אתר אינטרנט עצמאי לסיפורי
חוויות חיילים מן השטחים
sham_story@hotmail.co.il
שיח לוחמים
אלו
הן חוויות של חיילים ששירתו ומשרתים
בשטחים בשנה האחרונה. גם אתם מוזמנים להוסיף חוויות משלכם.
שיקול דעת – חוויותיו של שריונר במהלך מבצע
"חומת מגן".
ילד – חוויות ממחסום ברצועת עזה.
"חישוף" מטעי זיתים – השתלשלות האירועים של מקרה אחד
בו נכרתו עצי זיתים.
משחקי מחסום – "תעלולים" שמבצעים
חיילים במחסומי צה"ל מתוך שעמום.
הפסקת אש – החייל בני מספר על מקרה בו הוא
היה תחת אש וקיבל פקודה שלא לירות. (אנגלית)
מחסום - סיפורו של מחסום שאויש ע"י צוערי בה"ד 1.
תינוק – לידה במחסום ליד אריאל.
מחסום – סיפורו של מחסום אשר הוקם בכניסה
לשכם.
ביקור – סיפור על ביקור חבר שמשרת במחסום.
אני לוחם בגדוד מילואים שגויס בצו 8 על מנת להשתתף בכיבוש אחת הערים בגדה.
כאשר גויסנו העביר לנו קצין בדרגת אל"מ תדריך מפורט. בתדריך חזר האל"מ שוב
ושוב על שני עקרונות מנחים בביצוע הפעולה "שיקול דעת" ו"דינו
אחד". במונח "שיקול דעת" פנה האל"מ לכל המפקדים בשטח. על מפקד
לקבוע לעצמו קו אדום שמי שעובר אותו, ויהיה, גבר, אישה או ילד בן שלוש דינו אחד –
ירי כדי להרוג. גם אנשים המרימים ידיים על מנת להיכנע אבל לא מורידים את הבגדים,
דינם אחד.
בנוסף, נאמר לנו שמדינת ישראל לא החליטה עדיין למוטט את הרשות הפלסטינית
ולכן אין לפגוע בשוטרים פלסטינים אלא אם הם מהווים סכנה. ההחלטה מתי הם מהווים
סכנה נתונה לשיקול הדעת של המפקדים בשטח, בכל הדרגות. בלילה, נאמר לנו, יש לירות
בכל אדם שמסתובב עם נשק.
הובטח לנו שכל החלטה, אלא אם תהיה בלתי סבירה באופן קיצוני, תזכה לגיבוי
מהדרגות הבכירות.
הכוח שלי היה מופקד על אחד ממחנות הפליטים בפאתי העיר. ביום היינו ביצענו
פיחות צירים ובלילה ביצענו תצפיות. יציאה מהטנק הייתה אסורה בשל אפשרות ודאית לירי
צלפים. בלילות היינו דואגים שאף פלסטיני לא יציץ מהחלונות או יעלה על הגג, בין אם
מדובר בגבר, אישה או ילד. עשינו זאת ע"י ירי מא"ג מדויק, סנטימטרים
מהדמות שזיהינו (בחמושים היינו יורים פגזים או אש מדויקת ע"מ להרוג).
כוחות החי"ר שעבדו אתנו עסקו, בין השאר, בלכידת מבוקשים. באחת החניות
שלנו הגיעו מספר חיילי ח"יר סדירים והתלוננו בפני כי במקרה אחד, נתפס מבוקש
ונכבל ע"י אותה קבוצה חיילים. לאחר שנתפס, ירה עליו מפקד מאחד הטנקים ופגע לו
בברך, כאשר החי"רניקים באו אליו בטענות (מכיוון שממבוקש פצוע אי אפשר להוציא מידע
בזמן אמת) טען המפקד כי המבוקש התקרב יותר מדי לטנק שלו, למרות שהיה ברור כי הוא
כבר נתפס. החלטה זו נחשבה לשיקול דעת סביר.
