Shalom!
I received this notice from
Goecities:
We're
writing to let you know that Yahoo! GeoCities, our free web site building service and community, is
closing on October 26, 2009. On
October 26, 2009, your GeoCities site will no longer appear on the Web, and you
will no longer be able to access your GeoCities account and files.
I am looking for a place to host this
edition of the Talmud.
If you can assure a safe host, please
contact yeshol@gmail.com
Thanks,
Yeshayahu HaKohen Hollander
מסכת בבא מציעא בתלמוד הבבלי
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
בבא מציעא דף
קב
המשך פרק שמיני 'השואל את הפרה'
(בבא מציעא קא,ב)
משנה:
המשכיר בית לחבירו - המשכיר חייב בדלת, בנגר (שנועלין בו את הדלת ותוחבין אותו בקורת האיסקופה) ובמנעול, ובכל דבר
שמעשה אומן, אבל דבר שאינו מעשה אומן - השוכר עושהו.
הזבל - של בעל הבית (משכיר;
ובגמרא מפרש לה), ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור (אפר
הוא נעשה זבל) ומן הכירים בלבד.
גמרא:
תנו רבנן: 'המשכיר בית לחבירו - משכיר חייב להעמיד לו דלתות, לפתוח לו
חלונות, לחזק לו תקרה (אם
התליעו הנסרין), לסמוך לו קורה (אם
נשברה אחת מהן);
ושוכר חייב לעשות לו סולם, לעשות לו מעקה, לעשות לו מרזב (כל גגותיהן טחין בטיט, ומשופעין מן ארבע צדיהן,
וסומכין נסרים לכותל אצל הגג להרחיק המים מן הכותל; וכשנפלה אחת מהן - הדיוט
מחזירה) ולהטיח את גגו.'
בעו מיניה מרב ששת: מזוזה על מי?
'מזוזה'? האמר רב משרשיא 'מזוזה - חובת הדר היא' (דדרשינן (מנחות
דף לד,א): '[מזוזות] ביתך'
- דרך ביאתך: למי שנכנס ויוצא לה - זה הדר בה)!?
אלא: מקום מזוזה (העץ שהדלת שוקף עליו, ואף
הוא קרוי 'מזוזה'; ואם אבן הוא - צריך לנקוב בו סדק להניחה בתוכה) - על מי?
אמר להו רב ששת: תניתוה: 'דבר שאין מעשה אומן - השוכר עושהו', והאי
נמי לאו מעשה אומן הוא: אפשר הוא [לקבוע את המזוזה]
(בבא מציעא קב,א)
בגובתא דקניא [בתוך החלל של קנה] (ותולה
אותה).
תנו רבנן: 'המשכיר בית לחבירו - על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא -
לא יטלנה בידו ויוצא; ומנכרי נוטלה בידו ויוצא;
ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא וקבר אשתו ושני בניו';
מעשה לסתור?
אמר רב ששת: ארישא (שוכר
מישראל הוה, דתניא רישא 'לא יטלנה בידו ויצא').
הזבל - של בעל הבית, ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירים בלבד:
במאי עסקינן?: אילימא בחצר דאגיר ליה לשוכר ותורי דשוכר - אמאי של בעל
הבית? אלא בחצר דלא אגירא לשוכר ותורי דמשכיר? פשיטא (דכיון דלא אוגריה ליה מסתמא דתורי דמשכיר הוו בה)!?
לא, צריכא בחצר דמשכיר (שלא
השכיר את החצר) ותורי דאתו מעלמא קמו בה (וסתם
גללים - אפקורי מפקרינהו בעלים, וקניא ליה חצרו, ואפילו קדם השוכר והגביהן - לא
זכה בהן).
מסייע ליה לרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: חצרו של אדם
קונה לו שלא מדעתו.
מיתיבי: 'אם אמר "כל מציאות שיבאו לתוכו היום תקנה לי חצרי" -
לא אמר כלום', ואם איתא להא דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: 'חצרו של אדם קונה לו
שלא מדעתו' - אמאי 'לא אמר כלום'?
הכא במאי עסקינן? - בחצר שאינה משתמרת.
אי הכי - אימא סיפא: 'יצא לו שם מציאה בעיר (שיצא קול בעיר שבא צבי שבור בתוך שדהו, או מן הנהר
הציף לתוכה דגים) - דבריו קיימין' ואי בחצר שאינה משתמרת, כי יצא לו שם מציאה בעיר
מאי הוי?
