בבא מציעא קא

מקרא: בתחתית הדף

Shalom!

I received this notice from Goecities:

We're writing to let you know that Yahoo! GeoCities, our free web site building service and community, is closing on October 26, 2009. On October 26, 2009, your GeoCities site will no longer appear on the Web, and you will no longer be able to access your GeoCities account and files.

I am looking for a place to host this edition of the Talmud.

If you can assure a safe host, please contact yeshol@gmail.com

Thanks,

Yeshayahu HaKohen Hollander

מסכת בבא מציעא בתלמוד הבבלי

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

בבא מציעא דף קא

המשך פרק שמיני 'השואל את הפרה'

(בבא מציעא ק,ב)

משנה:

המוכר זיתיו לעצים (שיקוץ אותן לשריפה ושהה אותן בקרקע) ועשו פחות מרביעית לסאה (זיתים רעים שאין בסאה שבהן רביעית שמן) - הרי אלו של בעל הזיתים (טעמא מפרש בגמרא); עשו רביעית לסאה, זה אומר "זיתי גדלו" וזה אומר "ארצי גדלה" – יחלוקו [בדין, ולא מספק];

שטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדה חבירו: זה אומר "זיתי גדלו" וזה אומר "ארצי גדלה" – יחלוקו.

[מדוע יש לבעל העצים טענה כלל? הרי שטפוה נהר הוי יאוש בעלים!?].

גמרא:

היכי דמי? אי דאמר ליה "קוץ לאלתר" - אפילו פחות מרביעית נמי לבעל הקרקע; אי דאמר ליה "כל אימת דבעית - קוץ" אפילו רביעית נמי לבעל זיתים!?

לא, צריכא דאמר ליה סתמא: פחות מרביעית לא קפדי אינשי, רביעית קפדי אינשי.

אמר רבי שמעון בן פזי: ורביעית שאמרו -

(בבא מציעא קא,א)

חוץ מן ההוצאה (שהוא מוציא במסיקתן ובעצירתן). [בדוגמא פשוטה: כאשר בית הבד לוקח מהשמן כשכר הפעולה; לחילופין: כאשר מנכים מערך השמן את השכר של בית הבד.]

אמר עולא אמר ריש לקיש: לא שנו אלא שנעקרו בגושיהן (עם הקרקע שסביבותיהן שיכולין לחיות על ידו - פטורין מן הערלה, כדתנן (ערלה פ"א מ"ג): 'אילן שנעקר והסלע עמו...: אם יכול לחיות – פטור, ואם לאו – חייב') ולאחר שלש (כלומר: אפילו נעקרו בגושיהן - לא שנו ד'יחלוקו' אלא לאחר שלש שנים ששטפן הנהר, שאילו נטָעָן מתחלה בעל הקרקע בלא גושיהן - כבר יצאו עכשיו מכלל הערלה; דהשתא לא מהני ליה גושין דבעל הזיתים מידי לאחר שלש), אבל בתוך שלש - הכל של בעל הזיתים (גושין דבעל הזיתים - הוא דְקָשָרִי להו, והכל שלו) דאמר ליה: "אי את נטעת - בתוך שלש מי הוה אכלת"?!

ולימא ליה "אי אנא נטעי - לאחר שלש הוה אכילנא ליה כוליה, השתא קאכלת פלגא בהדאי"!?

אלא כי אתא רבין אמר ריש לקיש: לא שנו אלא שנעקרו בגושיהן ובתוך שלש, אבל לאחר שלש - הכל לבעל הקרקע, דאמר ליה "אי אנא נטעי - לאחר שלש מי לא הוה אכילנא ליה כוליה"?!

ולימא ליה "אי את נטעת בתוך שלש לא הוה אכלת, השתא קא אכלת פלגא בהדאי"!?

משום דאמר ליה "אי אנא נטעי הוה קטיני (הוו זיתים דקין ולא היה להן צל) וזרענא תחותייהו סילקא וירקא".

תנא: 'אמר הלה "זיתיי אני נוטל" - אין שומעין לו'; מאי טעמא?

אמר רבי יוחנן: משום ישוב ארץ ישראל.

אמר רבי ירמיה: כגון דא - צריכא רבה (שאם לא פרשה רבי יוחנן - לא היינו אומרים אותה מסברא).

