פרק 25
"בני אדם", שח אלי הנסיך הקטן, "יוצאים לדרכם ברכבות מהירות מבלי דעת מה הוא הדבר שהם מחפשים. הם ממהרים ומתרגשים ומסתחררים בסיבובים..."
והוא הוסיף:
"זה לא כדאי..."
הבאר שנקרתה בדרכנו לא היתה ככל הבארות בסהרה.
הבארות בסהרה אינן אלא בור חפור באדמה, אבל באר זו היתה כמו באר כפר, אלא שלא היה כאן כפר, ואני חשבתי שאני לבטח חולם...
"זה מוזר", אמרתי לנסיך הקטן. "הכל כאן מוכן לשימוש: הגלגלת, הדלי, החבל..."
הוא צחק, נגע בחבל, והחל לסובב את הגלגלת. הגלגלת נאנקה, כמו שבשבת רוח שהרוח שכחה מזמן .
"אתה שומע?" הוא אמר, הערנו את הבאר משנתה והיא מזמרת לנו..."
לא רציתי שיתעייף במשיכת החבל.
"תן לי", אמרתי, "זה כבד מדי בשבילך".
לאט העליתי את הדלי אל שולי הבאר והנחתי אותו שם. שירתה של הגלגלת עוד היתה באוזני וראיתי את השמש מרצדת במי הבאר שעדיין רטטו.
"אני צמא למים", אמר הנסיך הקטן. "תן לי לשתות..."
קירבתי את הדלי אל שפתיו והוא שתה בעיניים עצומות.
מים אלה היו אחרים מכל מים בעולם.
הם נולדו מתוך הליכה ארוכה מתחת לכוכבים, מתוך השירה של הגלגלגת, מתוך מאמץ זרועותי. הם היו טובים ללב כמו מתנת חג.
כשהייתי ילד קטן, האורות על עץ חג המולד, המוסיקה של מיסת חצות, מתק הפנים המחייכים, כל אלה היו מקשטים בזוהר את מתנות חג המולד שניתנו לי.
"האנשים במקום שאתה גר", אמר הנסיך הקטן, "מגדלים חמשת אלפים שושנים בגן אחד, ועדיין אינם מוצאים את אשר שהם מחפשים".
"לא, הם אינם מוצאים", השבתי.
"ועם זה, מה שהם מבקשים אפשר שהוא טמון בשושנה אחת יחידה, או במעט מים".
"נכון", אמרתי.
והנסיך הקטן הוסיף:
"אבל העיניים עוורות, יש לחפש בעזרת הלב..."
לגמתי מן המים ורווח לי.
עם זריחת החמה לחול יש צבע דבש, ושמחתי גם בצבע הדבש הזה.
מה, אם כן נסך עלי הרגשת עצבות?
"עליך לקיים את הבטחתך", אמר לי הנסיך הקטן בשקט, כאשר התיישב לידי שוב.
"איזו הבטחה?"
"אתה יודע, מחסום לכבשה שלי... אני אחראי על פרח... "
נטלתי את פנקס הציורים שלי מן הכיס. הנסיך הקטן רכן עליהם וצחק:
"עצי הבאובב שלך, הם נראים כמו כרוביות".
"או!"
ואני הייתי כל כך גאה בבאובים שלי!
"השועל שלך, האוזניים שלו נראות קצת כמו קרניים. והן ארוכות מדי".
והוא צחק שוב.
"אינך הוגן, נסיך קטן", אמרתי. "אינני יודע לצייר שום דבר, מלבד נחשי בואה מבחוץ ונחשי בואה מבפנים".
" זה יהיה בסדר", הוא אמר, "ילדים מבינים".
אם כך ציירתי זמם ונתתי אותו לנסיך קטן,
ובתוך כך נבעה סדק בתוך לבי.
"יש לך תוכניות שאינני יודע עליהן", אמרתי.
הוא לא ענה, ותחת זאת אמר:
"אתה יודע, הנחיתה שלי כאן...מחר תמלא לה שנה".
ואחרי שתיקה, הוא המשיך:
"אני הגעתי למקום סמוך לכאן".
והוא הסמיק.
ושוב, בלי שאדע מדוע, אפפה אותי קדרות.
שאלתי אותו:
"אם כך לא במקרה שוטטת כאן לפני שבוע כאשר פגשתי אותך, לבדך רחוק אלפי מילין מכל מקום מיושב? אתה היית בדרכך לשוב לארץ שלך?"
הנסיך הקטן הסמיק שוב.
ואני הוספתי בהיסוס:
"אולי משום שמלאה שנה?"
הנסיך הקטן הסמיק פעם נוספת.
הוא לעולם לא ענה על שאלות, אבל כאשר מישהו מסמיק, האין פרוש הדבר "כן"?
"אה", אמרתי לו, "אני פוחד ש..."
אבל הוא קטע את דברי:
"עכשיו עליך לעבוד. עליך לחזור אל המטוס ולתקן את המנוע.
אני אמתין לך כאן.
חזור מחר עם רדת ערב..."
אך לבי לא נרגע, ונזכרתי בשועל -
מי שמניח שיאלפו אותו, סופו שיבכה.
