממטה יהודה וממטה שמעון נטלו תשעה ערים ונתנום ללוים) – מאי? לאו ארבע ופלגא מהאי וארבע ופלגא מהאי (שהיתה עיר
אחת של יהודה ושמעון, ונטלו מהם), ושמע מינה חולקין עיר
אחת לשני שבטים (אלמא חולקין עיר אחת לשני שבטים)?
לא: ארבעה מהאי וחמש מהאי.
אי הכי לפרוש פרושי (הי נינהו שבט דשקיל מיניה חמשה והי נינהו דשקיל מיניה
ארבעה, ואמאי כתיב 'ערים תשע מאת שני השבטים' - משמע דבשוה שקל)?
א"ה לפרוש פרושי.:
(סנהדרין קיב,א)
קשיא (לשון הפסוק קשה לתרץ למאן דאמר '[צ"ל: אין] חולקין', אבל לא מיתותב).
איבעיא להו: הודחו מאליהן – מהו? 'וידיחו' אמר רחמנא ולא שהודחו מאליהן? או
דילמא אפילו הודחו מאליהן?
תא שמע: 'הדיחוה נשים וקטנים'; אמאי? ליהוי כהודחו מאליהן?
הנך בתר נפשייהו גרידי* (ומעשיהם מעשה ואדוקים ביותר הואיל ומעצמם הם נדחין ודין
הוא שיעשה עיר הנדחת), (אבל)
הני (הנך דהודחו) - בתר נשים וקטנים גרידי
(שאין אדוקים כל כך).
*(גרידי בדל"ת = נמשכין; וכן גריס
רבי בכוליה הש"ס: 'מגריד גריד'; ונ"ל שהוא לשון 'גרידא', דמפרשינן יחיד
על שם שהוא יחיד משוך ומופרש הוא מן הכל, ואין לאחרים סביביו; ולשון ארמי הוא,
ואין דומה לו בפסוק אבל 'גורדו ומעמידו על גלדו' (ר"ה כז:) - הוא לשון עברי,
ודומה לו בפסוק (איוב ב,ח) 'ויקח
לו חרס להתגרד בו' בדל"ת, ופירושו לשון
חטיטה: שמחטט וגורד בסכין, או בכל דבר; וגורר ברי"ש - לשון עברי הוא, כמו
(שבת כב.) 'גורר אדם מטה כסא ושלחן', וכן (בבא בתרא פו.) 'היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא'.)
עד שיודח רובה:
היכי עבדינן (היאך נעשין 'רובא נדחים', הואיל דצריכין עדים והתראה לכל
אחד ואחד)?
אמר רב יהודה: דנין וחובשין דנין וחובשין (כשרואין שנים או שלשה מהם עובדים עבודה
זרה - לא יסקלו אותן, ומניחין כל האחרים מלסקול, אלא דנין אותם לסקילה וחובשין
אותם בבית הסוהר; וכן עושין עד שרואין אם מצטרפין לרובא, וחוזרין ודנין אותם דין
אחר להריגה, ומאבדין את ממונם).
אמר ליה עולא: נמצא אתה מענה את דינן של אלו (שלאחר שנגמר דינם אתה משהה אותם ומענה
את דינם)! אלא אמר עולא: דנין וסוקלין
דנין וסוקלין (עד חציין דמחזקינן להו כיחידים, ודנין וסוקלין; ומחציין
ואילך נתברר הדבר למפרע שהודחו רובא, והוו בסייף וממונם אבד, ומחציין ואילך אי אתה
רשאי למשכן למיתה חמורה).
איתמר: רבי יוחנן אמר דנין וסוקלין דנין וסוקלין, וריש לקיש אמר: מרבין להן
בתי דינין (לאו משום דאין דנין שנים ביום אחד, דהא אמרת בפרק
'נגמר הדין' (לעיל מו.) דבמיתה אחת דנין! אלא משום דנפישי עדים לכל אחד ואחד, ואין
פנאי לחקור כל אחד ואחד ביום אחד, מרבים להם בתי דינים כדי שתתקבל עדותן ביום אחד ויגמור
דין כולם ביום אחד).
איני! והאמר רבי חמא בר יוסי אמר רבי אושעיא: (דברים יז,ה) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא [אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך את האיש או
את האשה וסקלתם באבנים ומתו] - איש ואשה אתה מוציא לשעריך (לבית דין
שבשעריך, דהיינו סנהדרי קטנה), ואי אתה מוציא כל העיר
כולה לשעריך (אלא בסנהדרי גדולה)!
