|
אתר אינטרנט עצמאי לסיפורי
חוויות חיילים מן השטחים
sham_story@hotmail.co.il
סיפור
מחסום -
אני חושב שאת
הסיפור הזה לא סיפרתי עוד לאף אחד. אולי בגלל שהוא היה פעם מעין סוד, ואולי בגלל
שהוא לא הבולט ביותר מכל המקרים שהיו מתרחשים במחסום הזה, שהיה באחריות המחלקה שלי
בערך שלושה חודשים.
המחסום
"שלנו" נמצא בקצה הדרומי של גוש קטיף, ומווסת את המעבר של תושבי הכפרים
שלאורך הים (המוּאַסִי), שנמצאים בשטח B,
לאזור העיר רפיח (שבשטח A). המחסום היה נסגר
להולכי הרגל (רכבים לא הורשו לעבור שם כמעט בכלל) בסביבות השעה שבע בערב, ונפתח
שוב למחרת בבוקר. בשעות הלילה היינו שומרים בזוגות בעמדה שליד המחסום הסגור, כדי
לוודא שאף אחד לא מנסה לעבור.
זה קרה בערב
אחד, לאחר סגירת המחסום, כשאני ובן-זוגי לשמירה נשארנו לבד בעמדה, באותם רגעים בהם
האור האחרון של הדמדומים נעלם והחשכה תופסת את החלל כולו. שמענו איזה רחש משונה,
ופתאום ראינו ילד, בסביבות גיל עשר, רץ מכיוון רפיח ומתחיל לעבור את המחסום. והוא
בכה. הוא רץ ובכה, ממש ייבב בקול רם, וכל הפנים שלו היו שטופות דמעות. זאת הייתה
ריצה של בהלה, והבכי היה בכי של פחד.
זאת הייתה
הפעם היחידה בה קרה לנו מקרה כזה. היינו צריכים לחשוב ולפעול מהר, אבל לא עלה
בדעתנו לבצע את מה שאנחנו אמורים לעשות על-פי ההוראות, כלומר - לצעוק "עצור!
עצור והזדהה!", לדרוך את הנשק, ואם לא עוצרים - אז לירות באוויר, ואולי גם
יותר מזה. הילד לא סחב אתו שום דבר כך שלא חששנו שהוא נשלח להניח מטען. הבנו שמה
שהילד פחד ממנו כל-כך היינו אנחנו - החיילים. הוא כנראה נתקע איכשהו ברפיח עד שעה
מאוחרת - אולי לא שם לב לשעה עד שהיה מאוחר מדי, ואולי לא ידע באיזו שעה המחסום
נסגר - והוא לא יכול היה להישאר בלילה לבד בעיר, והיה חייב לחזור לביתו שבכפר.
הסכמנו בינינו שנניח לילד להמשיך.
פתאום חשבתי
לעצמי, שיש לילד הזה מזל שדווקא אנחנו שמרנו באותו רגע במחסום. זוג שומרים אחר
אולי היה מנסה להבריח או לתפוס אותו. אם מישהו אחר היה שומר אתי הוא אולי היה
מתעקש לדווח על המקרה בקשר ולהזעיק חצי מוצב כדי לעצור את הילד. והרי ממילא היו
משחררים את הילד הביתה כמה זמן לאחר מכן, אבל היו גורמים לו לבהלה וסבל שייחרטו
עוד יותר עמוק בזיכרונו, או שהוא היה בורח בחזרה לכיוון רפיח ומסתובב בודד ומבוהל
כל הלילה. לכן החלטתי לנסות להסביר לילד שהמחסום פתוח עד שבע בערב ושבפעם הבאה
יעבור בזמן ולא יקרה לו שום דבר רע. ניסיתי לדבר אליו כשהוא עבר במרוצתו מולנו,
והוא האט והפנה אלי את ראשו - ואז ראיתי בעיניו שבמרכז פניו שטופות הדמעות עד כמה
הוא מפחד מאתנו, החיילים. הבנתי שאין סיכוי שהוא יקלוט משהו ממה שאנסה להסביר לו
והשתתקתי, והוא המשיך לרוץ עד שנעלם מעינינו.
השומר השני
ואני החלטנו לא לדווח בקשר על מה שקרה, כדי שלא ינסו לתפוס את הילד, והחלטנו גם לא
לספר על כך לאף אחד, ליתר ביטחון, כדי שלא נסתבך. לא פעלנו לפי ההוראות שניתנו
לנו, אבל אני שלם עם מה שעשינו. כנראה שיש פקודות שלא צריך שיתנוססו מעליהן דגל
שחור או פסיקת בג"ץ בשביל שיהיה מותר לא למלא אותן - מספיק שהן יקוממו את
השכל, וידקרו את הלב.
אבל יש
בסיפור הזה משהו שעוד יותר מטריד אותי, עד היום - זהו הפחד שהיה בעיניו של הילד
הקטן הזה, פחד שלא אשכח אף פעם. דרך המבט המבוהל שבעיניו הבנתי איך הוא רואה אותי:
לא כמישהו שאפשר לתקשר אתו (אם לא במילים אז בסימנים) אלא כמכשיר קטלני שיכול
בלחיצת אצבע להרוג אותו; לא כבן-אדם אלא כחלק במערכת שממררת את חייו. הוא לא רואה
את הפנים שלי, אלא מדים וקסדה ונשק, ואת מכונת הירייה שניצבת דרוכה וטעונה על ערמת
שקי החול שמסתירה כמעט את כולי. כנראה שהילד הזה, שגם אני איני יודע מה שמו, רואה
כך את כל החיילים הישראלים. האם כך הוא רואה גם את כל היהודים? מסתבר שהכיבוש
והאלימות מחלחלים לתודעה במידה הרבה יותר גדולה מכפי שזה נראה לפעמים לאלו שמביטים
מבחוץ, ממסכי הטלוויזיה, ולא יודעים מה בדיוק מתרחש מעבר לקווי הסגר. המשך המצב
הקיים הולך ומאכל את הסיכוי שנותר לשלום, ומגביר את מחסומי הפחד, הניכור והשנאה.
נוכל לחיות אחד לצד השני רק אם ניפגש במקומות אחרים - לא במחסומי אספלט ובטון -
ואם אנחנו, החזקים, נהיה נחושים בדעתנו להוריד מעלינו את התחפושות המאוסות של בגדי
החאקי והפנים הקשוחות, ולהראות לשכנינו את הצד היפה והנעים שיש בנו.
חוויות תגובות קישורים ראשי אודות