חזרה למאמרים של קבוצתית ב
חזרה לאתר הראשי

---

Ormont, L. ( 1993) Resolving Resistances to Immediacy in the Group Setting. International Journal of Group Psychotherapy.43 (4). 399-418.

---

Ormont, L. ( 1993) Resolving Resistances to Immediacy in the Group Setting

פתירת התנגדויות להימצאות ב"כאן ועכשיו" במסגרת הקבוצתית

מאז גילה פרויד את ההשפעה העצומה של ההעברה, הבינו המטפלים כי מה שקורה בתוך הקליניקה- האינטראקציה בין המטפל למטופל- הינו קריטי להבנת התהליך ולהתקדמות בו. גילוי ההעברה העניק למפגש הטיפולי היבט של "עכשוויות" בו הכל נילקח בחשבון. במשך השנים, גילו אנליטיקאים דרכים שונות בהן המטופלים נמנעים מהעכשוויות. הפרעות אלו הובנו כהתנגדות להעברה או להתייחסותו של האנליטיקאי. אנליטיקאים החלו להתעניין ב'איך דברים נאמרו ע"י המטופל', כמו גם ב'האם הם נאמרו בכלל'. מה שקרה בחדר היה מה שחשוב. בעוד שהאינטראקציה בין המטפל והמטופל נלמדה בעיקר תחת הרובריקה של "העברה", נבחן הנושא של "העכשוויות" (או היעדרה) מנקודת מבט אחרת שאינה פסיכואנליטיקאית- הפסיכודרמה;

ג.ל.מורנו (1930) טבע את המושג "כאן ועכשיו" בהקשר של הפסיכודרמה בה עסק, והדגיש את ההווה המיידי במסגרת הבין-אישית. אך למרות שהיה צורך ליצור שינוי משמעותי בטיפול הקבוצתי, מומחים שונים תלו את שאלת הצלחת הטיפול בצירוף מקרים בלבד. על-פי השקפה זאת- העובדה שלתראפיסט ישנה קבוצה חיה או משעממת היא עניין של מזל בלבד. קבוצה טובה היא כזו שתענוג לעבוד איתה, וקבוצה גרועה היא משעממת וחסרת תקשורת.

בשנים המאוחרות יותר, אחדים (וביניהם ספוניטס (1976)) פיתחו מערכת של התערבויות אקטיביות שיעזרו לאינטראקציה בין חברי הקבוצה.

בשנים האחרונות, השקיעו המטפלים הקבוצתיים אנרגיה ותחכום רבים כדי להפוך את המערכת הקבוצתית להתנסות עכשווית ע"י עיבוד תופעת ההעברה במקום שמתאפשר. הם אינם רואים יותר את חיי הקבוצה כמקריים.

מטרתו של מאמר זה הוא להביא מספר התערבויות שהמטפל יכול לעשות כדי להמריץ את הקבוצה, לשמור על העכשוויות ובהדרגה לנוע קדימה.

הכוחות החוסמים את העכשוויות בקבוצות, והופכים קבוצה ל"משעממת" או ל"חסרת כיוון", הם כמעט תמיד התנגדויות. בהתאם לנקודת המבט שהתווה לנו פרויד ושהתמידה לכל אורך חיי הפסיכואנליזה עצמה, אנו תופסים את המושג "התנגדות" כהדחקה או הכחשה של התנהגות או תכנים, או כפי שכינה זאת וויליאם רייך "פיסחות ריגשית" (רייך, 1949).

הגישה שלנו, המתמקדת בעכשוויות בקבוצה, נובעת מהאופן בו תופסת הפסיכואנליזה את ההתנגדות בטיפול הפרטני לפיו כל התנגדות לתקשורת קשורה להעברה. בטיפול הפרטני- כאשר מתרחשת העברה, אנחנו בד"כ משתמשים בה כדי לעודד תקשורת וורבלית. במקום שיש חסימה נפשית לתקשורת- זה תמיד מונע ע"י השלכה על האנאליסט.

כדי להרחיב מושג זה לתראפיה קבוצתית אנו מניחים שכל ההתנגדויות- גם הן התנגדויות הקשורות להעברה, אך במקרה הזה הן מונעות לא רק ע"י השלכות של חברי הקבוצה על התראפיסט אלא גם ע"י השלכות של החברים אחד על השני. בקצרה, ישנן אינספור העברות ואינספור מקורות התנגדות בקבוצה. תפקידנו הוא לעבוד דרך התנגדויות ההעברה האלה.

תיאורטית אנו יכולים להגיד שאנו משיגים השפעה תראפויטית מקסימאלית ע"י עבודה דרך ההעברה- דרך מערכות היחסים, שלא משנה עד כמה הן מעוותות, מתרחשות בחדר הקבוצה. לפנינו, במונחים פרקטיים, נשארת המשימה לזהות התנגדויות ולעבוד איתן.

מצד אחד- הקבוצה האידיאלית מתנהלת בלהיטות ובהנאה, והתראפיסט האידיאלי, כמו מארח מושלם, מעניק את האשליה כאילו הוא רק נוכח שם, אורח במסיבה שלו עצמו. מצד שני- כשקבוצה איננה מתנהלת טוב- כשחברים שקטים, קודרים, מתלוננים או מנותקים- אפילו מאמצים נמרצים ביותר מצד התראפיסט נראים חסרי תועלת. אחד אחרי השני מתחילים חברי הקבוצה לדבר על עזיבה, לפעמים הם פשוט נעים החוצה. מדוע נראה כי תראפיסטים מסוימים מצליחים ללא כל מאמץ לשמור על המוטיבציה והלהט של הקבוצה, בעוד שאחרים נתקלים בהידלדלות מתמדת של מטופלים ובתחושת שעמום? עבור התראפיסטים שמצליחים, טיפול קבוצתי על כל אתגריו מהווה הנאה אולטימטיבית. התראפיסט, כמו החברים עצמם, נהנה מהרפתקה תמידית.

מצד שני, מספר מבקרים של כל התהליך, המגיעים מתוך אותם תראפיסטים שעובדים קשה ובכ"ז לא רואים תוצאות חיוביות, נוטים לתלות את כישלונם בהרכב הלקוי של קבוצתם, או בהבדלי הפתולוגיה בין הלקוחות. נראה להם כי מטפלים קבוצתיים מסוימים אחרים הינם ברי-מזל יותר מהם בהפניות שמגיעות אליהם. יש להודות, שכשמישהו נמצא בתחילת ההתמחות שלו, מעורב פה גם עניין של מזל. אך עם טכניקות מתאימות, כמעט כל תראפיסט יכול לפתח קבוצות שחבריהם מצפים בכליון עיניים לכל פגישה ומסוקרנים לגבי עצמם יותר מאי-פעם.

כפי שכולנו יודעים, ישנן גישות רבות המוסמכות וראויות לטיפול קבוצתי. אך למרות נטייתו התיאורטית של המטפל, אמת אחת בולטת: מטפלים המקיימים תחושה של עכשוויות וחיוניות בחדר, בד"כ נוחלים הצלחה. הם אלו שהקבוצה שלהם מביאה חומרים באופן עקבי, מפתחת קשרים חדשים בין החברים, והופכת את ההתנסות הקבוצתית לחוויה אמיתית.