אלא מרבין להן בתי דינין ומעיינין בדיניהן (אם הוו מרובים), (ואם הודחו
רובם) ומסקינן להו (מעלים את
כולן) לבית דין הגדול, וגמרי להו לדינייהו
וקטלי להו.
הכה תכה את יושבי העיר וכו':
תנו רבנן [דומה לסיפרי ראה פיסקא
צד]:
החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום, לנו בתוכה והודחו עמה: אם נשתהו שם שלשים יום -
הן בסייף וממונן אבד, פחות מיכן - הן בסקילה וממונן פלט.
ורמינהי (משנה ב'השותפין' [בבא בתרא פ"א מ"ה]): 'כמה יהיה בעיר ויהיה כאנשי העיר (ליתן בצורכי
העיר)? - י"ב חדש'?
אמר רבא: לא קשיא: הא למיהוי מבני מתא (שיהא נקרא כבני העיר? - אין
נקרא בפחות מי"ב חדש), (אבל) הא: למיהוי מיתבי מתא (להקרות מיושבי העיר, כיון ששהה
שלשים יום - נקרא מאנשי עיר, וקרינן בהו 'את יושבי העיר ההוא').
והתניא (בניחותא): 'המודר הנאה (שאומר
"הרי עלי קונם אם אהנה") מבני העיר: אם
יש אדם שנשתהא שם י"ב חדש - אסור ליהנות ממנו; פחות מיכן - מותר ליהנות ממנו;
ביושבי העיר: אם נשתהא שלשים יום - אסור ליהנות ממנו, פחות מיכן מותר ליהנות
ממנו.
החרם אותה ואת כל אשר בה כו':
תנו רבנן: (דברים יג,טז) [הכה תכה את ישבי העיר ההוא לפי חרב] החרם אותה ואת כל
אשר בה [ואת בהמתה לפי חרב] - פרט לנכסי צדיקים שבחוצה
לה (שאם היו צדיקים דרים בתוכה והוי להו נכסים מופקדים במקום
אחר ביד אחרים - אין מחרימין אותן; אבל נכסים שיש להם באותה העיר - מחרימין אותן;
וטעמא מפורש לקמן), 'ואת כל אשר בה' - לרבות נכסי צדיקים
שבתוכה;
[פסוק יז: ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחבה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלקיך
והיתה תל עולם לא תבנה עוד] 'שללה' - ולא שלל שמים; 'ואת כל שללה' - לרבות נכסי רשעים
שחוצה לה.
אמר רבי שמעון: מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו? מי גרם להם שידורו
בתוכה? – ממונם! לפיכך ממונם אבד (בכל דוכתי דרש רבי שמעון טעמא דקרא).
אמר מר: (דברים יג,יז) 'ואת כל שללה תקבץ' (הכי גרסינן:
'ואת כל אשר בה') - לרבות נכסי רשעים שבחוצה
לה; אמר רב חסדא: ובנקבצים לתוכה (נכסי רשעים הקרובין לעיר, שיכולים לקבצם לתוך העיר באותו
יום עצמו שכונסין שלל העיר לרחוב לשורפן - הן אבודים עמה, אבל רחוקים: דאין מגיעין
לעיר - אינן אבודים; ודוקא שכבר היו לתוכה אלא שמעכשיו היו מופקדים ביד אחרים, אבל
לא היו מעולם בתוכה, כגון דנפלה להם בירושה - לא קרינא ביה 'שללה' ואין
הממון אבד).
אמר רב חסדא: פקדונות של אנשי עיר הנדחת מותרין.
היכי דמי? אי לימא דעיר אחרת ואיתנהו בגוה - פשיטא דמותרין! לאו 'שללהּ' הוא! ואלא דידהו (דבני עיר
הנדחת) ואיתנהו (ומופקדים
הם) בעיר אחרת? - אי דנקבצין לתוכה
- אמאי מותרין? ואי אין נקבצין לתוכה - הא אמרה חדא זימנא (הא אמרה רב חסדא 'ובנקבצין
לתוכה', והא אין נקבצין)!?
לא, לעולם דעיר אחרת דמפקדי בתוכה, והכא במאי עסקינן? - כגון דקביל (בני עיר
הנדחת) עליה אחריות: מהו דתימא: כיון
דקביל עליה אחריות כדידיה דמי? - קא משמע לן.
