בבא קמא דף
קו
המשך פרק תשיעי
'הגוזל עצים'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(בבא קמא קה,ב)
מתיב רמי בר
חמא: (במסכת שבועות (פ"ז מ"ר, דף מד,ב),
גבי ואלו נשבעין ונוטלין, דזה אחד מהן:) '(מי שהיה לו חבירו חייב שבועה) ושכנגדו (והוא) חשוד על השבועה (שנמצא
שְַקרָן בשבועתו - שכנגדו נשבע ונוטל) – כיצד? אחד (שנחשד על) שבועת העדות, ואחד (שנחשד על) שבועת הפקדון (שראינוהו
שנשבע לשקר) - ואפילו שבועת שוא (ואפילו
לא נחשד אלא לשבועת שוא, שאין בה כפירת ממון, ורע לשמים הוא ולא רע לבריות - נפסל
לשבועת ממון)'; ואם איתא (לדרב
ששת: דמשעת כפירתו נעשה גזלן - למה לי למתנייה גבי הנך, דמשמע דלא אפסיל עד שעת
שבועה כי הנך?) - בכפירה הוא
דאיפסיל ליה (הא משעת כפירה אפסיל ליה, משום דהוי גזלן)!?
אמרי: הכא במאי
עסקינן? דקאי באגם (וכי אמר רב ששת: כגון דאמרי סהדי דכי כפר ליה - בידיה
נקט ליה) דלאו כפירה הוא, דסבר:
אשתמיטנא ליה אדאזילנא ומייתינא ליה (דהיכא דאיכא למימר 'לאשתמוטי
איכוין עד דמייתי ליה' - לא מפסיל בלא שבועה).
תדע: דאמר רב
אידי בר אבין: הכופר במלוה (ולא נשבע ובאו עדים) - כשר לעדות (דמלוה
להוצאה ניתנה ואינה עכשיו בידו ורוצה לדחותו עד שתשיג ידו);
(בבא קמא קו,א)
בפקדון - פסול
לעדות (ומוקמינן לה בריש 'שנים אוחזין' כגון דאמרי סהדי דההיא שעתא
דכפר ליה - נקיט בידיה, ומפסיל, אף על גב דלא אשתבע, דאי באשתבע - מה לי מלוה מה
לי פקדון?).
והאמר אילפא
'שבועה קונה': שבועה היא דקניא (קסלקא דעתא להתחייב באונסים משעה
שנשבע לשקר קאמר), אבל כפירה לא
קניא!?
הכא נמי דקיימא
באגם.
ואיבעית אימא:
מאי 'שבועה קונה' (דקאמר אילפא)? - (לגמרי קאמר, דתו לא משלם,) כדרב הונא, דאמר רב הונא אמר רב: '"מנה לי
בידך!" והלה אומר "אין לך בידי!" ונשבע, ואחר כך באו עדים – פטור,
שנאמר [שמות כב,י: שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא
שלח ידו במלאכת רעהו] ולקח
בעליו ולא ישלם: כיון שקבלו הבעלים
שבועה - שוב אין משלם ממון.
גופא: אמר רב
הונא אמר רב: '"מנה לי בידך!" והלה אומר "אין לך בידי!" ונשבע,
ואחר כך באו עדים – פטור, שנאמר [שמות כב,ט-י: כי
יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמר ומת או נשבר או נשבה אין ראה (פסוק
י) שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו] ולקח בעליו ולא ישלם: כיון שקבלו הבעלים שבועה - שוב אין משלם ממון. [יתכן שזה מהות ההסכם
בין השומר לבין המפקיד: שהשומר נאמן בשבועה, ואם נשבע – פטור.]
אמר רבא:
מסתברא מילתיה דרב במלוה, דלהוצאה ניתנה (ובעיא תשלומין, ואיכא
למימר דבשבועה אפטר ליה מתשלומין, כדכתיב 'ולא ישלם'), אבל פקדון - ברשותיה דמריה קאי (ואין
כאן 'ולא ישלם', דהא כל היכא דאיתיה - דמריה הוא); והאלהים אמר רב אפילו בפקדון, דכי כתיב קרא -
בפקדון כתיב (גבי שומר שכר)!