כיון דיצא לו שם מציאה בעיר - מיבדל בדילי אינשי מינה והויא לה כחצר
המשתמרת.
מיתיבי: 'זבל היוצא מן התנור ומן הכירים והקולט מן האויר (שקיבל גללים לתוך כלי: שנתן כלי באויר וקיבל גללים
בתוכו)
- הרי הוא שלו >(של השוכר), ושברפת ושבחצר (קסלקא דעתא בחצר שלא השכירה לו המשכיר) - של בעל הבית', ואם איתא להא דרבי
יוסי ברבי חנינא דאמר חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו – 'קולט מאויר' אמאי 'הרי הוא
שלו'? אויר חצרו הוא!?
אמר אביי: במדביק כלי בשולי פרה (סמוך
לנקביה, דליכא אויר).
רבא אמר: אויר שאין סופו לנוח - לאו כמונח דמי.
ומי פשיטא ליה לרבא? והא מיבעי בעי לה, דבעי רבא: זרק ארנקי (והפקירה לכל הקודם) בפתח זה ויצאתה בפתח זה -
מהו? אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי? או לאו כמונח דמי[YH1]?
התם לא מיפסק ולא מידי, הכא מיפסק כלי.
'ושברפת ושבחצר הרי אלו של בעל הבית' - תרתי (בתמיהה: תרתי איצטריכא לתנא למיתני? ליתני חדא:
דכיון דבשלא השכירה עסקינן - מה לי רפת ומה לי חצר)?
אמר אביי: הכי קאמר: 'ושברפת שבחצר (המושכרת לשוכר) הרי אלו של בעל הבית (כל הזבל שברפת שבה לבעל הבית)'.
אמר רב אשי: זאת אומרת: המשכיר חצירו סתם - לא השכיר רפת שבה.
מיתיבי: 'יוני שובך (שמבקשים
מזונותיהן בשדה, וקניהן בשובך; ואין אלו יוני הרדסיאות הגדילים בבתים) ויוני עלייה -
חייבות בשילוח ([בשילוח] הקן אם רובצת על
הביצים, דקרינא בהן 'כי יקרא'
[דברים כב,ו] - פרט למזומן, דלאו מזומן
נינהו),
ואסורות בגזל מפני דרכי שלום', ואם איתא להא דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: 'חצרו של
אדם קונה לו שלא מדעתו' קרי כאן (דברים
כב,ו) כי יקרא [קן צפור לפניך בדרך בכל
עץ או על הארץ, אפרחים או ביצים והאם רֹבצת על האפרחים או על הביצים - לא
תקח האם על הבנים] - פרט למזומן (וכיון דהביצים שלו - הוה
ליה הקן 'מזומן', ד'קן' הוא הביצים)?
אמר רבא: ביצה, ביציאת רובה (קרינא
בהן 'או ביצים') - הוא דאיחייבה לה בשילוח (ואם היה בא לתפוש קודם שתיגמר יציאתה - חייב לשלח
האם וליקח הבנים), ומיקנא לא קניא עד דנפלה לחצרו; וכי קתני 'חייבות בשילוח' - מקמי
דתיפול לחצירו.
אי הכי - אמאי 'אסורות משום גזל' (כיון דלא נפלה לחצרו)?
אאִמָּן (כלומר: גזל דדרכי שלום -
אפילו אאמן נמי קאמר, דדעתו של בעל השובך עליהם, דבטוח הוא דחוזרים למקומן לערב).
ואיבעית אימא: לעולם אביצים (ולא
אאמן),
ומדנפיק רובה - דעתיה עילוה[YH2].
והשתא דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם,
שנאמר (דברים כב,ז) שלח תשלח את
האם
והדר 'את הבנים תקח לך' [למען ייטב לך והארכת ימים] - אפילו תימא דנפלה
לה לחצרו (חייבות בשילוח הקן, ולא 'מזומן'
הוא כל זמן שאם רובצת עליהן, ולא תיקשי לרבי יוסי ברבי חנינא, ד)כל היכא דאיהו מצי
זכי ליה - חצרו זכיא ליה, וכל היכא דאיהו לא מצי זכי ליה חצרו - נמי לא זכיא ליה.