אמנות הטיפול הקבוצתי נשענת הרבה מאד על החזקת הקבוצה חיה ונוכחת בהווה. המחבר משתמש בביטוי "לחיות את הרגע", ומתמקד בכמה מרכיבים שלו:

בכל קבוצה זו אחריותנו (=המטפלים) להביא לחזית את המשמעויות הדינאמיות שטבועות בחברים. איננו מייצרים את המשמעויות האלו ע"י הטפת-מוסר, הדרכה או תוכחה. אלא אנחנו "משחררים" את הכוחות האלו. אנו מאמינים לחבר שנראה משועמם או מרגיש כבדות או ישנוני, בדיוק כמו שאדם היושב בהרצאה ומנמנם איננו בפשטות ישנוני. זה שהוא נראה מנומנם, זה המכלול שבא כתוצאה מהכוחות האנרגטיים שבפנים, כוחות שנלחמים בכוחות אחרים.

האדם שרוצה לדבר אך אינו מעז, סובל מסוג של ויסות יתר או במילים אחרות-הדחקה. משימתנו היא לא לחסום את האנרגיות שיאפשרו לחברים לבטא ולגלות את עצמם. יותר מאשר לאפשר לכוחות האלו להישאר באיזון סטטי, עלינו להחצין אותם.

לדוגמא, חבר רצה להגיד משהו בדחיפות אך התעכב בשל פחד מנזיפה הקשור לזיכרון ילדות כלשהו. התוצאה הייתה שתיקה מצידו. מטרתנו הייתה לשחרר את הכוחות הקשורים בזיכרון הזה- אלו של התשוקה ואלו של הפחד- כך שלאדם הייתה התנסות ממשית עם אחרים ולא רק חלומות-בהקיץ או קונפליקט לא מודע. כשהאדם הזה היה חופשי לבטא הן את התשוקה והן את הפחד, שוחררה האנרגיה לתוך הקבוצה. ההתנסות התוך-אישית הפכה להתנסות בין-אישית. האחרים נסחפו ע"י גל ההתבטאות הזה.

כיצד אנו חושפים את חייהם הפנימיים של חברי הקבוצה? המחבר מביא את סוגי ההתערבויות שיסיעו לזרימת הקבוצה באופן שההתנגדויות הבלתי-נמנעות של חברים בקבוצה לא ישקעו תוך כדי התהליך הקבוצתי. המחבר מציג בפנינו את שלושת ההתנגדויות הנפוצות ביותר שאנו עשויים להיתקל בהם והתערבויות מועילות ספציפיות הניתנות ליישום בכל אחד מהמקרים.

התנגדות ראשונה: LIVING IN THE PAST

מן הסתם ההתנגדות העיקרית להמצאות בהווה היא הנטייה של חברי הקבוצה לדבר בזמן עבר במקום בזמן הווה.

מצד אחד- הדיבור על דברים שאירעו בעבר אינו חייב להיות שלילי! חבר-קבוצה המדבר על עברו בתגובה למאורעות שמתרחשים בחדר, יכול להעמיק באופן הטוב ביותר את הבנתנו הרגשית כלפיו וזה יכול להועיל לו מאד . לדוגמא:

כשהתגלה שמישהו פחד להביע כעס בקבוצה, הוא מייד נזכר במאורע שבו הוריו גינו אותו על שהוא כועס. הייתה תחושה שכל הקבוצה העריכה מחדש את הדילמה שלו. חברים שינו את גישתם כלפיו והמתח בחדר התפוגג. זוהי דוגמא טובה לשימוש מאירוע שהתרחש בעבר.

אולם מצד שני- יכול חבר להתלונן תמידית על הוריו, תלונות שאינן מעוררות תובנות חדשות ויוצרות רוגז אצל חברי הקבוצה. החבר מדבר על הוריו כהתנגדות לאינטראקציה משמעותית עם הקבוצה. התחושה כאן היא שהקבוצה דורכת במקום ולא מתקדמת לשום כיוון.

כשחבר אחד או יותר מדבר על העבר כתגובת התנגדות, צריך לאפשר לחברים להגיב ולשוחח על מה שקורה, בעיקר על מה שהם מרגישים כרגע בחדר. אם זה לא ייעשה- יהיו תוצאות השיחה הזאת קפיאה על השמרים והתפשטות של תחושת עייפות או שעמום בקרב החברים והמטפלים. כפי שכולנו יודעים, הרבה מחברי הקבוצה נהנים לדבר על ההיסטוריה שלהם:

ישנם כאלו שממש "מכורים" לתלונות על ילדותם. בנוסף, מטופלים מסוימים מוסרים מידע מוטעה, כביכול על עצמם, ששאבו מתוך סרטי קולנוע או טלוויזיה שהם ראו, או מתוך ספר שהם קראו, כשהם בטוחים שאנו דורשים מהם להיכנס לכל פרט מילדותם. הם מניחים שאם הם יעשו זאת, אנחנו בתורנו ניתן להם תובנה מיוחדת שתשחרר אותם מהשעבוד הפסיכולוגי שלהם. אנשים כאלו אינם מבינים שהם משחזרים את ההיסטוריה שלהם ע"י התנהגותם כאן ועכשיו, ושאכן, ההווה מסייע לנו לראות אותם בצורה ברורה ומשמעותית יותר מאשר כל דבר בו הם ייזכרו.

אחרים מדברים על העבר שלהם במטרה להתרחק מהחוויה הרגשית שלהם בהווה. ע"י כך שהם מספרים לנו איך התעללו בהם בילדותם הם בעצם מספרים לנו מה הם חווים ועושים ברגע זה. לדוגמא: חבר שחש שחברי הקבוצה מזניחים אותו מספר לנו באריכות על איך שהוריו התעלמו ממנו. חבר זה מעולם לא רמז אפילו שהוא מרגיש שמתעלמים ממנו כרגע. החברים האחרים יכולים לגלות הבנה לסיפור שלו כל עוד הם לא רואים את עצמם כאלו שמתעלמים ממנו. קורבן כזה שחווה פגיעה בעברו, יכול למצוא כמה "מבינים" שלעולם לא יתעייפו להראות עד כמה הם "נשמות טובות" ומלאי חמלה אינסופית כלפי האדם המקופח. יתכן שגם הם מרגישים שמתעלמים מהם כרגע ובעקיפין בוכים על עצמם.

נקודה חשובה נוספת- הסיפורים ש"קורבנות ההיסטוריה" מתייחסים אליהם אינם מציגים חומר בעל מטען-רגשי משמעותי. הם אינם מעוררים תגובות מותאמות אצל חברים אחרים ואף אינם מקדמים את הקבוצה מבחינה רגשית. אנשים אלו פשוט אומרים לקבוצה את מה שהם כבר אמרו לחבריהם אינספור פעמים. יתכן שבאופן סמוי הם משתמשים בסיפורים שלהם כדי לקבל מעט סיפוק שאינו לגיטימי. שום התקדמות אמיתית לא תושג עד שתוכן הדברים לא יכוון להווה. תחושותיו של החבר כלפי חבריו לקבוצה, ולא חקירה של עברו, הם החומר האמיתי שיביא להתקדמות.

כיצד נביא חברים כאלו להתמקד בחוויה שלהם בהווה?

אפילו שיחה הנוגעת למה שקרה למישהו אתמול מהווה התעסקות בעבר. אמת, תוכן השייך לאתמול הוא כמעט עכשווי אך גם העבר הקרוב ביותר הוא עדיין עבר, והכוח הכי חזק שלנו הוא להשתמש תמיד בהווה.