יתיב רב נחמן
וקאמר להא שמעתא (דרב הונא); איתיביה רב אחא בר מניומי לרב נחמן [בבא קמא פ"ט מ"ז]: '"היכן פקדוני?" אמר לו:
"אבד". "משביעך אני!" ואמר "אמן", והעדים מעידים
אותו שאכלוֹ - משלם את הקרן (וכפל – לא, דאין כפל אלא בטוען
נגנב; וחומש ואשם נמי לא שייכי אלא כשהודה, דכתיב בגזל הגר 'והתוודו'
[במדבר ה,ו: דבר אל בני ישראל: איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם
למעל מעל בה' ואשמה הנפש ההוא; (במדבר ה,ז)
והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יסף עליו ונתן לאשר אשם לו]); הודה מעצמו (לאחר
שבועה) - משלם קרן וחומש ואשם.' (קתני מיהא רישא: משלם קרן על ידי
עדים, וקשיא לרב, דאמר 'כיון שנשבע לא ישלם אפילו באו עדים'; ומסיפא לא פריך,
דבהודה - לא קאמר רב, דהא כתיב 'והשיב את הגזלה', ובנשבע והודה משתעי קרא.)
אמר ליה רב
נחמן: הכא במאי עסקינן? - כגון דנשבע חוץ לבית דין (לא אלימא
שבועה לאפקועי ממונא).
אמר ליה: אי
הכי - אימא סיפא [שם משנה ח]: '"היכן פקדוני"? אמר לו "נגנב." – "משביעך
אני!" ואמר "אמן", והעדים מעידים אותו שגנבו - משלם תשלומי כפל;
הודה מעצמו - משלם קרן וחומש ואשם'; ואי סלקא דעתך חוץ לבית דין - מי איכא
כפל?
אמר ליה:
יכילנא לשנויי לך: רישא חוץ לבית דין וסיפא בבית דין, מיהו שינויא דחיקא לא משנינן
לך: אידי ואידי בבית דין ולא קשיא: כאן בקפץ כאן בשלא קפץ (ברישא, דקתני
'משלם' - כשקפץ זה והשביעו קודם שחייבוהו בית דין, וכי קאמר רב - בלא קפץ,
והדיינין השביעוהו, וקנייה אותה שבועה, דקרא - בשבועת הדיינין כתיב; ואף על גב
דסיפא לא מתוקמא בקפץ, דקתני 'כפל', וכפל לא איתיא אלא בשבועת הדיינין - מכל מקום
רישא בקפץ. [והיות
וגם זה תירוץ של אוקימתא בשני מציאויות שונות – שינויא דחיקא – מוסיף רש"י:]
וניחא ליה לאוקמי בתרי גווני ובחד דוכתא, ולא לאוקמי בשני מקומות; וסיפא לא קשיא
ליה לרב, דאף על גב דקתני 'משלם כפל' לאחר שבועה, וכל שכן קרן דמודה רב
בטוען טענת גנב, כדלקמן בשמעתין; דשבועה דקא מחייב ליה כפל - לא מקנייה ליה קרנא).
אמר ליה רמי בר
חמא לרב נחמן: מכדי דרב לא סבירא לך, משכוני נפשך (לבא
במקומו לתרץ קושיות ולהעמיד דבריו) אדרב
למה לך?
אמר ליה:
לפרושה לדרב, דרב הכי מתרץ לה למתניתין.
והא רב - קרא
קאמר [ומדוע אתה חולק עליו]?
אמרי: קרא -
לכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין הוא דאתא (הנתבע
ישבע ויפטר ולא ישבע התובע ליטול);
' [שמות כב,י: שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין
שְׁנֵיהֶם אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ] וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם' - מי שעליו לשלם הוא נשבע.
מתיב רב המנונא
[שבועות פ"ה מ"ב]: 'השביע עליו חמשה פעמים בין בפני בית דין ובין שלא
בפני בית דין, וכפר עליו - חייב על כל אחת ואחת (חומש
ואשם); ואמר רבי שמעון: מה טעם?
הואיל ויכול לחזור ולהודות (ונמצא דבכולן כופר ממון)', והכא 'קפץ' לא מצית אמרת: 'השביע עליו'
קתני (ומדלא תני 'השביעו' שמע מינה על ידי דיינין הטיל עליו שבועה,
וקיבל על כרחו, וקתני 'יכול לחזור ולהודות' - אלמא אכתי ממונא אית ליה גביה); 'חוץ לבית דין' לא מצית אמרת: 'בפני בית דין'
קתני [ומדוע חייב חמש פעמים? אחרי הראשון נפטר ממון,
ובאמת אינו חייב]!?
