פרק 17
כשמישהו רוצה להיראות שנון, לפעמים הוא סוטה קצת מן האמת.
לא דייקתי כאשר סיפרתי לכם על מדליקי הפנסים, ואני עלול לצייר רושם מוטעה על הפלנטה שלנו בעיני אלה שאינם מכירים אותה.
למעשה, בני האדם תופסים שטח קטן מאד מפני הכוכב. אם שני מיליארד התושבים אשר מאכלסים את הארץ, יעמדו זקופים ויצטופפו קצת, כמו שעושים בעצרות־עם, אפשר יהיה בקלות לשים את כולם בכיכר ציבורית שאורכה 20 מייל ורוחבה 20 מייל.
אפשר לצופף את כל האנושות כולה לתוך הזעיר שבאיי האוקיאנוס השקט.
המבוגרים, בכך אין לי ספק, לא יאמינו לכם. הם משווים ברוחם שהם ממלאים חלל גדול, הם נדמים בעיני עצמם חשובים כמו עצי באובב. תציעו להם לחשב את החישובים בעצמם, הם הרי מעריצים מספרים, וזה יניח את דעתם.
אבל לא, אל תבזבזו זמן לריק על מטלה זו. זה איננו דבר בעל חשיבות. אתם הרי נותנים בי אמון.
כאשר הנסיך הקטן הגיע לארץ, הוא הופתע מכך שלא ראה בה איש. כבר החל לכרסם בו חשש שמא הגיעה לפלנטה הלא נכונה, כאשר ראה חישוק, אשר צבעו כצבע הסהר בזריחתו, מבהיק על החול.
"ערב טוב", ברך הנסיך הקטן באדיבות.
"ערב טוב", אמר הנחש.
"מהי פלנטה זו שעליה נחתתי?" שאל הנסיך הקטן.
"זוהי אֶרֶץ. כאן אפריקה", ענה הנחש.
"האם אין אנשים בארץ?"
"כאן מדבר. אין אנשים במדבר. הארץ גדולה", אמר הנחש.
"הנסיך הקטן התיישב על אבן ונשא את עיניו אל עבר השמיים.
"אני תוהה", הוא אמר, "אם הכוכבים נדלקים בשמים פשוט כדי שכל אחד מאתנו יוכל למצוא את הכוכב שהוא שלו. תראה את הפלנטה שלי... היא בדיוק מעלינו... אבל כל כך רחוקה!"
"היא יפה", הנחש אמר. "מה הביא אותך לכאן?"
"היו לי בעיות עם פרח", אמר הנסיך הקטן.
"אה", אמר הנחש.
ושניהם נדמו.
"היכן הם בני האדם?" פתח הנסיך הקטן שוב בדברים, "זה קצת בודד במדבר".
"זה גם בודד בין בני האדם", ענה הנחש.
הנסיך הקטן הביט בו ממושכות.
"אתה חיה משונה", אמר לבסוף, "אתה דקיק כמו אצבע..."
"אבל אני רב עוצמה יותר מאצבעו של מלך", אמר הנחש.
הנסיך הקטן חייך, "אינך רב עוצמה... אפילו אין לך רגליים... אינך יכול לערוך מסעות..."
"אני יכול לשאת אותך רחוק יותר מכל ספינה", אמר הנחש.
הוא התפתל סביב קרסולו של הנסיך הקטן כמו אצעדה של זהב:
"זה אשר אגע בו, יוּשָב אל הארץ אשר ממנה בא", אמר. "אבל אתה תמים, וטהור, ובאת מכוכב..."
הנסיך הקטן שתק.
"לבי נכמר עליך - אתה חלש ושברירי, על פני ארץ זו העשויה חלמיש", אמר הנחש. "אם יום אחד יגברו עליך הגעגועים אל הפלנטה שלך, אני אוּכל לעזור לך. אני אוּכל..."
"או! הבנתי אותך היטב", קרא הנסיך הקטן, "אבל למה אתה תמיד דובר חידות?"
"אני פותר את כולן", אמר הנחש.
ושתיקה נפלה עליהם.