דרך אחת לעשות את המעבר מהעבר להווה הוא להשתמש בעצמנו כמסגרת ההתייחסות, ולעשות זאת בלשון גלויה. לדוגמא: כשחברי קבוצה מקוננים באופן קולקטיבי על חוסר-יחס בילדותם, זורק התראפיסט לחלל החדר את השאלה: " באיזה אופן אינני מתייחס אליכם כרגע?"

אם אתה מנסה את זה, תהיה מוכן להיהפך לאובייקט זמני של האשמות חדות כמו תותחים, שיעתיקו את מטרותיהם מהעבר להווה. אתה עלול למצוא את עצמך מאותגר ע"י התייחסות כלפיך שחברי הקבוצה טיפחו כבר במשך זמן מה. אבל אפילו אם אתה סופג מטח אש, תקשיב בלי לגונן על עצמך (תתנחם בידיעה שיתכן ששחררת רגשות שקפאו ע"י ההתעסקות המוגזמת בעבר ופתרת את תקיעותה של הקבוצה). אחרי הכל, חברי הקבוצה דיברו עליך לאורך כל הדרך כבר זמן רב- בהסוואה של מתקפה על ההורה הנעדר. השינוי הוא רק שזה הפך להיות ישיר.

התערבות אפשרית שניה כאשר חברים מתלוננים על כך שקיבלו התייחסות מסוימת כלשהי בעבר, היא לשאול אותם האם הם מרגישים שהם מקבלים יחס דומה כרגע. הפעם, במקום לשים את עצמך במרכז, שאל את החברים מי בחדר מתייחס אליהם כמו שאלו בעבר התייחסו? מיהו העושה מעשה מרושע שכזה?

לדוגמא,כמה חברים דיברו על כך שעזבו את נישואיהם או את ביתם בגלל שחשו שלא אוהבים ומבינים אותם. הפעם נשאל: "מי בקבוצה הזאת גורם לכם לרצות לעזוב, אינו מבין אתכם?" באופן מעניין, החבר או החברים שקוננו הכי הרבה על יחסים מעברם, חשים כבר זמן מה שהם נחשפים בדיוק לאותו חוסר התייחסות בקבוצה. אכן, הזיהוי הלא-מודע שלהם את האופן שבו מתייחסים אליהם, עורר את זיכרונותיהם מהעבר. אנשים אלו הרגישו בטוחים יותר לדבר בזמן עבר.

במקרים מסוימים, החברים, באופן בלתי-מודע, מתחננים לאחרים בחדר שיתנו להם את מה שחסר להם, שישחררו אותם מפגיעות העבר. הם דוחקים בחברים האחרים להרגיע כמה כאבים שהם נושאים עימם כמעט כל חייהם. בכל מקרה, הבעיה האמיתית היא- כפי שאומר הפתגם היווני העתיק- ש"אופי הוא גורל", כלומר רוב האנשים שמקלקלים שוב ושוב לאורך חייהם, מעוררים, תחת ההשפעה של דחף הכפייתיות, דווקא את היחס שממנו הם בורחים. לדוגמא:

חברה בקבוצה אחת סירבה בקביעות להכיר בדברים שנאמרו לה ע"י חברי הקבוצה. דבר זה עורר תגובות תואמות מצד שאר חברי הקבוצה. כשהיא דיברה, ובמיוחד כשדיברה על דברים שחשובים לה, כמו על התעללות שהתרחשה בעברה, החברים שאליהם התייחסה בזלזול הגיבו בנקמה לא-מודעת. הם שינו את הנושא והתייחסו אליה כאילו הייתה בלתי נראית. (ככלל- אפילו כשהם כן מגיבים לתביעתה להישמע, הם עושים זאת בדרך יבשה, כמו לדוגמא ע"י פרשנות של מה שאמרה או ע"י הצהרות כלליות על אנשים כמוה.) האישה, שלא יכלה לשאת את תגובתם פרצה בבכי.

בהתבונן ברצף האירועים שאנו, כמטפלים קבוצתיים, חייבים לעקוב אחריהם במקרה כזה, אנו מבחינים בחבר הקבוצה שמקונן על התעללות שהתרחשה בעברו, אנו שואלים את עצמנו האם ישנה "התעללות" בהווה. ברגע שאנו מאבחנים את הנסיבות בהווה (במקרה זה התעלמותם של כמה מחברי הקבוצה מהאישה), אנו יכולים לשאול את עצמנו איך האדם הזה מעורר חזרה של עברו? אנו מנסים להבין בדיוק כיצד חברי הקבוצה מגלמים תבניות עבר שהתייחסו לאינדיבידואל כמו שהוא תיאר שהתייחסו אליו מזמן.

ע"י הבאת התלונה הקדומה (מהעבר) אל ההווה- שזה בעצם הבנייה שלה כהתנסות מתמשכת של המתלונן ובחינת הצד שהאחרים תופסים, אנו מוכנים להתערב באופן פעיל.

אנו ממשיכים להתקדם בצעדים נבונים. אנו יכולים להגיד: "אך אתם, האנשים בחדר הזה, מתעלמים ממנה עד כמה שאני רואה". כשלבסוף כמה מחברי הקבוצה רואים או מודים שהם אכן עושים זאת, עוברת הקבוצה למצב של למידה והחברים מנסים לחקור מדוע הם עושים זאת. "כרגע, מדוע אתם מזניחים אותה?" מן הסתם, כמה אנשים ישברו את הקרח ע"י כך שיודו שהם מרגישים "דחייה" מצידה של האישה. "דחייה? מדוע? ... מתי?" אנו מזמינים את הקבוצה לעשות את העבודה ע"י כך שיציעו את הסבריהם. ע"י שנעשה כך, נהיה בטוחים שהם יגידו לאישה הזו בדיוק איך היא דחתה אותם, ואם זה יתאפשר, איך היא עשתה זאת גם במפגש הנוכחי. "ובכן", אנו מסכמים לאחר שהם נתנו את פירושיהם, "רק בגלל שהיא דחתה אתכם, הרגשתם צורך להתייחס אליה באותה דרך?" העברנו לקבוצה את הנטל לזהות איך הם התייחסו אליה ואת הסיבה לכך, שכולל את הגילוי וביטוי במילים איך היא מזמינה את הסיטואציה הזאת שהיא כ"כ מקוננת עליה.

כמובן, כל מקרה הוא שונה והדינאמיקה הקבוצתית תקבע לאן אנחנו ממשיכים. אך הדבר החשוב שצריך לשים אליו לב הוא שהבאנו זיכרון חסר חיות להווה. החברים, כולל האישה שהתחילה את האפיזודה הזאת בבכי שלה, מדברים כעת על האינטראקציה העכשווית, ששזורים בה רגשות רבים. הקבוצה חיה ופרודוקטיבית. חברים מדברים על זמן-הווה, על מאורעות שמתרחשים מדקה-לדקה, שכוללים את התפקיד שלהם ואת התפקיד שלה.

אנשים רבים מדברים בזמן עבר כיוון שבדרך זו לא ניתן לערער על הסיפורים שלהם או לפרש אותם מחדש. הם מבקשים מאיתנו בהווה לקחת את הצד שלהם, להעניק להם סימפטיה, ולצייד אותם במילים שלא היו להם בזמן העוול המקורי שנעשה להם או שדומיין על-ידם.

