בבא מציעא קג

מקרא: בתחתית הדף

Shalom!

I received this notice from Goecities:

We're writing to let you know that Yahoo! GeoCities, our free web site building service and community, is closing on October 26, 2009. On October 26, 2009, your GeoCities site will no longer appear on the Web, and you will no longer be able to access your GeoCities account and files.

I am looking for a place to host this edition of the Talmud.

If you can assure a safe host, please contact yeshol@gmail.com

Thanks,

Yeshayahu HaKohen Hollander

מסכת בבא מציעא בתלמוד הבבלי

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

בבא מציעא דף קג

סיום פרק שמיני 'השואל את הפרה'

ותחילת פרק תשיעי 'המקבל שדה'

(בבא מציעא קב,ב)

בעו מיניה מרבי ינאי: שוכר אמר "נתתי (שכר שנה)" ומשכיר אומר "לא נטלתי", על מי להביא ראיה?

אימת? אי בתוך זמנו (שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, והוא ביום אחרון של שנה) – תנינא, אי לאחר זמנו תנינא, דתנן (ובבכורות [פ"ח מ"ז] תני לה גבי בכור, דכתיב ביה (במדבר יח,טז) 'מבן חדש תפדה'; הלכך מסתמא בתוך שלשים יום לא פדאו אביו: 'הלואי שיפרע אדם חובו בזמנו'; וחייב הבן לפדות עצמו): מת האב בתוך שלשים יום - בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה; לאחר שלשים יום - בחזקת שנפדה (סתמיה פדוי דפדאו האב בזמנו) עד שיאמרו לו (השכינים) שלא נפדה ([כגון] "ידוע לנו שלא פדאך אביך: שהוא צוה בשעת מותו".

וגבי כהן לא שייך למיתני לשון "יביא ראיה", דכהן לאו בעל דינו הוא, דאי בעי אמר ליה "לדידך לא יהיבנא אלא לכהן אחר"; ולהכי תני 'עד שיאמרו לו' ו'משיאמרו לו': המצוה מוטלת עליו שיפדה הוא עצמו)!

לא, צריכא (שתבעו לדין) ביומא דמשלם זמניה (והוא אומר לו "נתתיו בבקר"): מי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זמניה או לא?

אמר להו רבי יוחנן [יש גורסים 'רבי ינאי', שממנו שאלו את השאלה]: תניתוה:

(בבא מציעא קג,א)

'שכיר בזמנו (אם ביום שיצא ממלאכתו תבעו [את בעל הבית לשלם לו שכרו]) נשבע (שלא קיבל) ונוטל' (שזה אחד מן הנשבעים ונוטלין האמורים במסכת שבועות (דף מד,ב) שתקנו לו חכמים, דשקלוה לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר, משום דבעל הבית טרוד בפועליו, וכסבור שנתן לזה כשנתן לחבירו): שכיר - הוא דרמו רבנן שבועה עליה, משום דבעל הבית טרוד בפועליו, אבל הכא - שוכר מהימן בשבועה (אבל בעלמא אפילו ביום זמנו - נאמן לומר "פרעתיך כבר", ובשבועת היסת שהטילו חכמים על מי שאינו מודה במקצת).

אמר רבא אמר רב נחמן: האי מאן דאוגר ליה ביתא לחבריה לעשר שנין, וכתב ליה (משכיר לשוכר) שטרא (שהשכירה לו לעשר שנים, ולא נכתב בשטר זמן, ולאחר זמן בא לפני בית דין), ואמר ליה: "נקיטת ("כבר דרת בה) חמש שנין" (וזה אמר "לא דרתי אלא שלש") – מהימן (בעל הבית; דקרקע בחזקת בעליה עומדת על כל דבר ספק הבא לפנינו).

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: אלא מעתה [היות והשיקול הוא בגלל חזקה (חזקת הקרקע), ולא בגלל בשטר], אוזפיה מאה זוזי בשטרא [כאשר אין חזקה], ואמר ליה: "פרעתיך פלגא" - הכי נמי דמהימן!

אמר ליה: הכי? השתא: התם - שטר לגוביינא קאי: אם איתא דפרעיה - איבעי ליה למכתבא אגביה, אי נמי מיכתב עליה תברא (שובר), אבל הכא אמר ליה: "האי דכתיבי לך שטרא - כי היכי דלא תחזק עליה (דלא תימא "לקוחה היא בידי", ולא שתוכל לתבוע עשר שנים לעולם)".

אמר רב נחמן: שואל אדם בטובו לעולם (אם ראה אדם כלי לחבירו, ואמר "השאילני בטובו", ואמר ליה::"הן, שאול לו לעולם, כל זמן שהוא ראוי למלאכה" דהאי 'בטובו' משמע לן 'כל זמן שהוא טובו': אפילו מחזירו - חוזר ונוטלו כשיצטרך).