במקרה אחר, נסעה מכונית מרצדס מאחורי הטנק שלי. על המכונית היה דגל לבן.
ירינו יריות אזהרה לפניה והיא נעצרה. מתוכה יצאו, אישה וארבע גברים. אחד הגברים כל
הזמן נופף בתעודות והאישה נראתה בהריון והתפתלה מכאבים, התברר שהאישה צריכה להגיע
במהירות לאחד מבתי החולים בתוך העיר, שעדיין לא נכבשה. לאחר התייעצות עם
המג"ד בקשר הוחלט לבצע עליהם בדיקה (המג"ד חשב שייתכן כי אחד מנוסעי
הרכב הוא מבוקש) כמה חיילי חי"ר נשלחו לבדוק את הנוסעים. הם הכריחו את הבעל
להתפשט מול כל הנוכחים (כולל אישתו), אף שהוא לבש חולצה אש ברור שלא ניתן היה
להסתיר מתחתיה כלום. לאחר מכן נבדקו שאר הנוסעים ברכב. תהליך הבדיקה לקח שעה וחצי
כאשר בקשר נשמעות כל הזמן קריאות מצד חיילים ומפקדים זוטרים לירות באישה, על מנת
שלא תוליד מחבל. בסוף הבדיקה הוחלט לאפשר לבעל ולאישה להיכנס ולהשאיר את שאר
הנוסעים בחוץ. אם היו מקבלים את
ההחלטה הזו לפני שבדקו את שאר הנוסעים (הרי לא היה צורך להשאיר את האישה
והבעל במקום בזמן שבודקים את אלו שלא נכנסים) אפשר היה לתת להם לעבור תוך חצי שעה
ולחסוך סבל מיותר. גם זו החלטה של שיקול דעת.
אני חושב שאת
הסיפור הזה לא סיפרתי עוד לאף אחד. אולי בגלל שהוא היה פעם מעין סוד, ואולי בגלל
שהוא לא הבולט ביותר מכל המקרים שהיו מתרחשים במחסום הזה, שהיה באחריות המחלקה שלי
בערך שלושה חודשים.
המחסום
"שלנו" נמצא בקצה הדרומי של גוש קטיף, ומווסת את המעבר של תושבי הכפרים
שלאורך הים (המוּאַסִי), שנמצאים בשטח B,
לאזור העיר רפיח (שבשטח A). המחסום היה נסגר
להולכי הרגל (רכבים לא הורשו לעבור שם כמעט בכלל) בסביבות השעה שבע בערב, ונפתח
שוב למחרת בבוקר. בשעות הלילה היינו שומרים בזוגות בעמדה שליד המחסום הסגור, כדי
לוודא שאף אחד לא מנסה לעבור.
זה קרה בערב
אחד, לאחר סגירת המחסום, כשאני ובן-זוגי לשמירה נשארנו לבד בעמדה, באותם רגעים בהם
האור האחרון של הדמדומים נעלם והחשכה תופסת את החלל כולו. שמענו איזה רחש משונה,
ופתאום ראינו ילד, בסביבות גיל עשר, רץ מכיוון רפיח ומתחיל לעבור את המחסום. והוא
בכה. הוא רץ ובכה, ממש ייבב בקול רם, וכל הפנים שלו היו שטופות דמעות. זאת הייתה
ריצה של בהלה, והבכי היה בכי של פחד.
זאת הייתה
הפעם היחידה בה קרה לנו מקרה כזה. היינו צריכים לחשוב ולפעול מהר, אבל לא עלה
בדעתנו לבצע את מה שאנחנו אמורים לעשות על-פי ההוראות, כלומר - לצעוק "עצור!
עצור והזדהה!", לדרוך את הנשק, ואם לא עוצרים - אז לירות באוויר, ואולי גם
יותר מזה. הילד לא סחב אתו שום דבר כך שלא חששנו שהוא נשלח להניח מטען. הבנו שמה
שהילד פחד ממנו כל-כך היינו אנחנו - החיילים. הוא כנראה נתקע איכשהו ברפיח עד שעה
מאוחרת - אולי לא שם לב לשעה עד שהיה מאוחר מדי, ואולי לא ידע באיזו שעה המחסום
נסגר - והוא לא יכול היה להישאר בלילה לבד בעיר, והיה חייב לחזור לביתו שבכפר.