לדוגמא, בקבוצה אחת מספר לנו ג'ו שכולם אהבו יותר את אחיו כשהם היו צעירים. האח המבוגר הזה היה יפה-תואר והשתמש ב"טריקים זולים" כדי לזכות באהדת אחרים. הטריקים האלו הצליחו, מספר לנו ג'ו, וכתוצאה מכך הוא, ג'ו המסכן, הפך כמעט לבלתי-נראה. יתכן מאד שג'ו אכן זוכר את החוויה הזאת. או שאולי הוא מגזים בזיכרונותיו על המזימות של אחיו כיוון שהוא מרגיש שאותו הדבר בדיוק קורה כרגע. אנו שואלים את החברים בקבוצה מי לדעתם משתמש ב"טריקים זולים" כדי לגנוב את תשומת-הלב מג'ו. מן הסתם, באופן לא מפתיע, יצביעו חברי הקבוצה על אחד מהם, פרנק, שגונב את תשומת-הלב מכולם. הזיכרון של ג'ו היה קריאה ברורה לחברי הקבוצה שיבינו איך הם מרגישים ומה פרנק עושה להם.

מה אם שום "נבל" לא צץ בדמיונו של מישהו? אנו יכולים להמשיך ולשאול את החברים האחרים מדוע ג'ו לא נותן להתנסות מהעבר לשקוע ומפסיק לדבר עליה. אנו יכולים להוסיף לזה את השאלה: "מה אנחנו כקבוצה יכולים לעשות כדי לעזור לג'ו להיות במרכז כך שהוא יפסיק להטריד את עצמו בעבר?" בוודאי אחד החברים יאמר לנו בבוטות: "לעזאזל, ג'ו הוא המרכז! אנחנו כל הזמן מדברים על איך שאח שלו היה מעליו לפני 25 שנה. הוא שולט כאן בעזרת התכסיס הזה!"

ע"י כך שקילל אנשים מעברו, ביטא ג'ו היטב אגרסיות שחש כרגע כלפי מישהו שנוכח בחדר זה- מן הסתם פרנק. השימוש של ג'ו בדיבור בזמן עבר, היה תחבולה שנועדה להסתיר מעצמו ומאיתנו את רגשות האגרסיה שלו. יתכן שכמה מהחברים בקבוצה, שבאופן דומה פחדו להתעמת בהווה, קיבלו בברכה את השימוש בלשון עבר. יתכן וכל אלו היו לא-מודעים. בכל אופן המטרה שלנו היא להמיר שפה מעומעמת שכזו לשפה של חיים.

דוגמא אחת יכולה לייצג את העבודה על גורמים חוסמים ע"י עיסוק בעבר.

תיאור מקרה:

אדם שהיה שנים רבות בטיפול פרטני נכנס לקבוצה של אנשים מתוחכמים והמשיך להתנהג כאילו המפגש הקבוצתי איננו שונה מהטיפול הפרטני. הוא היה אדם מאד מוצלח, נרגן, איש תעשיה שאיננו נכנע. הוא היה מודע לחכמתו, ומבחינתו, הוא היה ללא ספק החכם ביותר מכל חברי הקבוצה. הביקורת הראשונה שלו כלפי הקבוצה הייתה שהם לא מביאים מספיק היסטוריה אישית למפגש. הוא הוסיף כי על הקבוצה לשמוע את סיפור חייו כי אחרת החברים לא ידעו מאיפה הוא בא ומיהו באמת. במבט ראשון זה היה נשמע עדיין כמו בקשה הגיונית והוא היה הדובר שטען כי אין לקבוצה צורך אמיתי להישאר בעכשוויות. בתחילה הלכו החברים עם בקשתו אך סבלנותם פחתה ככל שהאריך לדבר על ילדותו המרתקת. הוא לקח מזמנם של שאר חברי הקבוצה מה שהיה מחשיד במיוחד בהתעקשותו הוא שהוא התחיל כל פגישה עם זיכרון ארוך שהיה לו מעט מאד קשר למה שהקבוצה הייתה עסוקה בו. החברים הקשיבו לסיפוריו למספר דקות ואז חזרו שוב לאינטראקציות הבלתי גמורות מהפגישה הקודמת או לדאגות רגשיות של הרגע. אותו אדם נעלב וניסה להחזיר אליו את תשומת הלב כשהוא מתעקש, וטוען בקולי קולות ובלהט, שאם הם לא יתנו לו לסיים את סיפורו הם לא יצליחו להבין את הנקודה שאליה הוא חותר. כאשר החברים לא הגיבו בכבוד לתלונותיו- הוא הפריע באגרסיביות לשיחה ביניהם. הטקטיקה הזו שלו גרמה למהומה רבה. מרוב תסכול הוא התחיל לאיים שהוא יעזוב. אחד החברים אמר לו שהוא ממש לא צריך לדבר על ההיסטוריה שלו כי למעשה הוא עדיין חי אותה בהווה. אכן, לא היה קשה לחברים לקשר את ילדותו לאופן שבו הוא התנהג איתם. אותו איש היה ספקני וכינה זאת "חנופה שקופה". מאותגר מדבריו, אמר החבר שמה שהוא מסיק מהתנהגותו זה שהוא בוודאי בילה את כל חייו בניסיון לגנוב את תשומת הלב ובעזיבה- כאשר זה לא הצליח לו. אחת המשתתפות הוסיפה שהוא טוען באופן קבוע שאין לו מספיק זמן לספר את סיפורו, והצביעה על כך שכתינוק בוודאי חש שלא בנוח, מן הסתם בכה הרבה, אך אמא שלו יכלה לתת לו רק מעט תשומת לב. אחד החברים הסכים והוסיף שיתכן שזאת הסיבה לכך שהיא דיבר במהירות כזו. ללא-ספק היה עליו להתאים עובדות רבות לזמן והמרחב המוגבלים שהוא קיבל. האיש היה מבוהל. זה היה מידי מזמן מכדי שהוא ייזכר בזה, אך האחים שלו- המבוגרים ממנו ב- 10 ו-12 שנים- סיפרו לו שאכן כך קרה. החבר מסכים עם כך שהזיכרונות שהוא היה כ"כ להוט לדווח עליהם, לא היו כה חשובים כמו אלה שאנו יכולנו לבנות מחדש. לא בטוח אך סקרן, האיש רצה לדעת בנוגע לזיכרונות שהיה יכול להיזכר בהם את מה שלעולם לא נוכל להסיק מהם. אני הצעתי שלמען המטרות שלנו, הזיכרונות הללו אינם בעלי משמעות מכריעה. הוא נפנף אותי לצד. מה אני כבר יודע על יחסיו עם אביו? אישה רגישה אחת שאלה אותו האם הוא זוכר שהרביצו לו כילד. זה הימם את האיש. איך למען ה' היא יכלה לדעת את זה? האישה תיארה איך לעיתים קרובות הוא התכווץ, לפעמים פחד, ועצם את עיניו כשמישהו חלק על דבריו בנחרצות. האישה הוסיפה שהיא יכלה לשמוע ממש את הקול של הסטירה כשהוא נכנס למצב הזה. היא אפילו הציעה שהיו לו מריבות תכופות עם אחיו הרבים. -תראו את תריסר המריבות שהיו לו בתוך פחות משלושה חודשים. ומה לגבי אמא שלו? הוא מנסה כל הזמן לקבל תשומת לב מהאישה ע"י כך שהוא מכווץ שרירים מסוימים בגופו.