הוא מותיב לה והוא
מפרק לה: לצדדין קתני: 'השביע עליו' - חוץ לבית דין, ו'בבית דין'
- קפץ (דאף על גב דחייבוהו בית דין שבועה, כיון דמחוץ לב"ד
השביעו - לא קנייה; ו'בפני בית דין' דקתני - לא א'השביע עליו' קאי)!
מתיב רבא [תוספתא
בבא קמא (ליברמן) פרק ח הלכה ו]: 'בעל
הבית שטען טענת גנב בפקדון ונשבע והודה ובאו עדים: אם עד שלא באו עדים הודה משלם
קרן וחומש ואשם (ולא כפל דאין משלם קנס על פי עצמו), ואם משבאו עדים הודה - משלם תשלומי כפל ואשם' (אבל חומש – לא, דחומשו עולה לו
בכפלו, כדאמרינן בפרק 'מרובה' (לעיל דף סה,א))' (אלמא בין נשבע ובאו עדים בין נשבע
והודה חייב) והכא 'חוץ לבית דין'
ו'קפץ' לא מצית אמרת: 'כפל' קתני!
אלא אמר רבא (לא
תשנייה לתיובתיה דרב המנונא לצדדין דיכול לחזור ולהודות - לאו תיובתא הוא לרב
הונא): כל 'הודה', לא שנא טוען טענת
אבד ולא שנא טוען טענת גנב <נמי> - לא אמר רב (לא קאמר
רב דכל הודה: לא שנא טוען טענת גנב ונשבע והודה ולא שנא טוען טענת אבד
ונשבע והודה - לא אמר רב דפטור),
דהא כתיב 'והתודה' (בגזל הגר כתיב [במדבר
ה,ז: והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יסף עליו
ונתן לאשר אשם לו] ובנשבע, דהא קרן וחומש כתיב), דבעי שלומי קרן וחומש; טוען טענת גנב ובאו עדים
- נמי לא אמר רב, דהא כתיב תשלומי כפל (דכפל כי כתיב - בהכי כתיב:
בנשבע ובאו עדים, כדאמר בפרק 'מרובה'); כי קאמר רב: כגון שטוען טענת אבד ונשבע ולא הודה ובאו עדים.
אזל רב גמדא
ואמרה לשמעתא (להא דרבא דאמר 'כל הודה לא אמר רב') קמיה דרב אשי; אמר ליה: השתא! ומה רב המנונא,
תלמידיה דרב (דקיימא לן 'אמרי בי רב - רב המנונא' בפרק קמא
דסנהדרין (דף יז,ב)), וידע דאמר רב 'הודה' וקמותיב 'הודה' (ואי
לאו דידע דאפילו בהודה פטר רב - לא הוה מותיב ליה מהואיל דיכול לחזור ולהודות), ואת אמרת 'הודה לא אמר רב'?!
אמר ליה רב אחא סבא לרב אשי: רב המנונא - הכי קא קשיא ליה:
(בבא קמא קו,ב)
אי אמרת בשלמא
'נשבע', כי אתו עדים (אחר שבועה קמייתא) מיחייב (לשלומי קרנא, אשתכח דאכתי ממונא
הוא גביה, ואמטו להכי מחייבינן ליה קרבן שבועה), אמטו להכי מחייבינן ליה קרבן (שבועה): אשבועה בתרייתא (אשבועה
שניה) - (דמשום
דאין שבועה חלה על שבועה לא תפטריה, ד)הואיל ויכול לחזור ולהודות (בין זו לזו - נמצא דכל אחת שבועת
כפירה בפני עצמה היא); אלא אי אמרת
'כי אתו עדים – פטור', מי איכא מידי דאילו אתי סהדי ומסהדי ביה פטור ואנן
ניקו ניחייביה קרבן אשבועה 'הואיל ויכול לחזור ולהודות'!? השתא מיהת לא
אודי (בין זו לזו, ואשתכח דכפירת דברים בעלמא הוא, ולאו ממונא הוא
גביה, שהרי אין יכול להוציאו בעדים)!!