הסכמנו בינינו שנניח לילד להמשיך.
פתאום חשבתי
לעצמי, שיש לילד הזה מזל שדווקא אנחנו שמרנו באותו רגע במחסום. זוג שומרים אחר
אולי היה מנסה להבריח או לתפוס אותו. אם מישהו אחר היה שומר אתי הוא אולי היה
מתעקש לדווח על המקרה בקשר ולהזעיק חצי מוצב כדי לעצור את הילד. והרי ממילא היו
משחררים את הילד הביתה כמה זמן לאחר מכן, אבל היו גורמים לו לבהלה וסבל שייחרטו
עוד יותר עמוק בזיכרונו, או שהוא היה בורח בחזרה לכיוון רפיח ומסתובב בודד ומבוהל
כל הלילה. לכן החלטתי לנסות להסביר לילד שהמחסום פתוח עד שבע בערב ושבפעם הבאה
יעבור בזמן ולא יקרה לו שום דבר רע. ניסיתי לדבר אליו כשהוא עבר במרוצתו מולנו,
והוא האט והפנה אלי את ראשו - ואז ראיתי בעיניו שבמרכז פניו שטופות הדמעות עד כמה
הוא מפחד מאתנו, החיילים. הבנתי שאין סיכוי שהוא יקלוט משהו ממה שאנסה להסביר לו והשתתקתי,
והוא המשיך לרוץ עד שנעלם מעינינו.
השומר השני
ואני החלטנו לא לדווח בקשר על מה שקרה, כדי שלא ינסו לתפוס את הילד, והחלטנו גם לא
לספר על כך לאף אחד, ליתר ביטחון, כדי שלא נסתבך. לא פעלנו לפי ההוראות שניתנו
לנו, אבל אני שלם עם מה שעשינו. כנראה שיש פקודות שלא צריך שיתנוססו מעליהן דגל
שחור או פסיקת בג"ץ בשביל שיהיה מותר לא למלא אותן - מספיק שהן יקוממו את
השכל, וידקרו את הלב.
אבל יש
בסיפור הזה משהו שעוד יותר מטריד אותי, עד היום - זהו הפחד שהיה בעיניו של הילד
הקטן הזה, פחד שלא אשכח אף פעם. דרך המבט המבוהל שבעיניו הבנתי איך הוא רואה אותי:
לא כמישהו שאפשר לתקשר אתו (אם לא במילים אז בסימנים) אלא כמכשיר קטלני שיכול
בלחיצת אצבע להרוג אותו; לא כבן-אדם אלא כחלק במערכת שממררת את חייו. הוא לא רואה
את הפנים שלי, אלא מדים וקסדה ונשק, ואת מכונת הירייה שניצבת דרוכה וטעונה על ערמת
שקי החול שמסתירה כמעט את כולי. כנראה שהילד הזה, שגם אני איני יודע מה שמו, רואה
כך את כל החיילים הישראלים. האם כך הוא רואה גם את כל היהודים? מסתבר שהכיבוש
והאלימות מחלחלים לתודעה במידה הרבה יותר גדולה מכפי שזה נראה לפעמים לאלו שמביטים
מבחוץ, ממסכי הטלוויזיה, ולא יודעים מה בדיוק מתרחש מעבר לקווי הסגר. המשך המצב
הקיים הולך ומאכל את הסיכוי שנותר לשלום, ומגביר את מחסומי הפחד, הניכור והשנאה.
נוכל לחיות אחד לצד השני רק אם ניפגש במקומות אחרים - לא במחסומי אספלט ובטון -
ואם אנחנו, החזקים, נהיה נחושים בדעתנו להוריד מעלינו את התחפושות המאוסות של בגדי
החאקי והפנים הקשוחות, ולהראות לשכנינו את הצד היפה והנעים שיש בנו.