השחזור טלטל והרעיד אותו באופן הנראה לעין. הוא החל לשאול את הקבוצה שאלות:

אם לא רצינו זיכרונות אז מה כן רצינו? החברים היו ברורים בעניין הזה- הם רצו שהוא יאמר להם מה הוא מרגיש כלפיהם ויפסיק להאכיל אותם בסטטיסטיקות ועובדות מבהילות. ללא זיכרונות כלל? –לא לגמרי, הבטחתי לו. אם ישנו זיכרון מלא ברגשות וקשור באופן ישיר למה שקורה כאן, הקבוצה כולה תאזין לו בקשב מלא. האם זה לא מה שעשה עד כה? –הו, כן, הסכימו החברים. עד כה הוא ערך "מצעד" של זיכרונות- שאריות מהשנים שהיה בטיפול הפרטני- כדי לקבל את תשומת הלב שנמנע ממנו כילד. זה השביע את רצונו.

האירוע פתר את ההתנגדות שלו לעכשוויות. הוא גם שימש לאחרים הדגמה יוצאת-דופן שהרבה חוויות מהעבר, אם לא נפתרו, יתגלו באופן בולט בהווה. כל מה שהיה צריך זה לתרגם אותן ולהבין אותן.

המסקנה היא שאיננו מאבדים מהאינפורמציה דבר כשאנחנו שומרים שהפוקוס יהיה על ההווה- על מה שהחברים מרגישים וחושבים ועושים כרגע בחדר. גישה כזו מעניקה לנו היסטוריה מלאת חיות, ללא כל הקרבה משמעותית של שביעות הרצון.

התנגדות שניה: LIVING IN THE FUTURE

התנגדות מרכזית שנייה שמתרחשת לעיתים קרובות בקבוצה היא הנטייה של חברי הקבוצה "לחיות בעתיד", החלימה על העתיד הינה בעלת ערך חשוב. חזונות נותנים לאדם תחושת כיוון ותקווה. אולם ישנם אנשים שבאופן עקבי מדברים על העתיד על מנת להרחיק עצמם מחוויות לא נעימות הנחוות בהווה. לאנשים אלו השיחה על העתיד היא התכחשות לקשיי ההווה, ובדגש על קשיים ביחסים בינאישיים עכשוויים. כאשר אנו חושבים שהדיבור על העתיד, הינו התנגדות לעיסוק בהווה, עלינו להסב את השיחה לשיחה רגשית וחיה המתמקדת במה שמתרחש בקבוצה כאן עכשיו.

ושוב- עלינו להשיב את חברי הקבוצה אל ה"כאן ועכשיו", אולם בפעם זאת אנו מזמינים אותם לשוב אלינו, במקום להוביל אותם קדימה. לדוגמא: ישנם חברי קבוצה שבעקביות מתחמקים מה"כאן ועכשיו" משום שניסיון החיים העכשווי מואר כבילתי נסבל. חלקם מצפים לעתיד כאילו זה מובטח כטוב, לדוגמא: אישה אמרה לחבר קבוצה שישב לידה, "אני מסתירה ממך את הרגשות שיש לי כלפיך משום שהם עלולים לגרום לך להיות חרד ולהעלם מהקבוצה ל-3 השבועות הבאים". קבוצה זו הייתה מופתעת מאמירתה של האישה משום שאמירה זאת לא הייתה גורמת לגבר להגיב כפי שציפתה אישה זו, אולם אנשים אחרים מחייה של האישה כמו אביה ובעלה היו נסוגים כאשר זו הייתה מראה להם חמימות. אישה זו עצמה נסוגה בעבר כאשר אנשים בסביבתה היו מחצינים את רגשותיהם.

מניע שכיח לנטייה של חברי הקבוצה לעסוק בעתיד, הינו הפחד ממה שיהיה. נוכל לייחס זאת לאנשים שמדברים באופן ניסיוני או מבשר רעות, המשפטיים שלהם יהיו יתחילו כך: "האם עלי לעשות כך?" או ... "מה אתה היית עושה במקומי?" "מה יכול לקרות?". הם מדברים כאילו מחשבות רעות ולא נעימות "נושבות בכנפיהן".

הדיבור העתידני כולל גם אמירות בהם הרגשות מבצבצים מתחת לפני השטח- "הייתי רוצה לקיים מערכת יחסים איתך" הינו תחליף ל-"אני באמת מחבב אותך " או "אוהב אותך". האדם מצהיר כי על רגש בלי להתייחס אליו ישירות.

חברים אחרים בקבוצה יותר ישירים בשימוש בלשון עתיד כסייג. חבר בקבוצה הבטיח "מכאן ואילך אני אקשיב לך" בעוד חברי הקבוצה מחכים כבר זמן רב לכך שיתחיל להקשיב. "אני רוצה להתנצל בפנייך" הינו תחליף ידוע להתנצלות כנה. לכל היותר זהו מאמץ שאולי כרוך במעט אשמה שמטרתו לא לעשות מעשה נועז חדש.

"מכאן ואילך..." "אני מקווה ש..." "אני מצפה מעצמי ש..." משפטים אלו הינם שימושים נוספים בלשון עתיד, המתחזים ללשון הווה. באמירות אלו חסר התוכן הרגשי. אנשים שמדברים בדרך זו כאילו רואים את עצמם ואת הזולת ממקום בטוח ומבודד. לפעמים אנשים אלו מודעים לכך שהם אינם מעבירים את התוכן הרגשי עליו הם מדברים. הם יוצרים עתיד טוב יותר כתחליף מכוון לביטוי הרגשות שלהם היום.

צורות התבטאות עתידניות מובעות באופן רשמי, דבר ההופך אותן לחסרות חיים. עקב כך אנשים המדברים באופן זה לא יקדמו את הקבוצה בצורה משמעותית. קבוצה שתעסוק בתכנון המחר בעקביות היא קבוצה שלא תצליח להתקדם- לא ייוצרו קשרים חדשים בין אנשי הקבוצה. במוקדם או במאוחר חברי הקבוצה ירגישו שחווית הקבוצה שלהם אינה מציאותית. הם אינם לוקחים סיכונים כאשר סיכונים הם אלו הנחוצים לליכוד הקבוצה ולדחיפתה קדימה.

מעל הכול אנו כמטפלים חייבים להיות רגישים ולהבדיל בין תקשורת ישירה לבין דיבור עתידני, מטרתנו היא להפוך את חברי הקבוצה למודעים להבדל זה.

באופן אידיאלי חברי הקבוצה ילמדו לאתר דיבור עתידני, ולחסום אותו. לאחר שאיתרנו דיבור עתידני נוכל לשאול שאלות המבררות את מה שעומד במרכזו של השיח הזה. לדוגמא: עדנה אומרת למרי:" אם תדברי אליי יותר בעדינות בטוח שנוכל לפתח אינטימיות אמיתית" משפט זה אולי גורם לנו, להאמין בכנותו, אולם לא זו הנקודה. חברי הקבוצה צריכים לתקשר את הרגשות העכשוויים והאמיתיים שלהם ולא לעסוק בתכנון העתיד. עדנה רק העמידה את ההתניה: "אם את ...". היא לא אומרת לנו איך היא מרגישה כשמדברים אליה בתקיפות. היא אומרת לנו איך היא הייתה מרגישה אם היו מדברים אליה אחרת. אנחנו יכולים לשאול את חברי הקבוצה האחרים מדוע עדנה לא אומרת למרי את מה שהיא חווה במקום לבקש ממנה משהו. חלק עדיין ינסו להסביר את בקשתה של עדנה תוך שהם מפספסים את עיקר דברינו. אחרים במיוחד מי שבעבר תומרן ע"י עדנה יבינו את דברינו במהירות. אדם כזה יכול לומר: "הסיבה שעדנה לא אומרת לנו מה היא מרגישה היא שאינה אוהבת את ההרגשה שלה. היא מנסה לארגן חוויה חדשה כדי שלא תיפגע".