תוספות ד"ה שואל אדם בטובו: בערוך בערך שואל מפרש: 'בטובו' = בטובה שמחזיק השואל להמשאיל יכול השואל להשתמש לעולם בכליו של משאיל; ואין נראה.

בנמוקי יוסף מובאת דעה שאולי בעל הבית אינו רשאי לקחתו להשתמש בן כלל!

אמר רב מרי ברה דבת שמואל: והוא - דקני מיניה (דבעלים; אבל לא קני - מכי אהדריה כלתה קנייה דמשיכה ראשונה).

אמר רב מרי בריה דרב אשי: (וכשיפחות שלא יהא ראוי) ומהדר ליה קתיה (יחזיר לו שבריו, דהא לאו במתנה יהביה, אלא שאלה הואי, ו'בטובו' הוא, והאי - לאו טוב הוא[YH1] ).

אמר רבא: האי מאן דאמר ליה לחבריה: "אושלן (השאילני) מרא למירפק ביה האי פרדיסא" - רפיק ביה ההוא פרדיסא; "פרדיסא (סתמא)" - רפיק ביה כל פרדיסא דבעי (חד פרדיסא, אפילו גדול כאנטוכיא); "פרדיסי" רפיק ואזיל כל פרדיסי דאית ליה (ולא אמרינן 'תרי פרדיסי' הוא דקאמר ליה; דאפילו טובא נמי משמע), ומהדר ליה קתיה.

אמר רב פפא: האי מאן דאמר ליה לחבריה: "אושלן האי גרגותא" (באר מים חיים להשקות שדות) ונפלה - לא בני לה (אם בא לבנותו ולומר "עוד שאול לי לעולם" - זה מעכב עליו ואומר "לא השאלתיך אלא אותו, ולא כשנעשה אחר");

"גרגותא" ונפלה - בני לה (והרי היא שאולה לו עד שישקה כל שדותיו);

(אמר לו בלשון הזה:) "(השאילני) בי גרגותא" - ("השאילני מקום לחפור בו באר" קאמר ליה:) כרי ואזיל כמה גרגותי בארעיה (אם לא ימצא כאן יחפור במקום אחר) עד דמתרמי ליה (מקום הראוי);

וצריך למיקני מיניה (מעיקרא; ואי לא קנה מיניה - דיבורא בעלמא אמר ליה, ומצי למהדר ביה).

משנה:

המשכיר בית לחבירו ונפל - חייב להעמיד לו בית (בימי שכירותו).

היה קטן - לא יעשנו גדול; גדול - לא יעשנו קטן (השוכר מעכב עליו: "אי אפשי בבית גדול", ו"אי אפשי בבית קטן"); אחד - לא יעשנו שנים; שנים - לא יעשנו אחד; לא יפחות מן החלונות ולא יוסיף עליהם אלא מדעת שניהם.

גמרא:

היכי דמי? אי דאמר ליה "בית זה (אני משכיר לך)" נפל - אזל ליה ('הלך לו': מזלו גרם, ואמאי חייב להעמיד לו בית)!? אי דאמר ליה "בית סתם" – 'אחד' אמאי 'לא יעשנו שנים', 'קטן' אמאי 'לא יעשנו גדול'?

אמר ריש לקיש: דאמר ליה "בית שאני משכיר לך - מדת ארכו כך וכך".

אי הכי מאי למימרא?

אלא כי אתא רבין אמר ריש לקיש: דאמר ליה "בית כזה אני משכיר לך".

ואכתי מאי למימרא?

לא, צריכא דקאי אגודא דנהרא: מהו דתימא מאי 'כזה' - דקאי אגודא דנהרא (שהוא חשוב; [והוה אמינא] ואגודא דנהרא הוא דמתני בהדיה, שדרך בני אדם מקפידין בכך; אבל ארכו ורחבו לא אתני בהדיה)? - קא משמע לן (דאכולה מילתא אתני).

הדרן עלך 'השואל'

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

בבא מציעא פרק תשיעי 'המקבל שדה'

משנה:

המקבל שדה מחבירו (או באריסות למחצה ולשליש ולרביע או בחכירות בכך וכך כורים לשנה): מקום שנהגו לקצור – יקצור; לעקור – יעקור; לחרוש אחריו (אחר הקצירה או העקירה: כדי להפוך שרשים של עשבים רעים שבו, וימותו ולא יחזרו ויצמחו לכשתזרע) – יחרוש; הכל כמנהג המדינה.