העסק התחיל לילה אחד, בערך חודש אחרי תחילת מהומות במהלך שבוע שהייתה בו כמות
נכבדה של זריקות אבנים (בגזרה שלנו באותה תקופה לא היו מקרי ירי). תצפיתנית שישבה
על גג של בית באחת ההתנחלויות הקטנות בגזרה הודיעה בקשר שטנדר של הרבש"צ עובר
ביישוב וקורא לכל הגברים להתאסף במרכז היישוב. תוך כמה דקות כבר היה דיווח על
שיירת רכבים שעושה דרכה לצומת שליד הכפר הערבי הסמוך. לאחר זמן קצר יכולנו לראות
את העשן שעולה מטעי הזיתים של הכפר. המתנחלים שרפו את המטע כנקמה.
יום לאחר מכן התגברו התקריות האלימות וזריקות האבנים, בעיקר מתוך מטע
זיתים ליד אחד הצמתים (ישנם שני סוגים של זריקות אבנים – זריקת אבנים תוך כדי
הפגנה, בגלוי, בעיקר למטרות צילום בטלוויזיה, לרוב במרחק בו האבן אינה יכולה לפגוע
וזריקת אבנים ממארב על רכבים חולפים המסתיימת לרוב בפגיעה ברכב ובאנשים הנוסעים
בו. על שתי צורות הזריקה התגובה הצהלית הייתה ירי קלעים לרגל – בהנחה ובזריקה
הגלויה לא נכח צוות צילום). עקב כך, הוחלט לבצע חישוף – כריתה של המטע הספציפי
שאפשר לזורקים להתחבא ועלול היה לשמש גם לירי.
החישוף בוצע, לאחר טקס קצר בו הקריא מפקד הגזרה קטע מן התנ"ך (דברים,
פרק כ') בעזרת D-9 שעקר את העצים. אולם, ה-9-D לא היה מסוגל לעלות אל המקום
ממנו באמת נזרקו האבנים ולכן נעשה חישוף על חלקה אחרת, נגישה יותר. באופן שהבהיר
לכולם שהמשמעות האמיתית של פעולה זו היא ענישה.
אירועים כאלו קרו כל זמן שהייתי בגזרה ואין לי שום סיבה להניח שמשהו השתנה
במהלך החודשים שחלפו.
מניחים קופסת סיגריות ריקה על הבטונדה. בסוף היום יש לך קופסא מלאה.
הערבים שעוברים במחסום דואגים למלא אותה.
משחק ה"שו"
כשבודקים מישהו במחסום מבקשים ממנו להוציא ת.ז. "ג'יבל האוויה".
אח"כ אפשר לבקש ממנו גם "ג'יבל בידובי", "ג'יבל קיזיקרי"
"ג'יבל למית אלוני" או כל ביטוי אחר שמתחיל ב"שו" הערבי ישאל
בחזרה "שו בידובי?", "שו קי זיקרי" וכו'
כשמגיע נוסע על אופניים, הולכים לפי הנהלים – אומרים לו לכבות מנוע ולצאת
מהרכב, לפתוח בגאז' (את הסל שמאחורה) והכי חשוב – רשיון. אם אין רשיון לא נותנים
לו לעבור.
שואלים ערבי אם הוא יודע עברית. אם הוא אומר "קצת" אז ממשיכים.
אומרים לו "קודם עבר פה ילד אמר לי מיש ערף והלך. מה זה מיש ערף?". הוא
יגיד לך "לא יודע" – "אבל אמרת שאתה יודע עברית אז תגיד לי מה זה
מיש ערף?" ומכאן אפשר להמשיך עד אין סוף.....
עומדים שניים ליד מכונית. האחד מתחיל לצעוק בשפה לא מובנת (זה עובד הכי
טוב אם זה נשמע כמו גרמנית). השני ממשיך לפי הנוהל המקובל ("תעודות
בבקשה", "לאן"וכו') תוך שהוא כאילו מתרגם את דברי הראשון.