שאלתנו מעוררת את חברי הקבוצה האחרים לשים לב להבדל בין דיבור עתידי לבין דיבור עכשווי, העוסק בהווה, ומהווה גם רמז לחברי הקבוצה לשוב אל העיסוק בהווה.

חלק מחברי הקבוצה מסייעים לנו לזהות את הדיבור המתחמק של " מה היה אם...". אל אנשים אלו נוח לפנות משום שהם מודעים לחריפות הבעיה אצלם. אולי אף אנחנו עוררנו אותם או את האחרים לשים לב לנטייה זאת אצלם. הם אף יכולים לסייע לנו לזהות תופעה זאת אצל חברי קבוצה אחרים. במקרה הבא נראה אדם שסייע לעצמו כמו גם לכל הקבוצה בנקודה זאת:

תיאור מקרה:

מארק, מצטרף חדש לקבוצה, נאה מאוד ונעים הליכות, משך את תשומת ליבם של כל חברי הקבוצה. בנוכחותו הקרין קסם ורומנטיקה על כולם. אולם כאשר אחת מחברות הקבוצה הייתה פונה אליו בחמימות או בהערצה הוא היה מתגונן מפניה. אחד מהדרכים להדוף אותה היה להצביע על אחד מהליקויים שלה. הוא היה מעיר את הערותיו בנימוס ובהססנות כך שנתן את הרושם שהדבר האחרון שרצה לעשות זה להכאיב לה. הוא יכול היה לומר- "מגי, אולי זה גם באשמתי, אבל אני חייב לביות כנה בקבוצה ואני חייב להגיד לך שאם לא היית מפלרטטת יותר מידי הייתי יכול להתייחס לדברייך יותר ברצינות. כמו שזה עכשיו... אני לא יודע". תמיד היה מדבר בעדינות מופלאה שמעורבת בה מעט סדיסטיות שנאמרה כאילו לטובתה של האישה. דבריו היו חדים וישירים שאולי היה ניתן לעשות בהם שימוש מועיל אילולי היו נאמרים בלשון עתיד. הוא היה מדלג על ההווה ומציע עתיד טוב יותר. כך מארק היה מתנהג אף עם הגברים, במיוחד עם אלו עימם לא היה ביחסי קרבה. בתוך חודש הוא יצר אפקט מנומנם בקבוצה. לא היה עיסוק בהווה, במה שקורה בקבוצה. כאשר המנחה ניסתה לעורר מקומות אלו- מארק דחה אותם בתקיפות.

קרלוס, שמילדותו היה משתדל להוביל ולהיות הכי טוב מכולם, ואף שנא פן זה באישיותו, הפך להיות רגיש לכך והיה צמא לפידבקים מחברי הקבוצה. במהלך פגישה אחד, לאחר שמארק העיר לאחת מחברות הקבוצה, שאלתי את קרלוס מה משמעותה של תגובת הסלידה שעל פניו. קרלוס זיהה את מה שמארק מנסה לעשות!

" זה מארק", כך אמר. "כל ה'נחמדות' שהוא מרעיף עלינו 'אם רק היית...' וכו'- זה חסר משמעות! מארק, במקרה שלא שמת לב אף אחד מאיתנו אינו מושלם. אף אחד לא מונע ממך להתקרב לכל אחד מאיתנו." אף אחד לא היה יכול לדעת כיצד מארק מקבל את דבריו של קרלוס, אך זה היה נראה שהוא מתנער בקלילות מדבריו של קרלוס. האישה שמארק הדף מעליו החלה לכעוס: " זה נכון מארק, אתה מדבר על הדברים הלא טובים שבכל אחד מאיתנו. אתה מצפה ממני להשתנות, מכולם מלבד מעצמך!!!" לפתע הייתה מעין עליית מתח בקבוצה. כל אלו שנפגעו ממארק הוסיפו גם הם את ההתרשמויות שלהם. החזרתיות הזאת גרמה להעלאת השערות באשר לרגשות הטמונים בהערותיו. הם החלו לשאול אותו כיצד הרגיש כאשר העיר את הערותיו. הוא לא ידע להשיב. הזמנתי אחרים לשער מה אולי היו רגשותיו. השערותיהם היו די מדויקות. מתח להערותיו של מארק פעפע כעס ומתחת לכך היה הפחד שאם יתקרב יותר מידי ישימו לב שזה הוא הרוצה בקרבה. מארק השתתק. הפסאדה שלו החלה להיסדק. לא היה לו מה לומר. היה עלי להיחלץ לעזרתו מספר פעמים כדי להצילו משאר חברי הקבוצה עד לתום הפגישה. חברי הקבוצה החלו לפתח יחס אחר כלפי מארק. כשהיה פותח בהצהרה מותנית ("אם רק היית..") כלפי אחד מחברי הקבוצה היו אומרים לו- " אנו יודעים זאת מארק, אך מה אתה מרגיש כשאתה אומר זאת?" חברי הקבוצה היו ממקדים אותו ברגשותיו בהווה פעם אחר פעם. הלחץ המסיבי החל להראות אותותיו. דמותו של מארק כמי שחי בהווה הייתה שונה לחלוטין מזו שהייתה חותרת לעתיד טוב יותר. כשזיהה את הכעס הטמון מאחורי חוסר האונים המזויף שלו (זה שהופיע בדיבורו ה"עתידני") פחדיו הנסתרים החלו להפשיר. הם היו רבים ועוצמתיים. הוא הונע מהרגשה מגוחכת של חוסר ערך. הוא חשף בפני הקבוצה שהוא עיצב את דמותו ע"פ דמותו של ה"גיבור" בסרטי קולנוע וכן גילה שטעה בפחדיו ככל שדיבר על כך בקבוצה. ככל שיאמר לאחרים איך לדעתו הם צריכים להתנהג בעתיד- ישמור את כולם רחוקים ממנו בקבוצה, וימשיך את חייו כרווק המקסים והמבוקש בעיר. מארק החל להתמודד עם הפחדים שלו והחל לחיות את הרגע. הקבוצה החלה לחדש את ההתקדמות שלה בעזרת הערתו המשמעותית של קרלוס. גם מארק עזר מאוד לקבוצה (אמנם בניגוד לרצונו). הוא הציג בפניהם את חסרונותיו של הדיבור והחשיבה בזמן עתיד. מכאן ואילך הם יכלו להתמקד במה שקורה עימם בהווה, ברגשותיהם ובתחושותיהם. למרבה ההפתעה- קרלוס הפיק ממקרה זה את המרב. הוא ראה כמה התפיסה העצמית שלו את האירועים הייתה בעלת משמעות- דבר שהעלה את הערך העצמי שלו ועזר לו להתייחס בצורה מפוקחת יותר לאנשים או תחומים בחייו ( לא נזקק יותר מידי לפידבקים).