תנן התם [דמאי פ"ו, מ"ב]: 'רבי יהודה אומר: המקבל (למחצה [כאריס]) שדה אבותיו מן הנכרי - מעשר (תחלה כל התבואה) ונותן לו (ואחר כך נותן לו לנכרי חלקו; ונמצא מעשר משלו על של נכרי ומפסיד)' סברוה מאי 'שדה אבותיו'? - ארץ ישראל; ואמאי קרו לה 'שדה אבותיו'? - שדה אברהם יצחק ויעקב, וקסבר 'אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר', ו'מקבל (למחצה) - כחוכר דמי (כאילו מקבלה בכך וכך כורין לשנה, בין עושה ובין אינה עושה): מה חוכר, בין עָבד ובין לא עבד בעי עשורי ומיתן ליה, דכי פורע חובתו דמי - אף מקבל נמי כי פורע חובתו דמי: מעשר ונותן לו.

אמר ליה רב כהנא לרב פפי, ואמרי לה לרב זביד: אלא הא דתניא: 'רבי יהודה אומר: המקבל שדה אבותיו ממציק (אנס) נכרי - מעשר ונותן לו'; מאי איריא 'מציק'? אפילו אין מציק נמי!?

אלא לעולם [לשיטת רבי יהודה] יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר; (ואי נמי אין קנין) ומקבל לאו כחוכר דמי (ואין מוטל עליו לפטור חלקו של נכרי, דלא פורע חובתו הוא, שברשות הנכרי גדל), ומאי 'שדה אבותיו'? - שדה אבותיו ממש (והנכרי גזלה מהם), ולדידיה הוא דקנסוה רבנן (דקים לן בגויה): דאיידי דחביבא עליה טפי ואזיל מקבל לה (דאיידי דחביבא ליה - לא מימנע בהכי מלקבלה למחצה, וטפי על שאר אריסין את המעשר הזה ומקבל ליה), אבל איניש דעלמא (אי רמית עליה לעשורי לא מקבל לה) – לא (לא קנסוהו רבנן).

ולדידיה - מאי טעמא קנסוה רבנן (מה חטא שקנסוהו)?

אמר רבי יוחנן: כדי שתהא ברה בידו (שיחזור ויקננה: מתוך שיקשה עליו המעשר - יטרח ויוסיף הדמים ויסלק הנכרי ממנה; 'ברה' = ברורה ומוחזקת).

אמר רבי ירמיה: כגון דא צריכא רבה. (משום הכי נקט ליה הכא: דדמיא להך דלעיל.)

איתמר: היורד לתוך שדה חבירו ונטעה (אילנות) שלא ברשות: אמר רב: שמין לו וידו על התחתונה (אם השבח יתר על הוצאה - יש לו הוצאה, ואם הוצאה יתירה על השבח - אין לו אלא שבח); ושמואל אמר: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה (אילנות).

אמר רב פפא: ולא פליגי: כאן בשדה העשויה ליטע (שיפה לאילן יותר מזרעים איתא דשמואל), כאן בשדה שאינה עשויה ליטע.

והא דרב - לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר: דההוא דאתא לקמיה דרב, אמר ליה: זיל שום ליה.

אמר ליה: לא בעינא (איני חפץ בנטיעתה, שדה לבן [לזריעה] היתה לי)!

אמר ליה: זיל שום ליה וידו על התחתונה.

אמר ליה: לא בעינא!

לסוף חזייה דגדרה וקא מנטר לה, אמר ליה: גלית אדעתיך דניחא לך (ועשיתהּ שדה העשויה ליטע), זיל שום ליה וידו על העליונה (כשאר שתלי העיר כמנהג המדינה).

איתמר: היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשותו, ואמר לו: "עציי ואבניי אני נוטל": רב נחמן אמר: שומעין לו; רב ששת אמר: אין שומעין לו.

מיתיבי: 'רבן שמעון בן גמליאל אומר: בית שמאי אומרים: שומעין לו ובית הלל אומרים: אין שומעין לו'; לימא רב נחמן דאמר כבית שמאי?

הוא (רב נחמן) - דאמר כי האי תנא (דאמר לא נחלקו בית הלל בדבר, כרבי שמעון בן אלעזר), דתניא: 'שומעין לו - דברי רבי שמעון בן אלעזר; רבי שמעון בן גמליאל אומר: בית שמאי אומרים: שומעין לו, ובית הלל אומרים: אין שומעין לו'.

מאי הוי עלה?

אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן:

(בבא מציעא קא,ב)

'בבית (היורד לתוך חורבה ובנאה שלא ברשות) - שומעין לו, בשדה (היורד לתוך שדה ונטעה שלא ברשות, ואמר "נטיעותי אני נוטל") - אין שומעין לו.'