We were ordered to drive to the field, put up a
tent and wait for
additional orders.
We drove there on two jeeps, 4 men on each. We were
all rookies, with
the exception
of one officer on the second jeep.
"We arrived at 6pm, and started preparing the tent. About 15
minutes later
gun-fire has started. We took cover behind one of the jeeps.
The officer ordered us not to return fire, and contacted someone using the radio.
Then, he told us that we were not to fire back at any cost,
due to the cease-fire. One of us was briefly hurt.
At 7pm hostile fire has stopped. Two of us drove
away with the injured
one, while the rest stayed.
Later we were told that the people who shot at us
were palestinians. The
same people, were caught after they fired at a civilian bus. In that incident,
so we were told, 2 civilian were severely injured.
If only we were allowed to fire back, we could have
saved the 2
civilians and our fellow soldier who was briefly hurt.
הוקפצנו
לשטחים מתוך קק"צ בסיסי. שמו אותנו במחסום ונתנו לנו הנחיות כלליות לגבי מעבר
של פלסטינים – לבדוק להם תעודות (בלי לציין ספציפית איזה תעודות) ולתת למי שלא
נראה חשוד לעבור (לא נתנו לנו בינגו או משהו כזה). למעשה, הסמכות להחליט את מי
להעביר ואת מי לא הייתה רק שלנו.
יום
אחד החליטו להחמיר את הנהלים – הסמכות להחליט נשארה אמנם שלנו, אבל אמרו לנו לדרוש
מהפלסטינים שעוברים תעודה ספציפית כלשהי. הפלסטינים, שהיו רגילים לעבור בעזרת
תעודות אחרות, הגיעו, כמובן, ללא התעודות הדרושות. בהחלטה פיקודית החלטנו לאפשר
להם לעבור בכל זאת (מדובר היה בתנועה בתוך השטחים ולא לתוך ישראל). לאחר זמן מה
הוחלפנו ע"י המשמרת הבאה שקבלה החלטה פיקודית הפוכה ולא נתנה לאף אחד לעבור.
תוך מספר דקות מועט התמלא המחסום בפלסטינים שלא היו יכולים לעבור ותוך רבע שעה הפך
המחסום להפגנה שדרשה שימוש באלפ"ה, מצב שהיה מיותר מלכתחילה.
קק"צ – קורס קצינים.
בינגו – רשימת מבוקשים עם מספרי ת.ז.
אלפ"ה – אמצעים לפיזור הפגנות.
יום
אחד הודיעו לנו שאנחנו מפעילים מדיניות של "כתר נושם". אף אחד לא ידע
ממש להסביר לנו מה זה אומר, אבל בעיקרון הרעיון היה שמדי פעם יודיע לנו למי מותר
ולמי אסור לעבור במחסום. לגבי אמבולנסים ומקרים הומניטריים אמרו לנו שזאת החלטה
שלנו (היינו במחסום שלושה בדרגת סמל ורב"ט אחד) אבל הזהירו אותנו שהפלסטינים
מבריחים נשק באמבולנסים ועלינו להפעיל "שיקול דעת" (אם בא לנו, לאפשר
מעבר ואם לא, לעכב ולבדוק).
יום
אחד, בשעה שהכתר הנושם לא התיר מעבר בכלל, הגיע למחסום רכב פרטי ובו נהג ואישה
בהריון שעמדה ללדת. טכנית, היה בסמכותנו לאפשר לו לעבור בדרך לבית החולים אלא שרצה
הגורל והמשטרה הכחולה ישבה לידנו באותו זמן במחסום וההוראות שלהם היו שונות
לחלוטין. לאחר התייעצות בקשר הוחלט על הזמנת אמבולנס מהעיר היהודית הסמוכה (הצומת
בה הוקם המחסום הייתה כ-200 מ' מהעיר). האמבולנס הגיע לאחר כחצי שעה רק כדי לראות
את התינוק המת.