אמר רבי חייא
בר אבא אמר רבי יוחנן: הטוען טענת גנב בפקדון - משלם תשלומי כפל; טבח ומכר - משלם
תשלומי ארבעה וחמשה, הואיל וגנב משלם תשלומי כפל וטוען טענת גנב משלם תשלומי כפל:
מה גנב שהוא משלם כפל, טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה, אף טוען טענת גנב
בפקדון: כשהוא משלם תשלומי כפל, טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה;
מה לגנב שכן
משלם תשלומי כפל שלא בשבועה, תאמר בטוען טענת גנב שאין משלם תשלומי כפל אלא בשבועה
(טוען טענת גנב אינו משלם כפל עד שישבע ואחר כך יבאו עדים,
כדילפינן ב'מרובה')?
אמרי: היקישא
היא (דאיתקש גנב וטוען טענת גנב, דסמיכי קראי אהדדי: 'אם
ימצא הגנב' [שמות כב,ו] - הרי גנב; 'ואם
לא ימצא הגנב' [שמות כב,ז] כמו
שאמר, אלא הוא עצמו גנבו - היינו טוען טענת גנב, ונמצא שהוא גנבו), ואין משיבין על היקישא.
הניחא למאן
דאמר: חד בגנב וחד בטוען טענת גנב – שפיר; אלא למאן דאמר (בפרק
'מרובה' (דף סג,ב)) האי 'אם
ימצא הגנב' 'ואם לא ימצא' - תרוייהו בטוען טענת גנב (דגנב עצמו נפקא לן מ'אם המצא
בידו' דכתיב בפרשה אחריתי) - מאי
איכא למימר (היכי איתקיש)?
אמרי: 'גנב' –
'הגנב' (מרבוייא דה"א, דאתרבאי בטוען טענת גנב [ילפינן לה כל
דיני גניבה לרבות] תשלומי [כפל] וארבעה וחמשה).
איתיביה רבי
חייא בר אבא לרבי יוחנן [שבועות פ"ח מ"ג]: '"היכן שורי"? "נגנב"
"משביעך אני!" ואמר "אמן" והעדים מעידים אותו שאכלו - משלם
תשלומי כפל (דטוען טענת גנב)' והא הכא, דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, וקתני 'משלם
תשלומי כפל' - תשלומי כפל אִין, תשלומי ארבעה וחמשה לא!?
הכא במאי
עסקינן? - כגון שאכלו נבילה.
ולישני ליה
'כגון שאכלו טריפה' (דאיכא רבי שמעון דפטר בהשוחט ונמצאת טריפה מתשלומי
ארבעה וחמשה [לעיל דף ע,א])?
(ומשני: רבי יוחנן -) כרבי מאיר (סבירא ליה), דאמר 'שחיטה שאינה ראויה (לאכילה
הואיל ונשחטה כהלכתה -) שמה שחיטה'.
ולישני ליה בבן
פקועה (שנמצא במעי אמו, ופקעה לאחר שחיטה, והוציאוהו; דאיכא למאן
דמכשר ליה בלא שחיטה [בפרק 'בהמה המקשה' (חולין פ"ד מ"ה;
דף עד,ב)] דתנן: 'רבי שמעון שזורי אומר: אפילו הוא בן חמש שנים
וחורש בשדה - שחיטת אמו מטהרתו')?
כרבי מאיר ([ב'שחיטת
חולין' שם] דתנן: 'השוחט את הבהמה ומצא בה בן תשע חי כו'), דאמר בן פקועה טעון שחיטה.
ולישני ליה
כגון שעמד בדין (קודם לכן, ואמר 'נגנב', ונשבע, ובאו עדים
שגנבוֹ הוא עצמו, וחייבוהו בית דין)
ואמרו לו 'צא תן לו (קרן וכפל)', (ואחר כך שחטוֹ ואכלוֹ (וחזר ונשבע עליו) דמשלם כפל אשבועה
קמייתא, ופטור מטביחה, כדרבא:) דהא
אמר רבא: '"צא תן לו", טבח ומכר – פטור; מאי טעמא? כיון דפסקיה למילתיה [שנפסק
הדין שחייב לו], וטבח ומכר - הוי גזלן, וגזלן לא משלם תשלומי ארבעה
וחמשה; "חייב אתה ליתן לו" וטבח ומכר – חייב; מאי טעמא? כל כמה דלא
פסיקא ליה מילתא - אכתי גנב הוא'?
