מה הבעיה בטענות האוצר?

ניתן היה להתיחס ברצינות לשאיפתו של האוצר לצמצם את מה שראשיו נהנים, בלא מעט זעם קדוש, לכנות ה"עידוד לבטלה" אילולא היה הגורם המעודד את המצוקה, הנצרכות ואף הבטלה מדיניות האוצר עצמה.

האוצר יודע שהאלטרנטיבה לקצבאות המקוצצות הינה במקרים רבים מידי עבודה קשה, לעיתים פיסית, בשכר שאף אחד מאחרוני פקידי האוצר, עובדי ציבור לא יצרניים כלל וכלל, לא היה מוכן לירוק עבורו.

בעשורים האחרונים רווחה בכלכלה הישראלית הנטיה "לעודד" את המעסיקים ליצור מקומות עבודה ע"י העברת נטל מס הבריאות המקביל שחייב בעבר את המעסיקים, ישירות למשכורות העובדים. כמו כן הופחתו מיסי המעסיקים והחברות וכיוצא בזה. במקביל, השתנה סולם הערכים בחברה הישראלית. שוק העבודה הפך מקוטב וקשה. משכורות הבכירים, עובדי ה"הי טק", אנשי השיווק ושאר שחקני הכלכלה החדשה עלו במאות אחוזים. משכורות עובדים אחרים לא השתנו בערכים אבסולוטים כ-15 שנים ויותר.

בעלי ההון הכבדים הפכו לגורם בעל השפעה גדלה והולכת על עיצוב המדיניות הכלכלית, אם בגלל שינוי שיטת הממשל (ששונתה בינתיים בחזרה) והקשר הון- שלטון, אם בגלל החלשות כלכלית ואידאולוגית של המפלגות.

הבעיה אם כן טמונה במצב המבני שהמשק כפי שאוהבים לומר "נקלע אליו", כתוצאה ממדיניות מכוונת של כל הממשלות בעשורים האחרונים לאפשר ואף לעודד דיפרנציאציה הולכת וגדלה בין הכנסות אותם עובדים קשי יום שאינם רואים ברכה בעמלם לבין שכבת המנכ"לים והבעלים שלה אינטרס ביצירת מצב זה.

לכך התווספה העליה הגבוהה בעלויות השרותים החיוניים, בריאות, חינוך וכ"ד והירידה באיכותם ובזמינותם כתוצאה מ"ההפרטה" (שהינה למעשה התנערות הממשלה ממחויבותה לספק רמת שרות מתקבלת על הדעת לאזרח).

הלגיטימציה והעידוד שהעניקה מדיניות האוצר בשנים האחרונות ליצירת פערי הכנסות מקוממים אלה הביאה למצב בו רוב רובה של תפוקת העובדים הזוטרים ואלו שברמות הביניים אינה מגיעה כלל לכיסם. רובה מפרנסת את העליה ברמת החיים של העובדים הבכירים וחלק משמעותי הרבה מעל הסביר למשכורתם מופרש למיסוי, ישיר ועקיף. המחאה אם כן היא לא על קיצוץ הקצבאות אלא על המציאות התעסוקתית המבישה והמיאשת, יצירת כפיהם של נתניהו וקודמיו.

יתרה מזאת, עליית רמת החיים במשק בעשורים האחרונים שנגרמה כתוצאה מעליות השכר של אותם עובדים בכירים הביאה למצב בו כח הקניה של שכרם של חלק גדול מהשכירים במשק ירד עוד יותר.