אף
אחד מהגורמים בשטח לא רצה במותו של התינוק או ניסה להקשות על האישה, להפך, כולם רק
ניסו לעזור. העניין הוא שהטקטיקה של "כתר נושם" לא נתנה לתינוק הזה
סיכוי.
יום
אחד שלחו אותנו להקים מחסום באחת הכניסות לעיר פלסטינית גדולה. ההוראות היו
ברורות. להגיע לנקודה, להקים מחסום ולאסור על כניסה ויציאה של פלסטינים וישראלים
כאחד. הוראות הפתיחה באש אפשרו לנו לירות לגלגלים של כל רכב שינסה לפרוץ את
המחסום. בנוסף, עקב היתקלות של כוח חסימה ששהה במקום יום קודם (הם חטפו אש ממקלע
שהיה ממוקם כמה מאות מטרים מהם), נאמר לנו שלא להיות חשופים ולמעשה, לא להיראות
כלל.
כלקח
מניסיונות קודמים, הוחלט שהחסם הרגיל (ערכת מחסום הכוללת דוקרנים ושלטים) אינו
יעיל ועלינו להקים חסם מחומרים שנמצאים בשטח. מכיוון שמיקום החסם היה בצמוד לבית
מלאכה לשיש, הדבר לא היווה בעיה – הכרחנו טרקטוריסט מקומי להעביר מספר סלעים
גדולים למרכז הכביש והוספנו עליהם צמיגים, בלוקים, פחים ודברים נוספים שמצאנו
באזור. בשל העובדה שהיינו אמורים להיות ממוקמים רחוק יחסית מהמחסום (מוסתרים
ומאחורי מחסות) לא השתמשנו כלל בערכת החסם הצהל"ית על מנת שלא תילקח בטרם
נספיק להגיב. אנחנו התמקמנו בצורה מוסתרת על גבעה החולשת על הכביש והמחסום כאשר
הכוח שלנו מונה צלף, נגביסט, מפקד, קלע, חובש, וקשר.
הפלסטינים
שהגיעו לנקודה בה ממוקם המחסום לא יכלו לראות אותנו. הדבר היחיד שהם יכלו לראות
היה מחסום מאולתר, ללא כל סימני זיהוי צה"ליים או אחרים. מבחינתם היה מדובר
בשאריות מהפגנה או במחסום של מתנחלים או כל דבר אחר. תגובתם הטבעית הייתה לנסות
לעקוף את המחסום (פעולה פשוטה יחסית שהייתה כרוכה רק בירידה לשוליים. מבחינתנו,
מדובר היה בפלסטינים המנסים לפרוץ את הכתר, פעולה שגררה אוטומטית ירי שלנו מהעמדה
(כמובן שלכיוון הגלגלים) על הרכבים החולפים. לדעתי, באותה מידה יכולנו לבחור כביש,
להתחבא מאחורי מחסה ולהתחיל לראות מכוניות חולפות אבל, בסך הכל, פעלנו בדיוק לפי
הפקודות.
נועם
הוא אולי האחרון ממכרי שעדיין עושה מילואים.
עקב הערצתנו
נסענו לבקר אותו במחסום ליד מכבים.
תגיד,
שאלתי אותו מה אתם עושים פה על הכביש הראשי?
מי
נוסע פה בכלל?
נועם
שבדר"כ לא מצטיין בשתיקות היה נראה הפעם מבוהל.
תגיד,
הבאת משהו לעשן? הוא שאל אותי.
שאלה
טיפשית, אמרתי, והתכוונתי לכך.
בוא
ניסע מפה.
עלינו
על אחת הגבעות
הוצאתי
לכל אחד ואחת מאתנו ג'וינט.עישנו.
ואז
נועם אמר לי: זאת המלחמה הארורה שדיברנו עליה בסדיר.
בשביל ההתנחלויות אנחנו הולכים למות
כאן
במאות בשביל ההתנחלויות האלה ואף אחד
לא
עושה כלום.
חזרנו
למחסום ונסענו
חוויות תגובות קישורים ראשי אודות