אמר רב חסדא: בהמה, חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת – אסורה; עיסה, חציה
של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת – מותרת; מאי טעמא? בהמה כמאן דלא פליגא דמיא (אי
אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, ואפילו שחטה משחט - אין בשחיטתו כלום, דלא לשחיטה קיימא
אלא למיתה, ושחיטתה זו היא מיתת הבהמה, ואין היתר אפילו החצי שאין של עיר הנדחת:
דכי שחט לסימן - דעיר הנדחת אינו שוחט אלא ממית, ולא מהניא ביה שחיטה), עיסה כמאן דפליגא דמיא (כל אימת דבעי - פליג לה, ואין חלק
של עיר הנדחת מעורב בו).
בעי רב חסדא: בהמת עיר הנדחת: מהו דתיתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה? 'לפי חרב' אמר רחמנא, לא שנא שחטה
משחט לא שנא קטלא מקטל (דבין בשחיטה ובין בהריגה קרינא ביה 'לפי חרב': דאפילו
שחטה - מיתה בעלמא היא, ולא מהני מידי)? או דלמא כיון דשחטה
מהניא לה שחיטה (או דילמא 'לפי חרב' היינו שלא כדרך שחיטה, אבל
דרך שחיטה מהניא לה לטהרה מידי נבילה: דנהי דלאכילה איתסרה, ואיסור הנאה הוא, אבל
תיהני לטהרה מידי נבלה) – מאי?
תיקו.
בעי רב יוסף: שיער נשים צדקניות (שבעיר הנדחת) מהו (אי הוו
בכלל 'ואת כל שללה' תשרף או לא)?
אמר רבא: הא דרשעיות אסור (פשיטא לן דישרף עם שלל העיר):
(דברים יג,יז) [ואת כל שללה] תקבץ [אל תוך רחבה] ושרפת [באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלקיך והיתה תל עולם
לא תבנה עוד] כתיב: מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה, יצא זה שמחוסר תלישה (שצריך לגלחה) וקביצה ושריפה;
אלא אמר רבא: בפיאה נכרית (גדיל של שערות דעלמא, שעושין לנוי קא מבעי ליה לרב יוסף
אם של צדקניות הוי) היכי דמי? אי דמחובר בגופה (שנקשר בה) - כגופה דמיא (וכשם שאין שורפין מלבושין שעליהן,
שהרי צדקניות הן - כך אין שורפין אותו גדיל); לא, צריכא: דתלי
בסיבטא (תלה אותו גדיל ביתד, ואין קשורין בה עכשיו): כנכסי צדיקים שבתוכה דמי, ואבד? או דלמא כיון
דעיילא ונפקא (רגילה לקושרה תדיר אף על פי שלא קשרתו עכשיו) - כלבושה דמי (כל מקום שיהא שם נדון כמלבוש שעליה:
דכל שעתא דעתה עליה וכשאר מלבושין דמי)?
תיקו.
(דברים יג,יז) ואת כל שללה תקבוץ
אל תוך רחובה וכו' [ושרפת באש את העיר ואת כל
שללה כליל לה' אלקיך והיתה תל עולם לא תבנה עוד]:
תנו רבנן: אין לה רחוב - אינה נעשית עיר הנדחת, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא
אומר: אין לה רחוב - עושין לה רחוב!
במאי קמיפלגי?
מר סבר 'רחובה' - מעיקרא משמע (רחובה שהיה לה מתחלה, ולא שעושין לה רחוב עכשיו), ומר סבר 'רחובה' - השתא נמי משמע.
(סנהדרין קיב,ב)
וההקדשות שבה יפדו כו' [ותרומות ירקבו;
מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו]:
תנו רבנן: היו בה קדשים: קדשי מזבח (כגון עולות ואשמות של רשעים בתוכה; נהי דלא קרינן בהו
'את כל בהמתה לפי חרב' דהא לא 'בהמתה' היא אלא בהמת שמים, אלא מאיסותא
הוא להקריב קרבנות של רשעים הללו שהודחו) - (הלכך) ימותו (כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן שעורין עד שכריסן
נבקעת, דאפילו דמיהם אסור כדלקמן), קדשי בדק הבית
יפדו, ותרומות ירקבו, ומעשר שני וכתבי הקדש יגנזו (שנאמר 'כליל לה' אלהיך' לא גרסינן); רבי שמעון אומר: 'בהמתה' [(דברים יג,טז) הכה תכה את ישבי העיר ההוא לפי חרב
החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב] - ולא בהמת בכור ומעשר; 'שללה' [(דברים
יג,יז) [ואת כל] שללה תקבץ אל תוך רחבה ושרפת באש את העיר
ואת כל שללה כליל לה' אלקיך והיתה תל עולם לא תבנה עוד] - פרט לכסף הקדש וכסף מעשר (לקמן מפרש
טעמא).