כשם שחולקין בתבואה כך חולקין בתבן ובקש; כשם שחולקין ביין כך חולקין

(בבא מציעא קג,ב)

[המשך המשנה]

בזמורות (הקצוצין מן הגפנים) ובקנים (מפרש בגמרא: קנים המעמידים את הגפנים שקורין פושי"ל); ושניהם מספקין את הקנים (החדשים בכל שנה, שאין על האריס אלא לעבוד ולשמור, אבל שאר דברים על שניהן). (וסיפא דמתניתין ליתא אלא בקבלנות דאי בחכרנות לא שייכא חלוקה.)

גמרא:

תנא: 'מקום שנהגו לקצור - אינו רשאי לעקור; לעקור - אינו רשאי לקצור; ושניהם מעכבין זה על זה (לשנות מן המנהג)'.

'לקצור אינו רשאי לעקור' - האי (בעל הקרקע) אמר: "(אי אפשי שתעקור:) בעינא דתתבן לי ארעאי (שישארו בה מן הקשין ויהא לה לזבל לזריעתה לשנה הבאה)"; (אם בעל הבית אמר 'עקור') והאי אמר (ומצי האי למימר ליה): "לא מצינא (מיטרח שהקצירה נוחה מן העקירה)".

'לעקור - אינו רשאי לקצור': האי (בעל הקרקע) אמר: "בעינא דתינקר ארעאי (שתהא נקיה, שאינה צריכה לזבל)", והאי אמר "בעינא תיבנא (אני צריך תבן לבהמותי ואי אפשי שתשאר בקרקע)".

'ושניהם מעכבין זה על זה' - למה לי (כיון דתנן בתרוייהו 'אינו רשאי' - מכלל דזימנין דניחא ליה למר בהכי ולמר בהכי וזימנין איפכא)?

'מה טעם' קאמר: מה טעם 'לקצור - אינו רשאי לעקור, לעקור -אינו רשאי לקצור'? משום ד'שניהם מעכבין זה על זה (כלומר: מפני ששניהן יש להם טענה[1] לכאן ולכאן)'.

לחרוש אחריו - יחרוש:

פשיטא!?

לא, צריכא באתרא דלא מנכשי, ואזל איהו ונכיש (בעוד שהתבואה מחוברת, ותלש ממנה עשבים רעים, אלא שלאחר מכאן חזרו וגדלו בהן קצת מהן): מהו דתימא אמר ליה "האי דנכישנא - אדעתא דלא כריבנא לה (שלא אחרוש עוד אחריה: שהניכוש במקום חרישה שלאחר הקצירה היא למנוע עשבים הרעים)" - קא משמע לן דאיבעי ליה לפרושי ליה.

הכל כמנהג המדינה:

'הכל' לאתויי מאי?

לאתויי הא: דתנו רבנן: 'מקום שנהגו להשכיר אילנות על גבי קרקע (עם שדה לבן, שיטול האריס חלקו בפירות האילן אף על פי שאינו טורח בהן, שאינן צריכין לעבודה) – משכירין (כלומר מסתמא הן מושכרין); מקום שאין נהגו להשכיר - אין משכירין.'

'מקום שנהגו להשכיר משכירין' – פשיטא!?

לא, צריכא דכולי עלמא יהבי בתילתא (נותנין קרקעות לאריסין על מנת שיטלו הן חלק שלישי ואריס שני חלקים) ואזל איהו ויהביה בריבעא (יטול הוא אלא רביע, והאריס שלשה חלקים): מהו דתימא 'דאמר ליה "האי דבצרי לך (שאני נוטל פחות משאר בעלי בתים) - אדעתא דלא יהיבנא לך באילנות"' - קא משמע לן דאיבעי ליה לפרושי ליה.

מקום שנהגו שלא להשכיר אין משכירין:

פשיטא!?

לא, צריכא דכולי עלמא מקבלי בריבעא (על מנת ליתן לבעל הקרקע רביע בתבואה) ואזל איהו וקיבלה בתילתא; מהו דתימא אמר ליה: "האי דטפאי לך - אדעתא דיהבת לי באילנות"! - קא משמע לן דאיבעי ליה לפרושי ליה.

כשם שחולקין בתבואה כך חולקין בתבן ובקש:

אמר רב יוסף: בבבל נהיגו דלא יהיבי תיבנא לאריסא.

למאי נפקא מינה?

דאי איכא איניש דיהיב - עין יפה הוא, ולא גמרינן מיניה.

