בבא קמא דף קיח
המשך פרק עשירי
'הגוזך ומאכיל'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(בבא קמא קיז,ב)
משנה:
שטפה נהר (שהיתה על שפת הנהר, והגביה שפתו, והמים שוחקים וכורין תחת השפה, ומתפשט בתוך השדה) - אומר לו "הרי שלך לפניך".
גמרא:
תנו רבנן: 'הגוזל
שדה מחבירו ושטפה נהר - חייב להעמיד לו שדה אחר, דברי רבי אלעזר; וחכמים אומרים:
אומר לו "הרי שלך לפניך".'
במאי קא
מיפלגי? רבי אלעזר דרש ריבויי ומיעוטי: [ויקרא ה,כא:
נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד
או בגזל או עשק את עמיתו] 'וכחש בעמיתו' – ריבוי; 'בפקדון' - מיעט; [ויקרא
ה,כד: או מכל אשר ישבע עליו לשקר ושלם אתו בראשו וחמשתיו
יסף עליו לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו] 'כל אשר ישבע עליו לשקר' - חזר וריבה: ריבה ומיעט וריבה - ריבה הכל;
ומאי רבי? - רבי כל מילי (ואפילו קרקעות לשבועה ולהשבון); ומאי מיעט? - מיעט שטרות (שאין
גופן ממון, דיהיב ליה ניירא בעלמא);
ורבנן דרשי
כללי ופרטי: 'וכחש' – כלל; 'בפקדון' – פרט; 'או מכל ...' חזר וכלל: כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין
הפרט: מה הפרט דבר המיטלטל וגופו ממון - אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו
קרקעות - שאין מטלטלין; יצאו עבדים - שהוקשו לקרקעות; יצאו שטרות, שאף על פי
שמטלטלין - אין גופן ממון.
והדתניא 'הגוזל
את הפרה ושטפה נהר - חייב להעמיד לו פרה - דברי רבי אלעזר, וחכמים אומרים: אומר לו
"הרי שלך לפניך"' - התם במאי קמיפלגי?
אמר רב פפא: התם במאי עסקינן? - כגון שגזל שדה מחבירו והיתה
(בבא קמא קיח,א)
פרה רבוצה בו ושטפה נהר, דרבי אלעזר לטעמיה ורבנן לטעמייהו (וגזלן לא משכה, והוי כקרקעות; ולרבי אלעזר, דאמר 'שדה נגזלת' - קונה פרה עמה, וחייב לשלם, דמטלטלין נקנין אגב קרקע; ולרבנן לא קנה שדה ולא פרה שבה).
משנה:
הגוזל את חבירו או שהלוה הימנו או שהפקיד לו בישוב - לא יחזיר לו במדבר (אם אין זה תובעו - אין זה יכול לכופו לקבל חובו או פקדונו במדבר, דלאו מקום שימור הוא); "על מנת לצאת במדבר" - יחזיר לו במדבר (קסלקא דעתא שאמר לו לוה זה "על מנת שנצא למדבר ושם אפרע לך" להכי פריך 'פשיטא!? והא מַתְנֶה בהדיא לקבלו במדבר!?).
גמרא:
ורמינהו 'מלוה
משתלמת בכל מקום; אבידה ופקדון אין משתלמין אלא במקומן'!?
אמר אביי: הכי
קאמר: מלוה ניתנה ליתבע בכל מקום (אם ירצה מלוה, דידו על העליונה); אבידה ופקדון לא ניתנו ליתבע אלא במקומן.
על מנת לצאת
במדבר [יחזיר לו במדבר]:
פשיטא!?
לא, צריכא דאמר
ליה "ליהוי האי פקדון גבך, דאנא למדבר נפיקנא", ואמר ליה איהו:
"אנא למדבר נמי בעינא למיפק אי בעינא לאהדרינהו לך התם מהדרנא לך!" (ואשמועינן
תנא: דאע"ג דלא תנאי גמור הוא, דהא 'אי בעית' קאמר - אפילו הכי, כיון דידע
דאיהו נמי למדבר נפיק - על כרחו יקבלם).