אמר מר: 'היו בה קדשים: קדשי מזבח ימותו' ואמאי ימותו? ירעו עד שיסתאבו וימכרו
ויפלו דמיהן לנדבה?
רבי יוחנן אמר (משלי כא,כז) זבח רשעים תועבה
[אף כי בזמה יביאנו] (ואפילו
דמיהן אסורין).
ריש לקיש אמר: ממון בעלים הוא, והכא בקדשים שחייב באחריותן, ורבי שמעון היא,
דאמר (ב'הזהב' (בבא מציעא נו:))
ממון בעלים הוא (קדשים שחייב באחריותן - ממון בעלים הוא, ויש בהם אונאה;
הלכך לענין עיר הנדחת נמי: ממון בעלים הוא, ודיינינהו לפי חרב, כשאר
בהמות שבתוכה; והלכך אסורין דמיהן בהנאה; והאי דקאמר 'ימותו' ולא אמר
שיחרימו אותה עמהם - משום כבוד שמים).
הא מדסיפא רבי שמעון היא - רישא לאו רבי שמעון?
בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי, דאמר קדשים קלים ממון בעלים (בפרק קמא
דבבא קמא (יב:): 'ומעלה מעל בה' - לרבות קדשים קלים שהם ממונו'; והואיל וממונו הם - אסורים
בהנאה: דאפילו דמיהן - 'בהמתם' מיקרו; אבל קדשי קדשים אמאי ירעו? דהא ודאי הם עצמם
אינם קרבים, ד'זבח רשעים תועבה' אלא ירעו עד שיסתאבו, וימכרו, ויפלו דמיהם לנדבה);
אבל קדשי קדשים מאי? יפדו? אדתני סיפא 'קדשי בדק הבית יפדו' (דקא מפליג
בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית), ליפלוג וליתני בדידה
(בקדשי מזבח עצמן בין קדשים קלים לקדשי קדשים): במה דברים אמורים - בקדשים קלים, אבל קדשי קדשים יפדו'?
כיון דאיכא חטאת שמתו בעליה, דלמיתה אזלא (כדאמרינן (תמורה טז.) 'חמש חטאות מתות') - לא פסיקא ליה (למיתני 'קדשי קדשים דעיר הנדחת
ירעו': דכיון דמתו להם אותם רשעים, אי איכא חטאות שהפרישו בחייהם - אזלי למיתה,
דכל חטאות שמתו בעליהם מתות; במסכת הוריות (ו.) מפרש טעמא; אבל שאר קדשי קדשים
כגון אשמות שמתו בעליהם - ירעו).
בשלמא רבי יוחנן לא אמר כריש לקיש, דכתיב (משלי כא,כז) זבח רשעים תועבה [אף כי בזמה יביאנו], אלא ריש לקיש - מאי טעמא לא
אמר כרבי יוחנן?
אמר לך: כי אמרינן 'זבח רשעים תועבה' - הני מילי היכא דאתנהו בעינייהו
(דהן עצמן ודאי אינן קרבים משום 'זבח רשעים תועבה'), אבל הכא (דאיכא למימר
ירעו ויפלו דמיהם לנדבה) - כיון דאישתני – אישתני (ליכא
הכא זבח רשעים תועבה).
רבי שמעון אומר: 'בהמתך' ולא בהמת בכור ומעשר (שאם היו בה בכורות או מעשר בהמה שהוא
של ישראל, וחלבו ודמו קרב - אין מחרימין אותו עמה, דלא מיקרי 'בהמתה'):
במאי עסקינן? אילימא בתמימין - שלל שמים הוא (ומ'שללה' נפקא)! אלא בבעלי מומין (שאין בהם חלק לגבוה אלא נאכלין לבעלים)? 'שללה' נינהו (אמאי אין מחרימין אותן עמה)!?