בשדה מאי טעמא?

משום ישוב ארץ ישראל.

איכא דאמרי: משום כחשא דארעא (שכבר הכחישו הנטיעות את השדה: שינקו ממנה).

מאי בינייהו?

איכא בינייהו חוצה לארץ (למאן דאמר 'משום כחשא דארעא' - ממונא אפסדיה, ואפילו בחוצה לארץ נמי אין שומעין לו).

משנה:

המשכיר בית לחבירו: 'בימות הגשמים' אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח; 'בימות החמה' - שלשים יום (בגמרא מפרש לה לכולהו);

ובכרכים (שהן מקום השווקים שהכל נמשכים שם לגור שם והבתים אין מצויין לשכור): אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים - שנים עשר חדש;

ובחנויות (שחנווני מקיף הקפות למכירין ושוהין מלשלם לו ימים רבים, וכשמביאין לו מעותיו - באין על יד פתח החנות שהקיפו שם, ואם הלך למקום אחר - אינן יודעין אנה ימצאוהו): אחד עיירות ואחד כרכים - שנים עשר חדש.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: חנות של נחתומים (מוכרי ככרות) ושל צבעים - שלש שנים (ובגמרא מפרש מפני שהקיפן מרובה לזמן ארוך).

גמרא:

מאי שנא ימות הגשמים (קסלקא דעתא האי 'בימות הגשמים' - לימי הגשמים קאמר: שפירש לו "השכר לי ביתך לימות הגשמים"), דכי אגר איניש ביתא בימות הגשמים - אגר לכולהו ימות הגשמים, ימות החמה נמי - דכי אגר איניש ביתא לכולהו ימות החמה אגר (דהא 'לימות החמה' קאמר ליה)!?

אלא: בימות הגשמים היינו טעמא: דלא שכיח ביתא למיגר (ובשוכר סתם קאמר, ואשמועינן דהשוכר סתם שלא פירש זמן - הוי שכירות שלשים �יום; הלכך בימות החמה - דשכיח ביתא אם בא להוציאו לסוף שלשים – מוציא, ובימות הגשמים - דלא שכיח ביתא - אף על גב דלא אגרי אלא שלשים יום - אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח, וחייב ליתן לו בכל חדש כשכר חדש הראשון).

אימא סיפא 'בכרכים אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים שנים עשר חדש', ואילו מלו ליה יומי שכירות בימות הגשמים מפיק ליה, ואמאי? הא לא שכיח ביתא למיגר?

אמר רב יהודה: (הנך 'שלשים' ו'י"ב חדש' דקתני במתניתין) 'להודיע' קתני, והכי קאמר: המשכיר בית לחבירו סתם, (כלו ימי השכירות בימות הגשמים -) אין יכול להוציאו בימות הגשמים מחג ועד הפסח (משום דלא שכיחי בתי) אלא אם כן הודיעו (בימות החמה) שלשים יום מעיקרא (שלא ירחיב לו הזמן משיכלה זמנו, והיינו מט"ו באלול צריך להודיעו שלשים יום קודם החג; וממילא שמעינן: אם כלו לו ימי שכירותו בימות החמה - אינו יכול להוציאו עד שלשים יום משהודיעו, ואם בא להוציאו בזמנו - צריך להודיעו שלשים יום קודם הזמן; ובכרכים צריך להודיעו י"ב חדש קודם יציאתו, ואם לא הודיעו - לא יצא אלא נותן לו כמשפט הראשון).

תניא נמי הכי: 'כשאמרו 'שלשים' וכשאמרו 'שנים עשר חדש' - לא אמרו אלא להודיעו; וכשם שמשכיר צריך להודיע - כך שוכר צריך להודיע' דאמר ליה "אי אודעתן - הוה טרחנא ומותיבנא ביה איניש מעליא".

אמר רב אסי: אם נכנס יום אחד בימות הגשמים - אינו יכול להוציאו מן החג עד הפסח.

והא אנן 'שלשים יום' קאמר?

הכי קאמר: אם נכנס יום אחד בימות הגשמים מהני שלשים יום [שלפני החג, כלומר מט"ו באלול] - אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח.

אמר רב הונא: ואם בא (בעל הבית) לרבות בדמיה (להרבות לו בדמי השכר) - מרבה (משיגיע זמנו, אפילו לא הודיעו).