משנה:
האומר לחבירו "גזלתיך - ", "הלויתני - ",, "הפקדת אצלי - ואיני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי לך" - חייב לשלם; אבל אם אמר לו "איני יודע אם גזלתיך", "- אם הלויתני", "- אם הפקדת אצלי" - פטור מלשלם.
גמרא:
איתמר:
"מנה לי בידך", והלה אומר "איני יודע": רב הונא ורב יהודה
אמרי: חייב (לשלם),
ורב נחמן ורבי יוחנן אמרי: פטור. רב הונא ורב יהודה אמרי 'חייב': ברי ושמא - ברי
עדיף; רב נחמן ורבי יוחנן אמרי: 'פטור': אוקי ממונא בחזקת מריה (ומיהו
ישבע כדאמר: שאין יודע שחייב לו כלום, דלא עדיף שמא מברי; דהא אי נמי הוה טעין ליה
"אין לך בידי כלום" הוי משביעין ליה שבועת היסת).
תנן: 'אבל
אם אמר לו "איני יודע אם הלויתני" – פטור', היכי דמי?: אילימא דלא
קא תבע ליה (ואמר ליה: "גזלתני", דהוי טענת ברי) - רישא נמי דלא קא תבע ליה, אמאי חייב? - אלא
דקתבע ליה? וקתני סיפא: 'פטור מלשלם'!?
לא, לעולם דלא
קא תבע ליה, ורישא - בבא לצאת ידי שמים (וכיון דקא מודי דודאי
גזליה - לא נפיק ידי שמים עד דעביד השבה; אבל סיפא - הואיל ולא גזלן ידע ולא נגזל
ידע - ליכא שום טענת ברי - לא צריך למיפק ידי שמים).
איתמר נמי (אתמר
נמי דהיכא דבא לצאת ידי שמים אפילו מאן דפטר ליה מדיני אדם - מודה דחייב
היכא דאיכא קצת טענת ברי; הלכך רב הונא, דאוקמה רישא בדלא תבע, הואיל ואיכא קצת
ברי, דהא גזלן ידע דגזליה מעיקרא - חייב בבא לצאת ידי שמים): אמר רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: האומר לחבירו
"מנה לי בידך" והלה אומר "איני יודע" – חייב' - בבא לצאת ידי
שמים.
משנה:
הגונב טלה מן
העדר והחזירו, ומת או נגנב - חייב באחריותו (דמכי
גנבה - קם ליה ברשותיה, והשבה דעבד - לאו השבה היא, עד שמודע להו לבעלים); לא ידעו בעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו, ומנו את
הצאן ושלימה היא (אחר שהחזירו והיא שלימה הרי יש כאן דעת בעלים) - פטור.
גמרא:
אמר רב: לדעת (אם
הכירו הבעלים שנגנב מהן טלה) - צריך
דעת (צריך שיודיעם כשיחזירנה, ואי לא הודע להו - אף על גב דמנו את
הצאן והיא שלימה - עדיין חייב באחריותה: דכיון דידע - הויא ליה גזילה גמורה,
ובעינן השבה מעליותא), שלא לדעת (לא
הכירו בעלים קודם חזרה שתהא צאנם חסירה כלום) - (ולאחר חזרה מנו את הצאן והיא
שלימה -) מִניָן פוטר; וכי קתני 'ומנו
את הצאן והיא שלימה' – אסיפא (לא ידעו הבעלים בגניבתו ובחזרתו
ומנו את הצאן והיא שלימה פטור; אבל ידעו - לא מהני מנין);
ושמואל אמר:
בין לדעת בין שלא לדעת - מנין פוטר; וכי קתני 'ומנו (את הצאן) והיא שלימה – פטור' – אכולה (בין ידעו בין שלא ידעו, והכי משמע
