הכשלון של ברק

ברק נכנס לתפקידו כשהפרטנרים הפלסטינים כבר בשלב האכזבה וחוסר האמון שלאחר עידן נתניהו.

דחיות חוזרות ונשנות במימוש ההתחיבויות של ישראל כלפי הפלסטינים כפי שהוסכמו ונחתמו בהסכמי אוסלו, והעובדה שהממשל של נתניהו לא חש עצמו מחויב לממש את ההסכמים שנתפסו בעיניו תמיד כ"אסון", הביאו את הפלסטינים להכרה שאין עם מי לדבר.

הפלסטינים חשו שהישראלים חילצו מהם ויתורים מרחיקי לכת (על עצם הויתור על החלום הישן על השיבה, וכו') אך את התמורה הם מסרבים לשלם.

כתוצאה מכך הלחץ על ממשל ערפאת מצד גורמי הימין ברשות הלך והחריף. ערפאת הבין שהדבר היחידי שיאפשר לו לשרוד פוליטית הינו השגת תוצאות מדיניות מיידיות, ובגדול. ערפאת ידע שהאלטרנטיבה להתקדמות מדינית הינה המשך הפיגועים אך לא עשה דבר כדי לסכל אפשרות זאת, כנראה עקב חולשתו.

עם נפילת ממשלת נתניהו ועליית מה שנתפש בתחילה כ"שמאל" לשלטון, גברו הציפיות בצד הפלסטיני לממשל נוח ואוהד שיאפשר את חיזוק הקו המתון ברשות.

ברק, במהלך ששיקף יותר מכל את (חוסר) הבנתו את שבריריות התהליך ומצבו של ערפאת החליט לפנות למסלול הסורי.

תקופת שלטונו של ברק מאופינת ביחס של זלזול והתנשאות כמעט מכוונים בצד השני. הגישה הבסיסית שלו: אנו נקבע את הפרמטרים ("את הקווים האדומים") שלנו והצד השני יצטרך להוכיח לנו את רצונו הכן בשלום ע"י קבלת (או דחיית) פרמטרים אלה.

כל סוחר מתחיל יודע שלעולם לא מכתיבים לצד השני את הפרמטרים הסופיים של העסקה, אפילו אם מחליטים עליהם מראש. תמיד יש לשמור מקום למעט גמישות, תמיד יש ליצור לפחות מראית עין של ויתור ולעולם לעולם אסור להשפיל או לפגוע. אבל את זה לא מלמדים ביחידה, כנראה.

הכח שפעל כאן מתחת לפני השטח בעוצמה רבה היה הטראומה של רצח רבין.

אחד הגורמים שפעלו לדעתי לגיבוש הטקטיקה של "הקווים האדומים" וגיבוש שיטה מדינית אטומה וחד צדדית (במובן של העדר נסיונות לבנית דיאלוג מתמשך ואמפטי ברמת מנהיגים) היה החשש המתמיד מלהתפש כפשרן, שמאלן, שאחד ש"מבין" את הצד השני, והצורך המתמיד בחיזוק הדימוי הקשוח, הלוחמני והעצמאי, דימוי של אדם שלא מוותר לערבים אלא מחליט ומכוון את המציאות באופן בלתי תלוי. 

מדובר היה במה שנתפש ע"י ברק כנכון פוליטית ושיווקית, ובפחד מהימין המשסה והאלים ומגורלו של רבין.

כל זה טרם גם הוא לגיבוש האסטרטגיה של "הכל עכשיו, עפ"י תנאים מוכתבים, ובמהלך בזק, או כלום ואתם אשמים". במציאות שבה היא פעלה, ובכל סיטואציה אפשרית אחרת, הייתה גישה זאת מתכון לפיצוץ ידוע מראש.

לסיכום, צרוף של נסיבות קשות ופרטנר לא קל, אישיות קשה ויהירה ונקיטה בטקטיקה מופקרת הביאו את המצב המדיני לכדי פשיטת רגל שלא היתה כמותה מאז "התהליך המדיני" של גולדה שקדם למלחמת יום כיפור.