פרק 13
הפלנטה הרביעית היתה שייכת לאיש עסקים. הוא היה כה שקוע במלאכתו שאפילו לא נשא מבט כאשר הנסיך הקטן הגיע.
"בוקר טוב," אמר לו הנסיך הקטן. "הסיגריה שלך כבויה."
"שלוש ועוד שתיים הם חמש. חמש ועוד שבע הם שתים־עשרה, שתים־עשרה ועוד שלוש הם חמש־עשרה, בוקר טוב, חמש־עשרה ועוד שבע הם עשרים־ושתים, עשרים־ושתים ועוד שש הם עשרים־ושמונה, אין לי זמן להצית אותה שוב, עשרים־ושש ועוד חמש הם שלושים־ואחת. פיו! אם כך הסכום הוא חמש־מאות־ואחת מיליון, שש־מאות־עשרים־ושתים אלף, שבע־מאות־שלושים־ואחת."
"חמש מאות מיליון מה?" שאל הנסיך הקטן?
אה? אתה עוד כאן? חמש מאות ואחת מיליון...אני כבר לא יודע...יש לי עוד עבודה רבה! אני עוסק בעניינים בעלי חשיבות. אינני מתעסק בשטויות. שתים ועוד חמש הם שבע..."
"חמש מאות ואחת מיליון של מה?" חזר הנסיך הקטן, אשר אף פעם בחייו לא הניח לשאלה, אחרי ששאל אותה.
איש העסקים הרים את ראשו.
"במשך חמישים וארבע השנים בהן ישבתי בכוכב זה, הופרעתי רק שלוש פעמים. הפעם הראשונה היתה לפני עשרים־ושתים שנה, כשחיפושית מַאי אחת נפלה הנה השד־יודע־מאין. היא השמיעה זמזום נורא ואיום, ונפלו בחשבון שלי ארבע שגיאות. הפעם השניה היתה לפני אחת־עשרה שנים, כשטרדה אותי התקפת שגרון. אינני מתעמל די הצורך, אין לי זמן לבטלה, הפעם השלישית...ובכן, זוהי הפעם השלישית! אז אמרתי, חמש מאות ואחת מליון.."
"מיליון מה?"
איש העסקים הבין שאפסה התקוה שיניחו לו לנפשו.
"מיליונים של הדברים הקטנים האלה," הוא אמר, "אשר לפעמים נראים בשמים."
"זבובים?"
"לא, דברים קטנים מנצנצים."
"דבורים?"
"לא. דברים קטן מוזהבים שמעוררים חולמנות בקרב חדלי־אישים. אבל אני עוסק בעניינים בעלי חשיבות, אין לי זמן לחולמנות."
"אה! אתה מתכוון לכוכבים?"
"כן. כוכבים."
"ומה אתה עושה עם חמש מאות מיליון כוכבים?"
"חמש־מאות־ואחת־מיליון, שש־מאות־עשרים־ושתים־אלף, שבע־מאות־שלושים־ואחת. אני אדם רציני, דייקן."
"ומה אתה עושה עם כוכבים אלה?"
"עושה בהם?"
"כן."
"כלום. הם שלי."
"הכוכבים שלך?"
"כן."
"אבל פגשתי כבר מלך ש..."
"מלכים אינם בעלים של שום דבר - הם מושלים על דברים. זה ענין שונה לחלוטין."
"ומה הטעם בכך שאתה בעליהם של הכוכבים?"
"הטעם הוא בכך שהם עושים אותי איש עשיר."
"ומה הטעם בכך שאתה עשיר?"
"הטעם הוא שאני יכול לקנות עוד ועוד כוכבים, אם הם מתגלים."
"אדם זה", חשב הנסיך הקטן לעצמו, "ההגיון שלו הוא כמו זה של השתיין המסכן שלי..."
למרות זה, היה את נפשו לשאול עוד כמה שאלות.
"כיצד יתכן שאתה הבעלים של הכוכבים?"
"למי הם שייכים?" התריס האיש העשיר.
"אינני יודע. אינם שייכים לאיש."
"אם כך הם שייכים לי, משום שאני האדם הראשון שחשב על כך."
"זה מספיק?"
"כמובן. כאשר אתה מוצא יהלום שאיננו שייך לאיש, הוא שייך לך. כאשר אתה מגלה אי שלא שייך לאף אחד, הוא שלך. כאשר צץ במוחך רעיון לפני שצץ במוחו של מישהו אחר, הוא שלך. ואני, אני הבעלים של הכוכבים, משום שאיש לפני מעולם לא חשב על כך."
"כן, זה נכון," אמר הנסיך הקטן. "ומה אתה עושה איתם?"
"אני מנהל אותם", השיב איש העסקים. "אני סופר אותם, וסופר אותם שוב. זו מלאכה קשה, אבל אני אדם רציני!"
עדיין לא נחה דעתו של הנסיך הקטן.
"אם יש לי צעיף", הוא אמר, "אני יכול לכרוך אותו על צווארי, ולקחת אותו אתי. אם יש לי פרח, אני יכול לקטוף אותו ולקחת אותו אתי. אבל אתה אינך יכול לקטוף את הכוכבים מן השמים."
"לא, אבל אני יכול להכניס אותם לבנק."
"מה הכוונה בזה?"
"הכוונה היא שאני יכול לרשום את מספר הכוכבים שלי על פיסת נייר קטנה, ואז להניח את הנייר במגירה ולנעול אותה במפתח."
"וזה הכל?"
"די בכך", אמר איש העסקים.
"זה משעשע," חשב הנסיך הקטן. "זה די פיוטי, אבל לא כל כך חשוב."
דעותיו של הנסיך הקטן באשר לדברים בעלי חשיבות, היו שונות עד מאד מאלה של המבוגרים.
"אני הנני בעלים של פרח," הוא המשיך, "שאני משקה בכל יום. יש לי גם שלושה הרי־געש שאני מנקה בכל שבוע (משום שאני מנקה גם את הר־הגעש הכבוי - לעולם אין לדעת). להרי־הגעש שלי ולפרח שלי, יש תועלת מכך שאני בעליהם. אבל אתה, לכוכבים אין תועלת מכך שהם שלך..."
איש העסקים פער את פיו, אך לא מצא דבר להגיד, והנסיך הקטן הלך לדרכו.
"מבוגרים הם ללא ספק לגמרי משונים", שח אל נפשו, בעת שהמשיך במסע.