אמר רב יוסף: בוכרא וטפתא וארכבתא (סביבות השדה עושין חריץ, ונותנין העפר על המיצר להגביה סביבותיו, ולאחר זמן, כשנידש, חוזר הוא ומוסיף עליו עפר שנית, וכן שלישית; ראשון קרי 'בוכרא' והשני 'טפתא', לשון ריבוי: דמטפי לה; והשלישי קרי 'ארכבתא') וקני דחיזרא (קנים שנועצים בארץ לארוג בו קוצים או נסרים סביבות השדה) דבעל הבית (עליו יציאה זאת לעשות); וחיזרא גופיה (הקוצים שאורגין בו סביב בקנים) – דאריסא; כללא דמילתא: כל עיקר בלמא (עיקר שמירה שאי אפשר בלא היא) - דבעל הבית; נטירותא יתירתא דאריסא (עליו להוציא, שאינו עושה אלא להקל מעליו, שלא יצטרך לטרוח כלל בשמירתה).

ואמר רב יוסף: מרא (פושיי"ר בלע"ז) וזבילא (פאל"א) ודוולא (דלי להשקות שדה) וזרנוקא (נוד למלאות במקום שנוהגין לדלות בנודות) - דבעל הבית; אריסא עביד בי יאורי (עליו לעשות חריצין משפת הנהר עד סוף השדה, חריצין הרבה, שכשדולין המים מהנהר - שופכין בחריצין, והחריצין מוליכין עד סוף השדה, והיא שותה מאיליה).

כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות ובקנים:

'קנים' - מאי עבידתייהו?

אמרי דבי רבי ינאי: קנים המוחלקין (שניטלה קליפתן מחשוף הלבן שעליהן), שבהן מעמידין את הגפנים.

ושניהם מספקין את הקנים:

למה לי? (פשיטא: כיון דתנא דלשניהן הן, וחולקין בהן - ממילא שמעינן דשניהן מספקין את החדשים, דאי לא יהיב מעיקרא - אמאי פליג בישנים?)

'מה טעם' קאמר: מה טעם שניהם חולקין בקנים? - משום דשניהם מספקין את הקנים.

משנה:

המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין (קרקע יבישה, דלא דייה במי הגשמים, וממעיין שבה משקה אותה) או בית האילן (ובשביל האילן ההוא חביבה על האריס: שנוטל חלק בפירות בלא טורח): יבש המעין ונקצץ האילן - אינו מנכה לו מן חכורו (אם קיבלה ממנו בחכירות בכך וכך כורין לשנה; דמעיקרא לא גלי דעתיה דמשום מעיין או אילן טפי לה בחכירותה).

אם אמר לו: "חכור לי שדה בית השלחין זו" (גלי דעתיה דבשביל שהוא בית השלחין טפי לה וחכרה ממנו) או "שדה בית האילן זה" - יבש המעין ונקצץ האילן - מנכה לו מן חכורו.

גמרא:

היכי דמי?: אילימא דיבש נהרא רבה (שהכל משקין ממנו) - אמאי אינו מנכה לו מן חכורו? נימא ליה "מכת מדינה היא" (ותנן לקמן בפירקין (דף קה,ב) 'המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או שנשדפה, אם מכת מדינה היא - מנכה מן החכירות')?

אמר רב פפא: דיבש נהרא זוטא (אמת המים שהמשיכו מן הנהר הגדול אצל הבקעה להשקות ממנה), דאמר ליה:

(בבא מציעא קד,א)

"איבעי לך לאתויי בדוולא" [ואין כאן מכת מדינה, היות ואפשר לטפל בהפסקת המים ולהביא ממקום אחר].

אמר רב פפא: הני תרתי מתניתא קמייתא - משכחת לה בין בחכרנותא בין בקבלנותא (בכולן יש לומר 'לקצור - יקצור', 'לעקור - יעקור': דכל מה שיש לו לטעון בקבלנות יש לו לטעון בחכירות; וגבי יבש המעיין - אם אמר "חכור לי שדה [בית] שלחין זו" כי היכי דבחכירות כי יבש המעיין מנכה לו - הכי נמי בקבלנות: אם קבלה בשליש ולמחצה - הכל לפי מה שנפסד) [תוספות ד"ה הני תרי מנתני' קמייתא איתנהו בין בחכרנותא כו': ואע"ג ד'כשם שחולקין בתבואה' ליתא בחכירות - מכל מקום עיקר מילתא - דהיינו רישא - �מיירי בין בחכירות בין בקבלנות]; מכאן ואילך: דאיתא בקבלנותא ליתא בחכרנותא ודאיתא בחכרנותא ליתא בקבלנותא (כל אחת אפרשנה במקומה).

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת yeshol@gmail.com.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;

רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM

הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.

תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (תענית ב,ב)

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.

[1] האם לפי רש"י אין יכול כל אחד לעכב סתם, ללא טענה? או שצריך טענה, וללא טענה מוצדקת אינו יכול לעכב?