מתניתין: הגונב טלה - ורישא בשהכירו בה הבעלים וידעו שנגנבה מהן קאי, מדקתני סיפא
'לא ידעו' מכלל דרישא בידעו - והחזירה ומת - חייב באחריותו; וכן לא ידעו
בגניבתו ובחזירתו - נמי חייב; אבל מנו את הצאן והיא שלימה - פטור בין רישא דידעו
בין סיפא דלא ידעו);
ורבי יוחנן
אומר: לדעת - מנין פוטר; שלא לדעת - אפילו מנין נמי לא צריך; וכי קתני 'ומנו את
הצאן והיא שלימה' – ארישא (והכי קתני: הגונב טלה - דהיינו
ידעו אחרי כן, והחזירו - חייב באחריותן היכא דלא מנו, אבל לא ידעו הבעלים בגניבתו
ובחזרתו - אפילו אין מנין, או שמנו אפילו הואי ידיעה - פטור);
רב חסדא אמר:
לדעת - מנין פוטר; שלא לדעת - צריך דעת (צריך להודיעו; אם לא
הודיעו - אף על גב דמנו - חייב);
וכי קתני 'ומנו את הצאן והיא שלימה' – ארישא (והכי
משמע מתניתין: חייב באחריות, בין מנו בין לא מנו; אימתי? בזמן שלא ידעו בעלים בחזרתו
ובגניבתו; ואם מנו הנך דרישא את הצאן לאחר חזרה - פטור).
אמר רבא:
(בבא קמא קיח,ב)
(בשלמא טעמא דכולהו ניחא דעדיף להו לדעת משלא לדעת;
ועוד מתניתין ניחא לתרוצי כוותייהו טפי;) מאי טעמא דרב חסדא? הואיל ואנקטה נגרי ברייתא (למדה
לצאת חוץ, ומעתה צריכה שימור יפה; וכיון דלא ידעו בעלים - לא מזדהרי בה; אבל לדעת
- מנין פוטר, שהרי הכירו שנגנבה והחזירה, ומעכשיו יזהרו בה).
ומי אמר רבא
הכי? והאמר רבא: 'האי מאן דחזייה לחבריה דאגבה אימרא מעדרא דידיה (כדי
לגונבה), ורמא ביה קלא, ושדייה, ולא
ידע אי הדריה אי לא הדריה ומת או נגנב - חייב באחריותו'; מאי לאו אף על גב דמני (אלמא
'לדעת' צריך דעת)?
לא, דלא מני.
ומי אמר רב הכי
['לדעת צריך דעת']? והאמר רב: החזירו לעדר שבמדבר (שיש לו
לבעל הבית במדבר) – יצא (ואף
על גב דליכא לא לדעת ולא מנין)' (ורב
[לעיל]
לא סגי ליה בלאו חד מהני)?
אמר רב חנן בר
אבא: מודה רב בִרְקוּעָתָא (שהטלה ניכר הוא כשנגנב, וניכר הוא
לרועה במדבר כשניתוסף על צאנו, ואפילו לא מנה) [הב"ח:
'טלוא' תרגום אונקלוס 'רקוע', וכן הוא במסכת שבת דף קז:].
לימא כתנאי: 'הגונב
טלה מן העדר וסלע מן הכיס - למקום שגנב יחזיר, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר:
צריך דעת בעלים.'
סברוה דכולי
עלמא אית להו דרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: 'אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה' (והבעלים
יודעין בגנניבתו, שמנו והיא חסירה, ולאחר חזרה מנו והיא שלימה); מאי לאו בסלע (פליגי) לדעת (כדפרישית, וידעו הבעלים
בגניבתו, וקאמר רבי ישמעאל: מנין פוטר, שאדם עשוי למשמש בכיסו, ומנה והיא שלימה –
פטור, וכשמואל, דאמר: 'לדעת - מנין פוטר'; ורבי עקיבא כרב, דאמר 'לדעת צריך דעת'), ובפלוגתא דרב ושמואל?