התנגדות שלישית : LIVING OUTSIDE THE GROUP

צורת התנגדות מרכזית נוספת של חברי הקבוצה כנגד העיסוק בהווה היא לעסוק במה שקורה מחוץ לקבוצה במקום לעסוק במערכות היחסים שביניהם.

גם במקרה זה עלינו להחליט האם תוכן הדברים מבטא את ההתנסות האישית של חברי הקבוצה, האם הוא מגביר את ההבנה שלהם ביחס למה שקורה בקבוצה או האם מדובר בהתנגדות עיקשת. ישנם פעמים בהם התייחסותו של חבר לאירוע שמחוץ לחדר יכול לתרום להגברת הקשר בינו לבין חברים אחרים בקבוצה. לדוגמא: חברי הקבוצה שמים לב שאחד מהם גורם להם להרגיש שלא בנוח משום ש"לא הבינו אותו". הוא גרם להם להרגיש אשמה רבה. כשציינו זאת בפניו- אמר האיש: "זה מדהים, גם אשתי אומרת שאני תמיד מראה שאני מאוכזב". הוא אף ציין אירוע בו אשתו אמרה לו את זה. חברי הקבוצה ערכו השוואה בין חווייתה של האישה לבין החוויה שלהם ביחד איתו. הוא מצליח לראות את הדמיון. חברי הקבוצה מרגישים לראשונה מחוברים אליו והוא מרגיש שמבינים אותו.

אולם רוב העיסוק בעולם שבחוץ אינו כ"כ יעיל להתפתחותה של הקבוצה. רוב הפעמים בהם אנשים עוסקים בעולם שבחוץ משמשים הגנה בפני העיסוק ב"כאן ועכשיו" של הקבוצה. כאשר חבר בקבוצה מדבר באריכות על חייו שמחוץ לקבוצה- הוא למעשה נמנע מהבעת רגשות הקשורים במערכות היחסים המתרחשות כרגע בקבוצה. סיפור על חוויות כאלו מבודדים את החבר משאר הקבוצה ומדלדלים את הקבוצה מכוחה.

ישנה סיבה טובה לכך שאנו מבקשים מחברי הקבוצה לספר על כל מה שעובר עליהם ביחסים שבין אחד לשני ועל הסיבות שזה קורה. אנו מאמינים שחברי הקבוצה יביאו אל הקבוצה את כל סוגי התגובות וסוגי מערכות היחסים שיש להם, כולל האופנים בהם הם מתקשרים או לא מתקשרים, ויציגו אותם לפנינו. אנו משיגים יתרון תרפויטי גדול ע"י מערכות יחסים אלו, לא משנה עד כמה הם מעוותים, משום שזה מתרחש בתוך הקבוצה.

ישנם חסרונות רבים לעבודתנו עם הסיפורים המתרחשים מחוץ לקבוצה, אשר חברי הקבוצה מביאים עימם, וזאת ממס' סיבות:

דרכי ההתקשרות המתרחשים עם האנשים שאינם חברי הקבוצה,אינם אמינים משום שהסיפורים מוטים ע"י המספר (מבחינת העובדות), הם מסולפים ע"י רגשותיו של המספר, הרבה חלקים חשובים מהסיפור אינם מסופרים, וכן הלאה. יותר מכך- קבוצה שמנסה להתקדם תוך שימוש בסיפורים מבחוץ, לא תוכל להתפתח מעבר ללתת עצות. בכך חשיבות הקבוצה הופכת להיות חסרת משמעות. תמיד ישנה נסיגה באנרגיה של קבוצה המבוססת על דילמות מחייהם האמיתיים שמעלים חברי הקבוצה. כל שחברי הקבוצה יכולים לעשות זה לסמפט את המספר, לייעץ לו ולהעלות השערות. עם זאת- לפעמים חברי הקבוצה כלל לא ידעו מה עליהם לסמפט או להבין. כשהקבוצה עוסקת בהווה, במה שקורה בתוך הקבוצה, הם יכולים לראות את ההתרחשויות באופן שונה מהאופן בו המספר ראה אותם. בנוסף לכך שהרשמים שלהם מגוונים, הם נוטים להיות הולמים יותר למה שקרה, ויעילים יותר למספר.

כאשר אנו מזמינים את החברים להתרכז באינטראקציה שלהם בקבוצה איננו מאבדים מידע, משום שהם משחזרים את דפוסי ההתנהגות שלהם בתוך הקבוצה. (הערה:איננו מעוניינים בסיפורים אנו מעוניינים בדפוסים א.ש), בנוסף לכך אנו מרוויחים את החוויה הרגשית שעשויה לחזור, כאשר אנו חווים זאת באופן רציף בקבוצה.

במקרה הבא, ללא התערבותי, הרווח של המיידיות הינו ניכר:

תיאור מקרה:

התקרית שעוררה את הפרידה הסופית של שרמן , החלה כאשר בלילה גשום, בו היו אמורים שרמן וחברתו לארח מספר חברים, הביעה החברה את חששה הכבד מכך שהמנה העיקרית שהיא מכינה לארוחת הערב תישרף. שרמן, בתגובה, הציע לחברתו את כספו כדי שתלך לקנות עוגות פאי. שרמן לא רצה ללכת בעצמו בגלל שהיה בעיצומה של הכנת מטלה לעיתון אותה היה צריך לסיים באותו היום. הוא הרגיש שכבר תרם יותר מחלקו בכך שהסכים לממן את הקניה. כאשר החברה שמעה את שאמר- התרתחה עליו ואמרה:" האם תמיד אתה חייב לחשוב רק על מה שאתה עושה?" תוך שהיא יוצאת מדירתו ומחייו.

שרמן הגיע אל הקבוצה והיה מוטרד בגלל זה. אני הזכרתי לו כישלונות נוספים ביצירת מערכת יחסים עם אישה. במשך שלושה שבועות כמה חברים הרגיעו אותו ואמרו לו שהוא דווקא יצר להם את הרושם של בחור רגיש, מקסים ומלא חמלה שאיתו היה להם קל להסתדר. אחרים ציינו שבכלל עדיף לו בלי אישה הוא צריך להיות שמח שלא התחתן איתה. מס' חברים נוספים ציינו שעכשיו יהיה לו יותר זמן לפרויקט שלו, וגם יוכל להשקיע יותר אנרגיה בקבוצה. אולם כל העצות הללו לא ניחמו את שרמן. הוא המשיך להלקות את עצמו על הנטייה שלו להימשך לנשים חסרות אמפתיה.

בפגישה הרביעית סיפרה אחת המשתתפות שלמה חלום בו היא ושרמן נמצאים בתוך אוטובוס צפוף, ושהיא מנסה למשוך את תשומת ליבו ללא הצלחה. בחלום- שרמן המשיך לקרוא עיתון וכלל לא הבחין בה. הקבוצה פנתה אל שרמן ובקשה ממנו להתייחס לחלום הזה (ובעגה המקצועית-"איפה זה פוגש אותך?" א.ש.). הוא הפתיע את כולם בכך שאמר-"מה הסיפור? אז היה לך לילה גרוע".אף אחד לא האמין שהוא מדבר בכזאת התנשאות ובכזאת החלטיות. האישה שאלה "זה כל מה שיש לך להגיד על החלום שלי?" שרמן ירה לעברה בתגובה- "תראי יש פה עניין אמיתי שאנחנו מדברים עליו- הסיפור שלי. העיסוק בחלום שלך מבזבז את הזמן ומסיח את הדעת. זה סתם לשער השערות- זה לא חשוב כמו העניין שלי ". האישה אמרה לו שהיא אף פעם לא תחשוף את רגשותיה כלפיו.