אי הכי – 'אסורות בגזל מפני דרכי שלום' (ותו לא - בתמיהה)? אי דשלחה (מי שנטלן) - גזל מעליא הוא (דהא קניא ליה חצרו)! אי דלא שלחה - הא בעי שלוחה
(ואיכא איסור 'שלח תשלח' והדר 'את
הבנים תקח לך' וכו' - מאי איריא גזל)!?
בקטן, דלאו בר שילוח הוא (הא
דקתני 'דרכי שלום' ותו לא - בדלא שלחה, ובקטן דלאו בר שילוח הוא: דאינו חייב במצות).
קטן - בר דרכי שלום הוא?
הכי קאמר: אביו של קטן חייב להחזיר לו מפני דרכי שלום.
משנה:
המשכיר בית לחבירו לשנה: נתעברה השנה - נתעברה לשוכר (לא ירבה לו שכר חודש שהעיבור בכלל שנה).
השכיר לו לחדשים: נתעברה השנה - נתעברה למשכיר.
מעשה בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהב לשנה, מדינר זהב לחדש -
(בבא מציעא קב,ב)
[המשך המשנה] ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני רבי
יוסי, ואמרו: יחלוקו את חדש העיבור.
גמרא:
מעשה לסתור (רישא תנא או כוליה דשוכר
או כוליה דמשכיר, ומייתי מעשה דיחלוקו)?
חסורי מחסרא והכי קתני: ואם אמר לו "בשנים עשר זהובים לשנה, מדינר זהב
לחדש" (דאיכא תרתי לישני: לשנה
ולחדשִים)
– יחלוקו (דלא ידעינן אי תפוס לשון ראשון
או לשון אחרון); ומעשה נמי בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים לשנה מדינר
זהב לחדש, ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני רבי יוסי ואמרו יחלוקו את חדש
העיבור.
אמר רב: אי הואי התם - הוה יהיבנא ליה כוליה למשכיר.
מאי קא משמע לן? תפוס לשון אחרון? הא אמר רב חדא זימנא, דאמר רב הונא: אמרי
בי רב: "אסתירא [=96 מעה], מאה מעי" (אם אחד אומר לחבירו "בכמה חפץ זה?" אמר לו
"אסתירא, מאה מעי", ונתרצו) - מאה מעי (מאה מעי חייב לו); (ואם אמר) "מאה מעי, אסתירא" - (חייב לו) אסתירא (תפוס
לשון אחרון).
אי מהתם, הוה אמינא (טעמא
לאו משום דאית ליה 'תפוס לשון אחרון', אלא דהאי כוליה לשון חד, אלא) פרושי קא מפרש (סלע גדול שהוא שוה מאה פרוטות; וכי אמר "מאה
מעי אסתירא" - הכי אמר ליה: מאה פרוטות רעות שאינן שוות אלא סלע. אסתירא -
סלע מדינה, והוא חצי דינר, שהוא שמיני שבסלע צורי, כדאמרינן ב'החובל' (בבא קמא צ,א),
בהתוקע לחבירו משלם לו סלע, והוא חצי דינר, וחצי דינר = צ"ו פרוטות, שהפרוטה
אחד משמונה באיסר; וחצי דינר = שלש מעה כסף, שהן ששה פונדיונין; ופונדיון = שני
איסרין; הרי י"ב איסרין לחצי דינר; תן לכל איסר שמונה פרוטות - הרי צ"ו;
וכי אמר ליה "אסתירא מאה מעי" – 'סלע שהוא יותר ארבע פרוטות' קאמר ליה,
דסתם מעות - פרוטות נינהו, אי לא פירש "מעות כסף"; ואי אפשר לומר דמאה
מעות כסף קאמר, שאין לך סלע כזה: שאפילו סלע צורי אינו אלא כ"ד מעות) - קמשמע לן.
ושמואל אמר: (מתניתין, דתני 'יחלוקו' -) בבא (לבית דין) באמצע חדש (ואמר לו "צא מביתי או תן לי שכר חדש זה") עסקינן (וכי מספקא לן איזהו לשון נתפיס - אמרינן העמד ממון
על חזקתו, ומה שדר בה כבר לא מפקינן מיניה, ודלמא לשון אחרון אית לן למיתפס; ומה
שלא עבר מן החדש - או יצא או יתן לו שכרו: העמד קרקע על חזקתה: בחזקת בעליה), אבל בא בתחלת חדש -
כוליה למשכיר (העמד קרקע בחזקת בעליה); בא בסוף חדש -
כוליה לשוכר (העמד ממון על חזקתו).