<לא!>
בטלה (פליגי) שלא
לדעת, ובפלוגתא דרב חסדא ורבי יוחנן (דרבי ישמעאל, דאמר 'למקום שגנב -
יחזיר' כרבי יוחנן, דאמר 'שלא לדעת אפילו מנין לא צריך'; ורבי עקיבא כרב חסדא,
דאמר 'שלא לדעת צריך דעת').
אמר רב זביד
משמיה דרבא: בשומר שגנב מרשות בעלים - כולי עלמא לא פליגי (הכי
גרסינן: א"ר זביד משמיה דרבא: בגונב מרשות בעלים דכ"ע לא פליגי), כדרב חסדא (דסבירא
להו כרב חסדא, כדמפרש טעמא: משום דאנקטה ניגרי ברייתא); והכא - בשומר שגנב מרשותו (בשומר
שגנב מרשות עצמו עסקינן, ובעי למפטר נפשיה מן הבעלים בטענת גניבה או אבידה, וכולי
עלמא כרב חסדא, דאמר 'שלא מדעת צריך דעת'), שיחזיר למקום שגנב קמיפלגי: רבי עקיבא סבר: (כיון
שנעשה גנב -) כלתה לו שמירתו (דתו
לא מהימן להו לבעלים, דהא הוה ליה גונב; שלא לדעת צריך דעת, ולא אמרינן 'סגיא בדעת
שומר, והא איהו ידע בחזירתו'), ורבי
ישמעאל סבר: לא כלתה לו שמירתו (עדיין הוא שומר עליו, וסגי בדעת
דידיה).
לימא: מנין
פוטר - תנאי היא, דתניא: 'הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון (לאחר
זמן לקח הימנו מקח, וכשנתן לו דמים - הוסיף עליהם מעות הגזילה, והבליע בחשבון,
שהיה בוש לומר 'הרי גזילתך'): תני
חדא 'יצא', ותניא אידך 'לא יצא'!? סברוה דכולי עלמא אית להו דרבי
יצחק, דאמר 'אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה (ולמנות כמה
בכיסו; וזה מיד מנה אחריו ומצא יותר מדמי המקח, והכיר שהחזיר לו גזילתו); מאי לאו בהא קמיפלגי: דמאן דאמר 'יצא'
סבר מנין פוטר, ומאן דאמר 'לא יצא' סבר מנין אינו פוטר!?
אמרי: אי סבירא
לן כרבי יצחק - כולי עלמא לא פליגי דמנין פוטר; אלא בדרבי יצחק קמיפלגי: מר אית
ליה דרבי יצחק, ומר לית ליה דרבי יצחק (וליכא מנין);
ואי בעית אימא:
דכולי עלמא אית להו דרבי יצחק, ולא קשיא: הא (דקתני 'לא
יצא') דמני (גזלן) ורמא ליה בכיסיה (ורמא
לידיה דנגזל; הלכך איכא למימר דהשליכו זה לתיבתו ולא מנאן), והא (דקתני 'יצא') דמני (גזלן) ורמא לידיה (ורמא
לכיסיה דנגזל; וכיון דאית לן דרבי יצחק - מנין פוטר);
ואיבעית אימא:
אידי ואידי דמני ורמא בכיסיה: הא דאית ליה זוזי אחריני בכיסיה (ולא
ידע כמה), הא דלית ליה זוזי אחריני
בכיסיה.
משנה:
אין לוקחין מן
הרועים צמר וחלב וגדיים (דאיכא למימר שמא גנבו מצֹאנוֹ של בעל הבית המסור להם), ולא משומרי-פירות עצים ופירות; אבל לוקחין מן
הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל (זו היא מלאכת הנשים, והן
עצמן עושות ומוכרות, ולדעת בעליהן הוא), ועגלים (הרועים) בשרון (ברחבה, לעין כל; מאחר שמוכרין בפרהסיא - לא גנבום.
לישנא אחרינא 'שרון': שם מקום, ומקום גידול עגלים הוא,
ולוקחין עגלים בזול ומגדלין אותן, ושלהן הן; לשון זה עיקר, דתניא במנחות (בפרק
'כל קרבנות', דף פז,א): 'אילים ממואב וכבשים מחברון עגלים משרון');
וכולן שאמרו
להטמין – אסור;
ולוקחין ביצים
ותרנגולין מכל מקום.