אמר רבינא: לעולם בבעלי מומין (ואפילו הכי אין נשרפין עמה),
(דדרשינן לקרא הכי: 'בהמתה') ומי שנאכל בתורת 'בהמתך' (למי שנאכל
לבעלים בתורת 'בהמתם'), יצאו אלו שאין נאכלין בתורת
'בהמתך' אלא בתורת 'בכור'
ו'מעשר', דשלל שמים נינהו (יצאו אלו שיש להם שם לווי: שאין נאכלים בתורת
'בהמתם': שאין אומרין 'בהמת עיר הנדחת' אלא 'בהמת בכור ומעשר של עיר נדחת');
ופליגא (הא דרבינא) דשמואל, דאמר שמואל (עלה דהא
מילתא דרבי שמעון, כי הוה קשיא לן במאי עסקינן - הוי מתרץ הכי): הכל קרב והכל נפדה.
מאי קאמר?
הכי קאמר: כל שקרב כשהוא תם ונפדה כשהוא בעל מום (וכשהוא בעל מום צריך פדייה, כגון שאר
קדשים קלים חוץ ממעשר בהמה ובכור) – מ'שלל[ה]' אימעיט (הנהו מ'שללה' נפקא, דאין מחרימין אותם עמה: דהואיל וצריכי פדייה במומן
– 'שלל שמים' קרינן ביה, ופליג עליה דתנא קמא דאמר 'קדשים קלים ממון בעלים הוא'), וכל שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מום (אלא
נאכל לבעלים), כגון בכור ומעשר – מ'בהמ[ת]ה' נפקא (ההוא - לאו 'שלל שמים' מקרו, ואפילו בתמותן; ולא מצי למפרך 'והא בתמותן שלל שמים הוא שהרי
נאכל במומו, והלכך אצטריך 'בהמתה' למעוטי בכור ומעשר תמימים, דמ'שללה' ליכא
למעוטינהו, והיינו 'פליגא': דאיהו מוקי לה אפילו בתמימים, דקסבר: בכור ומעשר בעלי
מומין 'בהמתה' קרינן ביה, ובסייף).
תרומות ירקבו:
אמר רב חסדא: לא שנא אלא תרומה ביד ישראל (שעדיין לא נתנה לכהן, דאפילו אותו
ישראל - רשע הוא, תרומה שבידו אינה נשרפת עם שאר שללה, דהא לאו דידיה הוא, דשמא היה
נתנה לכהן צדיק שבחוצה לה! הלכך אינה נשרפת: דהיינו כפקדון דעיר אחרת ואתנהו בגוה,
דאמר לעיל דמותרין; ונהי דבאכילה לא שרינא לה, דשמא היה נתנה לכהן רשע שבתוכה -
הלכך ירקבו), אבל תרומה ביד כהן - כיון דממוניה
הוא – תשרף.
מתיב רב יוסף: 'מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו' - והא מעשר שני ביד ישראל כתרומה
ביד כהן דמי, וקתני 'יגנזו' (אף על גב דממוניה הוא לא אמר 'תשרף')?
אלא אי אתמר - הכי אתמר: אמר רב חסדא: לא שנא אלא תרומה ביד כהן (דממוניה
הוא; ולא מזלזלינן בה כולי האי הואיל וקדש הוא),
אבל תרומה ביד ישראל - תנתן לכהן שבעיר אחרת (כלומר: לכהן שלא הודח עמהן).
תנן התם [מהרש"ל: אין
זו משנה אלא ברייתא בפרק 'כל שעה' והכי מפרש 'תנן התם': כלומר: שנינו לשם']: עיסה של מעשר שני פטורה
מן החלה, דברי רבי מאיר; וחכמים מחייבין.
אמר רב חסדא: מחלוקת במעשר שני בירושלים: דרבי מאיר סבר מעשר שני - ממון גבוה
הוא, ורבנן סברי: ממון הדיוט הוא; אבל בגבולין (שאין לה היתר אכילה אלא בפדייה) - דברי הכל פטור (מן החלה, דממון גבוה הוא; לישנא אחרינא:
אבל בגבולין - דאין לה היתר אכילה בשעת חיוב חלה, דהיינו בשעת גלגול העיסה - לא
קרינא ביה 'ראשית עריסותיכם' (במדבר טו,כ), ואפילו פדאה לאחר מיכן - פטור מן החלה).