אמר ליה רב נחמן: האי - לנקטיה בכובסיה דלשבקיה לגלימא (הרי הוא כאוחזו בביצים שלו עד שמניח לו טליתו; כלומר: כיון שמעלה על דמיו - אין לך 'מוציא' גדול מזה)! ('כובסיה' על שם שתלויים, כדאמרינן (שבת דף סז,א): כמאן תלינן כובסי בדקלא - תלאי של תמרים.)

לא, צריכא דאייקור בתי (שהפסדו ניכר).

פשיטא נפל ליה ביתא (למשכיר) - (הואיל והגיע זמנו – מוציאו:) אמר ליה (לשוכר): "לא עדיפת מינאי (הלא אינך בא עלי אלא מחמת שלא הודעתיך ואתה אינך מוצא בית לשכור; אף אני לא היה לי להודיעך, שלא ידעתי שיפול ביתי, ואני איני מוצא בית לשכור, ולא טוב שתדור אתה בפנים ואני בחוץ[YH1] )";

זבניה (לאחר האי משכיר) או אורתיה או יהביה במתנה - אמר ליה (שוכר לזה שקנאה): "לא עדיפת מגברא דאתית מיניה (מי שמכרה לך: כשם שהוא לא היה יכול להוציאני - אף אתה אין כחך יותר ממנו)".

כלליה לבריה (השיא את בנו וצריך לו לבית חתנות) – חזינן: אי הוה אפשר לאודועיה - איבעי ליה לאודועיה, ואי לא - אמר ליה: "לא עדיפת מינאי".

ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא; לא אשכח דוכתא לאותוביה, אמר לה לההיא איתתא: אית לך דוכתא לאוגרי? אמרה ליה: לא! אזל, קדשהּ, יהבה ליה דוכתא לעייליה. אזל לביתיה, כתב לה גיטא, שדר לה. אזלא איהי, אגרא שקולאי מיניה וביה (מן היין עצמו), אפיקתיה ואותביה בשבילא.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: כאשר עשה - כן יעשה לו! גמולו ישוב בראשו; לא מיבעיא חצר דלא קיימא לאגרא, אלא אפילו חצר דקיימא לאגרא, אמרה ליה "לכולי עלמא ניחא לי לאוגורי, ולך לא ניחא לי, דדמית עלי כי אריא ארבא (כאריה אורב)".

רבן שמעון בן גמליאל אומר: של נחתומים ושל צבעין שלש שנים:

תנא: 'מפני שהקיפן מרובה'.

משנה:

המשכיר בית לחבירו - המשכיר חייב בדלת, בנגר (שנועלין בו את הדלת ותוחבין אותו בקורת האיסקופה) ובמנעול, ובכל דבר שמעשה אומן, אבל דבר שאינו מעשה אומן - השוכר עושהו.

הזבל - של בעל הבית (משכיר; ובגמרא מפרש לה), ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור (אפר הוא נעשה זבל) ומן הכירים בלבד.

גמרא:

תנו רבנן: 'המשכיר בית לחבירו - משכיר חייב להעמיד לו דלתות, לפתוח לו חלונות, לחזק לו תקרה (אם התליעו הנסרין), לסמוך לו קורה (אם נשברה אחת מהן);

ושוכר חייב לעשות לו סולם, לעשות לו מעקה, לעשות לו מרזב (כל גגותיהן טחין בטיט, ומשופעין מן ארבע צדיהן, וסומכין נסרים לכותל אצל הגג להרחיק המים מן הכותל; וכשנפלה אחת מהן - הדיוט מחזירה) ולהטיח את גגו.'

בעו מיניה מרב ששת: מזוזה על מי?

'מזוזה'? האמר רב משרשיא 'מזוזה - חובת הדר היא' (דדרשינן (מנחות דף לד,א): '[מזוזות] ביתך' - דרך ביאתך: למי שנכ�נס ויוצא לה - זה הדר בה)!?

אלא: מקום מזוזה (העץ שהדלת שוקף עליו, ואף הוא קרוי 'מזוזה'; ואם אבן הוא - צריך לנקוב בו סדק להניחה בתוכה) - על מי?

אמר להו רב ששת: תניתוה: 'דבר שאין מעשה אומן - השוכר עושהו', והאי נמי לאו מעשה אומן הוא: אפשר הוא [לקבוע את המזוזה]

(בבא מציעא קב,א)

בגובתא דקניא [בתוך החלל של קנה] (ותולה אותה).

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת yeshol@gmail.com.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;

רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM

הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.

תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (תענית ב,ב)

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.