גמרא:
תנו רבנן [תוספתא
בבא קמא פ"יא מ"ד]: 'אין
לוקחין מן הרועים לא עזים, ולא גדיים, ולא גיזין, ולא תלושין של צמר (שנתלש
הצמר שעל הרחל מעט מעט); אבל
לוקחין מהן (בגדים) תפורין, מפני שהן שלהן (דאי נמי גנבו - קננהו בשינוי);
ולוקחין מהן
חלב וגבינה - במדבר (דאין דרך בעלים לילך שם וליטלם, והרועה נטלן) ולא בישוב (אבל לא
בישוב, שדרך להביאו לבית בעל הבית);
ולוקחין מהן
ארבעה וחמשה צאן (שחסרונן ניכר בעדר, ואין יכול לישמט ולומר "זאב
טרפה") ארבעה וחמשה גיזין,
אבל לא שתי צאן ולא שתי גיזין;
רבי יהודה
אומר: בייתות - לוקחין מהן (שהרי בעל הבית יודע מניינם), מדבריות - אין לוקחין מהן;
כללו של
דבר: כל שהרועה מוכר ובעל הבית מרגיש (מבין) בו - לוקחין מהן; אין מרגיש בו - אין לוקחין
מהן.'
אמר מר: 'לוקחין
מהן ארבעה וחמשה צאן ארבעה וחמשה גיזין' השתא יש לומר ארבעה זבנינן, חמשה
מיבעיא?
אמר רב חסדא:
ארבעה מתוך חמשה (אם לא היה לו בעדר אלא חמש צאן ומוכר מהן ארבע - מותר
ליקח, דכולי האי לא גניב מדבר מועט);
ואיכא דאמרי
אמר רב חסדא: ארבעה מעדר קטן וחמש מעדר גדול.
הא - גופא
קשיא: אמרת 'ארבעה וחמשה צאן ארבעה וחמשה גיזין' ארבעה וחמשה אִין, אבל שלש
– לא? אימא סיפא: 'אבל לא שתי צאן' - הא שלש זבנינן!?
לא קשיא: הא
בברייתא (בריאות עין בעל הבית תמיד עליהן, ומרגיש בשלש), הא בכחישתא (אין
חשובות לו, ואין עינו עליהם; לפיכך אין מרגיש, כלומר: אין יודע כשמוכרם זה).
רבי יהודה
אומר: בייתות לוקחין מהן, מדבריות אין לוקחין מהן:
איבעיא להו:
רבי יהודה - ארישא קאי (ארבע וחמש דשרי תנא קמא), ולחומרא? או דלמא אסיפא קאי (שתי צאן
דקאסר תנא קמא), ולקולא?
ארישא קאי,
ולחומרא: דאמר 'לוקחין מהן ארבעה וחמשה צאן' - הני מילי בייתות, אבל
מדבריות - אפילו ארבעה וחמשה לא'? או דלמא אסיפא קאי, ולקולא: דאמר 'אבל לא שתי
צאן ולא שתי גיזין' - הני מילי מדבריות, אבל בייתות - שתים נמי לוקחין'?
תא שמע: דתניא: 'רבי יהודה אומר: לוקחין בייתות מהן, ואין לוקחין מהן מדבריות; ובכל מקום לוקחין מהן ארבעה וחמשה צאן';
(בבא קמא קיט,א)
מדאמר 'בכל
מקום (לוקחין ארבעה וחמשה)' (אלמא האי דקמפליג בין בייתות למדבריות - אשתי צאן פליג
ולקולא קאי) שמע מינה אסיפא (א'שתי
צאן' פליג) קאי, ולקולא.
שמע מינה.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת
yeshol@gmail.com.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10
MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט
הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך: (תענית ב,ב)
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה
ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the
number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the
page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית –
ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27
Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.