מתיב רב יוסף: 'מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו'; במאי עסקינן? אילימא בירושלים
- מי הויא עיר הנדחת? והתניא: 'עשרה דברים נאמרו בירושלים' (בפרק 'מרובה' (בבא קמא פב:) חשיב להו) וזו אחת מהן: אינה נעשית עיר הנדחת!? ואלא בעיר אחרת
(שהיה אותו מעשר שני של אחד מבני עיר הנדחת), ואסקוהו לגוה (והעלו אותו לירושלים קודם שהודחה,
ואחר כך הודחו) - הא קלטוהו מחיצות (אם כן אמאי
יגנזו? לשתרו נמי באכילה, דהא 'קלטינהו מחיצות' דהיינו חומה)!?
אלא - לאו בגבולין (ולא מטו ליה), וקתני 'יגנזו' (ואינו
יוצא לישרף - בתמיה)?! (ואם איתא דבגבולין לדברי הכל ממון
גבוה הוא - לשתרי נמי באכילה! אלא לאו - ממון הדיוט הוא; ונהי דבשריפה לא, משום
זילותא.)
לא, לעולם דעיר אחרת (הנדחת), ואסקוהו לגוה, (ודקאמרת
'לשתרו נמי באכילה', דהא קלטוהו מחיצות?) [ו]הכא במאי עסקינן?
– שנטמא (דלאו בר אכולי בטומאה הוא, דכתיב (דברים כו,יד) 'לא בערתי ממנו בטמא'! ולקמן פריך: מאי איריא עיר הנדחת? אפילו בחוצה לה!?).
ולפרקיה, דאמר רבי אלעזר: מניין למעשר שני שנטמא - שפודין אותו אפילו בירושלים
(לאחר שנכנס, ואף על גב דדרשינן (שם יד) 'כי ירחק ממך המקום וצרת הכסף בידך': ברחוק מקום אתה פודה וצר, ולא בקרוב מקום)? תלמוד לומר: (דברים יד,כד) [וכי
ירבה ממך הדרך] לא תוכל שאתו [כי ירחק ממך המקום אשר יבחר
ה' אלקיך לשום שמו שם כי יברכך ה' אלקיך] ואין 'שאת' אלא אכילה, שנאמר (בראשית מג,לד) וישא משאת מאת פניו [אלהם ותרב משאת בנימן ממשאת כלם חמש ידות וישתו
וישכרו עמו] (והכי קאמר קרא: 'כי ירחק ממך המקום - או כי לא תוכל לאוכלו, שנטמא – 'וצרת הכסף בידך').
הכא במאי עסקינן? – בלקוח (שכבר הוציאה בהוצאה לכסף מעשר, ונתנוהו ביין ושכר ובשר,
ונטמא אותו לקוח: דההוא לית ליה פדייה; וכי קאמר רבי אלעזר במע"ש גופיה שהעלה
פירות מע"ש לירושלים ונטמאו).
(סנהדרין קיג,א)
וליפרקיה (לכוליה)? דתנן [מעשר שני פ"ג מ"י]: 'הלקוח בכסף מעשר שנטמא יפדה'?
(ומשני:) כרבי יהודה, דאמר
'יקבר' (לא אלים למתפס פדיונו בההיא מנה גופא [במסכת מעשר שני
(פ"ג מ"י)] והיינו נמי מעשר שני דקאמר 'יגנז' - בקבורה).
אי הכי מאי איריא עיר הנדחת? אפילו דעלמא נמי!?
אלא לעולם (במעשר שני דעיר הנדחת)
בטהור (ואסקוה לגוה; ודקאמר לישתרי באכילה דהא קלטוהו מחיצות
אחר שנכנס לחומת ירושלים) - וכגון דנפול מחיצות, וכדרבא,
דאמר רבא (בבא מציעא נג,ב): מחיצה: לאכול – דאורייתא
(מן התורה מצוה לאכול לפנים מן החומה), (אבל) לקלוט (שיהיו
מחיצות קולטות בין לענין פדייה בין לכל ענין)
– דרבנן (- מדרבנן הוא), וכי גזור רבנן (דתיהני
קליטת מחיצות למעשר דשוב אינו יכול לפדותו ולענין עיר הנדחת נמי שלא יהא בשריפה) - כי אתנהו למחיצה, כי ליתנהו למחיצה – לא.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@barak-online.net
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך
דברי רש"י – בגודל 9; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך:
(תענית ב,ב)
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא: בתחתית הדף
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer,
Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל
הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2002 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@barak-online.net.