במקום לעסוק בעניינו של שרמן- האם להתקשר שוב אל חברתו לשעבר, החלו חברי הקבוצה לעסוק במה שהחברה לשעבר חשפה על שרמן- שהוא תמיד מרוכז רק בעצמו. שרמן התפרץ בזעם. היה עליו לקבל החלטה. זה היה צד באישיותו שלא נחשף בעבר. הוא איים שלם הקבוצה לא תעסוק בעניינו החשוב הוא יעזוב אותה! הקבוצה הבינה שהם מתמודדים עם שרמן שהם אף פעם לא הכירו.

אם שרמן לא היה מציג את התנהגותו לחברי הקבוצה, יכול היה להיות שחברי הקבוצה עדיין היו ממשיכים להאמין לדבריו לגבי התקרית עם חברתו, משוחדים מדבריו ומההסברים שלו. אפילו המעטים שחשדו שמשהו לא בסדר בהתנהגותו של שרמן לא יכלו להאמין לתחושותיהם באופן מוחלט. כעת זה היה ברור ששרמן רק מתחזה להיות משתף פעולה ביחד איתם. העובדה שלא היה קשור אליהם רק סייעה לו להתייחס אליהם במין קבלה ואף במעין נחמדות- לפחות עד התקרית הזאת.

כאשר שרמן חשף את התקיפות הנסתרת שלו לא היה עוד טעם ביחס מתנשא וגאוותני מצידו. חברי הקבוצה הפסיקו להתייחס למצוקתו של שרמן בסימפטיה. במקום זאת הם החלו להתייחס בספקנות לסיפוריו לפיהם הוא נזנח ע"י חברותיו והתמקדו ביחסו אליהן. הם יכלו לעמת אותו עם אבחנות עדינות לפרטים מסוימים בסיפוריו- דבר שלא יכלו לעשות על בסיס ידיעת סיפוריו בלבד. מאוחר יותר הם הצליחו לעמוד על חוסר ההתאמה שבין התנהגותו בקבוצה לבין התנהגותו בחייו הפרטיים. שרמן היה מאומן בלהתנהג מותאם לחיי חברה ללא קשר לכמה היה זקוק לכך שיירצו אותו בחייו הפרטיים. את ההתנהגות באינטימיות ביטא בביתו ואת ההתנהגות בחברה ביטא בקבוצה.

על מנת שפרט מהקבוצה או שהקבוצה כולה תבין את המשמעות המלאה של האירוע צריך מקרה אישי- התנסות אינטימית בהווה. דפוסי התנהגות שמספרים עליהם בקבוצה- לא משנה כמה בכמה בהירות- אף פעם לא ישוו לדפוסים שבאים לידי ביטוי בקבוצה, שמופיעים בקבוצה. אין תחליף לחוויה המתרחשת בקבוצה.

אולם כיצד ניתן לקחת סיפור שמסופר בקבוצה כך שיובן במלוא משמעותו לפנינו? כפי שהוצע קודם ניתן לשאול את האדם המספר על חוויה מחייו האם זה קורה גם כן במפגשים של הקבוצה (להלן נרחיב נקודה זאת).

אישה המשתתפת בקבוצה התלוננה בפני חברי הקבוצה שגברים רוצים לפתות אותה אך לא לוקחים אותה ברצינות. אנו יכולים לשאול "האם מישהו מהגברים שנמצאים בחדר מתנהג אליך באופן כזה?" אם האדם אותו שאלנו את השאלה משיב בשלילה ואומר שאנשים מחוץ לקבוצה עושים זאת אבל לא חברי הקבוצה, אנו יכולים להמשיך ולשאול באופן תיאורטי (אולם כלל אינו כן) : "אם מישהו בתוך החדר היה מתנהג אליך באופן זה מי זה היה יכול להיות איך הוא היה עושה זאת?" זה אולי ישמע מפתיע אבל אנשים שלא יכולים להגדיר מה קורה בחדר כאשר שואלים אותם ישירות יצליחו לענות על כך לעיתים קרובות כאשר הם נשאלים בצורה תיאורטית (מה יכול היה לקרות).

"ובכן האדם שהכי מתקרב להיות מפתה וחסר לב בחדר הזה הוא ג'ון"! אז נפנה לג'ון ונשאל אותו "איך אתה מרגיש לגביה?" גון עשוי להכחיש רגשות כאלה, או אולי לזעזע את כולנו בכך שהוא נאשים את האישה הזאת ככזו שמנסה לפתות אותו. חזרתיות כזו היא מאד מצויה. בכל אופן הפחנו חיים בתלונה! הבכי של האישה מתרחש עכשיו בקבוצה והקבוצה יכולה להגיב אליו במעט הבנה.

גישה שנייה לסיפורה של האישה הזאת היא לפנות לכלל חברי הקבוצה. אנחנו יכולים לשאול באופן כללי "האם מישהו ראה פעם גברים שמנסים לפתות אותה בתוך הקבוצה?". חברי הקבוצה עשויים להצביע על מישהו. במידה ולא- מישהו בחדר, אולי אפילו גבר, יספר לנו על תחושותיו כלפי האישה. הוא יכול להודיע לנו שהוא מוטרד מינית על ידה אולם הוא מוכרח להתוודות שהוא לא באמת אוהב את הסגנון שלה. החומרים שאנו מקבלים עשויים להיות בלתי צפויים, אבל הדבר החשוב ביותר הוא שהם חומרים מידיים עוסקים ב"כאן ועכשיו". זהו חומר שהקבוצה יכולה לחקור. כל מי שנוכחו בקבוצה הוא מומחה פוטנציאלי, מבחינת האירועים שמתרחשים בחדר. כאשר החבר בקבוצה אינו נותן דיווחים על דברים שמתרחשים "כאן ועכשיו" כולנו למעשה מצויים ב"חושך", והוא מאלץ אותנו לעסוק בסיפוריו בצורה אינטלקטואלית ומרוחקת. חשוב לציין ההתערבויות שלנו מניעות את הקבוצה ואת חבריה קדימה. הם אינם מספרים היסטוריה, הם עושים אותה. הצעד המשמעותי הוא לזהות את התקשרות הלא ישירה, ואת הפוטנציאל הטמון בה, על מנת שנוכל ליישם את המטודות שלנו.

סיכום:

מידת ההצלחה או הכישלון של כל קבוצה, תלויה במידת האינטראקציה של כל חבריה.

על ידי היאספות הפרטים לקבוצה נוצרת את הקרקע בה יוכלו לחשוף את הדפוסים "המפחידים" שלהם, אלו שהם לא מרגישים בנוח איתם, ולפתח אותם.

בכוח תובנה זו מנחי קבוצות צריכים לתת עדיפות גדולה ביותר לאינטראקציה מושקעת רגשית. איננו מעוררים את חברי הקבוצה, על ידי שכנועם אלא על ידי שחרור הכוחות השוכנים בתוכם. במידת האפשר אנו מתרגמים את התהליכים התוך אישיים למונחים בין אישיים. בקצרה, אנו מציפים את חווית החיים הפנימית של חברי הקבוצה כך שיוכלו לעזור האחד לשני בעבודה על שינוי רגשי ב"כאן ועכשיו".