אמרי: וליטעמיך
- לישני ליה בשותף שטבח שלא מדעת חבירו (שותפין שגנבוּ, וטבחוֹ
האחד שלא מדעת חבירו; אמרינן בפרק 'מרובה' (לעיל דף עח:) שפטור מד' וה', ד'חמשה
בקר' אמר רחמנא, ולא חמשה חצאי בקר, והכא לא קרינא ו'טבחוֹ כולו' בחיובא, דעל החצי
של חבירו הוה 'טובח ומוכר אחר הגנב', דפטור; אבל לדעת חבירו - משלמין שניהם,
דשלוחו הוא, ואמרינן 'תחת' - לרבות את השליח)?
אלא חדא מתרי
ותלתא נקט.
ואמר רבי חייא
בר אבא אמר רבי יוחנן: הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל; מאי טעמא? דכתיב [שמות
כב,ח: על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה] על כל אבדה אשר יאמר [כי הוא
זה עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיען אלהים] ישלם
שנים [לרעהו].
איתיביה רבי
אבא בר ממל לרבי חייא בר אבא [מכילתא דרשב"י]: '(שמות כב,ו) כי יתן איש [אל
רעהו כסף או כלים לשמר וגנב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים] - אין נתינת קטן כלום (דכתיב 'איש'
- פרט לקטן: דאין נשבעין על טענת נתינתו, ואין באין לידי כפל על ידו, דהכא
כפל כתיב); ואין לי אלא שנתנו
כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן (דאיכא למימר דהאי 'איש' - אהשתא
קאי, והכי קאמר: 'כי יתן - מי שהוא עכשיו איש', בשעת טענה, פרט לנתינת מי
שהוא עדיין קטן, אבל אי הוי עכשיו איש - לא ממעט ליה); נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול – מנין (דפטור)? תלמוד לומר: 'עד האלהים יבא דבר שניהם' (איתקוש נתינה והעמדה בדין
להדדי, דבתרוייהו בעינן 'איש') -
עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד'
- ואם איתא, תיהוי נמי כאבידה (דליכא נתינה, והוי טענה להשביע
ולהתחייב כפל, וכי תבעו כשהוא גדול ליחייביה להאיך שבועה וכפילא אף על גב דנתינה
ליכא)!?
אמר ליה: הכא
במאי עסקינן? - כגון שאכלו (בעל הבית לפקדון) כשהוא קטן (בעוד
שהמפקיד קטן, דלא ירד פקדון זה לתורת טענה מעולם; אבל אבידה - מכי מטא לידיה דהאי
איחייב ליה, שהרי יש לה בעלים בני טענתא).
אבל כשהוא גדול
- מאי? הכי נמי דמשלם (דמשהגדיל קטן ונעשה בר טענה - נתחייב זה לבא עמו
לדין, ואף על גב דנתינה לא הואי)!?
אי הכי - אדתנא 'עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד' - ליתני 'עד שתהא אכילה
ותביעה שוין כאחד'?
אמר ליה: תני
'עד שתהא אכילה ותביעה שוין כאחד'.
רב אשי אמר: לא
דמי: אבידה קא אתיא מכח בן דעת, והא לא אתיא.
ואמר רבי חייא
בר אבא אמר רבי יוחנן: הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה
במקצת; מאי טעמא? - דאמר קרא [שמות כב,ח: על
כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר] כי הוא זה [עד
האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיען אלהים ישלם שנים לרעהו] (היינו הודה במקצת; ובפרשת טוען
טענת גנב כתיב);
ופליגא דרבי חייא בר יוסף, דאמר רבי חייא בר יוסף:
(בבא קמא קז,א)
עירוב פרשיות
כתוב כאן (פסוק שהוא מפרשה אחרת נתערב בזו, שאינו מקומו:), וכי כתיב 'כי הוא זה' - אמלְוֶה הוא דכתיב (דהאי 'כי הוא
זה' – ב'אם כסף תלוה'
הוה ליה למכתביה, דהתם קאי; דאילו בהך פרשתא דפקדון - בלא הודאה במקצת מחייב).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת
yeshol@gmail.com.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10
MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט
הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך: (תענית ב,ב)
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the
number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the
page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י
כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27
Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.