מי אמר שמואל 'לא אמרינן תפוס לשון אחרון'? והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו:
"כור בשלשים אני מוכר לך" - יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה (ואף על פי שמשך - אינה משיכה: דכוליה חד מקח הוא,
ועד דמשך כוליה - לא קני מידי); "כור בשלשים, סאה בסלע אני מוכר לך" -
ראשון ראשון קנה (כיון דאמר ליה "סאה
בסלע" - כל סאה וסאה הוה ליה חד מקח, ומשיכת כל אחת קנאהּ).
התם טעמא מאי? - משום דתפיס? הכא נמי קא תפיס (ולעולם מספקא ליה לשמואל, הלכך: מכי תפיס - אין בנו
כח להוציא מידו: העמד דבר על חזקתו).
ורב נחמן אמר: קרקע בחזקת בעליה קיימת (ואפילו בא בסוף החדש - כולו למשכיר, שהספק לא עכשיו
נולד אלא מתחילת החדש נולד, והעמד קרקע על חזקתו, ונמצא שדר בשל חבירו וצריך
להעלות לו שכר).
מאי קא משמע לן?
תפוס לשון אחרון.
היינו דרב?
אף על גב דאפיך מיפך (ואמר
ליה מעיקרא "דינר זהב לחדש משנים עשר זהובים לשנה" - קאמר רב נחמן 'כולו
למשכיר', דטעמא לאו משום דתפוס לשון אחרון הוא, אלא ספוקי מספקא ליה, וספיקא שדי
ליה אתחילת החדש, וקרקע בחזקת בעליה תעמידנו).
בעו מיניה מרבי ינאי: שוכר אמר "נתתי (שכר שנה)" ומשכיר אומר "לא נטלתי", על מי
להביא ראיה?
אימת? אי בתוך זמנו (שכירות
אינה משתלמת אלא לבסוף, והוא ביום אחרון של שנה) – תנינא, אי לאחר זמנו
תנינא, דתנן (ובבכורות [פ"ח
מ"ז] תני לה גבי בכור, דכתיב ביה (במדבר יח,טז)
'מבן חדש תפדה'; הלכך מסתמא בתוך שלשים יום לא פדאו אביו: 'הלואי
שיפרע אדם חובו בזמנו'; וחייב הבן לפדות עצמו): מת האב בתוך שלשים יום -
בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה; לאחר שלשים יום - בחזקת שנפדה (סתמיה פדוי דפדאו האב בזמנו) עד שיאמרו לו (השכינים) שלא נפדה ([כגון] "ידוע לנו שלא פדאך אביך: שהוא צוה בשעת
מותו".
וגבי כהן לא שייך למיתני
לשון "יביא ראיה", דכהן לאו בעל דינו הוא, דאי בעי אמר ליה "לדידך
לא יהיבנא אלא לכהן אחר"; ולהכי תני 'עד שיאמרו לו' ו'משיאמרו לו': המצוה
מוטלת עליו שיפדה הוא עצמו)!
לא, צריכא (שתבעו לדין) ביומא דמשלם זמניה (והוא אומר לו "נתתיו בבקר"): מי עביד איניש דפרע
ביומא דמשלם זמניה או לא?
אמר להו רבי יוחנן [יש גורסים 'רבי ינאי', שממנו שאלו את השאלה]: תניתוה:
(בבא מציעא קג,א)
'שכיר בזמנו (אם
ביום שיצא ממלאכתו תבעו [את בעל הבית לשלם לו שכרו]) נשבע (שלא קיבל) ונוטל' (שזה אחד מן הנשבעים ונוטלין האמורים במסכת שבועות (דף מד,ב)
שתקנו לו חכמים, דשקלוה לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר, משום דבעל הבית טרוד
בפועליו, וכסבור שנתן לזה כשנתן לחבירו): שכיר - הוא דרמו רבנן שבועה עליה, משום דבעל
הבית טרוד בפועליו, אבל הכא - שוכר מהימן בשבועה (אבל בעלמא אפילו ביום זמנו - נאמן לומר "פרעתיך
כבר", ובשבועת היסת שהטילו חכמים על מי שאינו מודה במקצת).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת
yeshol@gmail.com.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא:
דברי
הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;
רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים
- אותיות
10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך: (תענית ב,ב)
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the number of
the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף,
ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers
of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah
Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.