חזרה למאמרים של קבוצתית ב
חזרה לאתר הראשי

---

Marrone, M. (1984) Aspects of Transference in Group Analysis, Group Analysis, 17 (3) pp. 179-194

---

היבטים של העברה ב- group analysis / Mario Marrone:

מושג ההעברה:

בתיאוריה הפסיכואנליטית הקלאסית מסתכלים על העברה כאל צורה של התקה = displacement מכיוון שהיא מתייחסת לתהליך שבו רגשות, משאלות או ציפיות סוטות מאדם אחד לאחר.

פרויד השתמש במונח לראשונה, בכתביו “studies on Hysteria” ונחשב ל”קשר שקרי” מפני שרגשות שבמקורם היו קשורים לדמויות הוריות נותקו מהקשרם ומהאובייקט המוקדם והוחיו במקום אחר על ידי מישהו אחר.

נעשו שימושים שונים במונח העברה, בדרך כלל בכדי לציין את כל סוגי הרגשות, רעיונות, ודחפים שהמטופל חווה במהלך הטיפול האנליטי שלו. עם זאת, אם רוצים להתייחס בצורה מדויקת להעברה, אזי העברה הינה התקה של משאלות, רגשות, או ציפיות מאובייקט אחד לאחר. (glover; Menninger, …..).

למעשה, העברה בבסיסה הינה מערכת יחסים מנטאלית המערבת שלושה אנשים הקרויים בדרך כלל, הסובייקט, האובייקט מהעבר, והאובייקט מההווה.

בולבי מתייחס להעברה במונחים של ייחוסים מוטעים שהאדם עושה באופן לא מודע, תחת השפעתם של מודלים תיאוריים של עצמו ושל אחרים .

הוא אומר: “ כשמסתכלים על מושג ההעברה מהפרספקטיבה של התיאוריה של פיאז'ה, מושג ההעברה מרמז ש: 1) המטפל דרך מערכת היחסים שלו עם המטופל מוטמע =assimilate למודל קיים ( וייתכן שאף לא מודע ) שיש למטופל בנוגע לציפיות שיש לו לגבי היחס שדמות מטפלת תעניק לו.

2) המודל הקיים של המטופל לגבי דמויות מטפלות לא הותאם =accommodated עדיין – כלומר, לא שונה על מנת לקחת בחשבון כיצד המטפל התנהג באמת, ועדיין מתנהג כלפיו.

Marrone משתמש במושג העברה בהתבסס על מספר טענות המתאימות לתיאורית ההתקשרות של בולבי. חלק מהטענות הללו הינן שנויות במחלוקת, ונוגעות בנושאים מאוד מורכבים.

במאמר תהיה התייחסות לחלקים האמפיריים ולמודלים תיאורטיים שבהם המחבר משתמש על מנת לפרש ולעבד את התצפיות שלו.

הסט הראשון של הטענות עוסק ברעיון שתופעת ההעברה מגלה את המבנה של מודלים ייצוגיים =representational models שכל אחד בונה על בסיס התפיסה והחוויות.

לכל אדם ישנם מבנים ייצוגיים המורכבים ממודל של העצמי, מודל של העולם, ומודל של מערכת היחסים בין האחד לשני. מבנים ייצוגיים מרובים קיימים בו זמנית, כיוון שהם נוצרו במהלכן של סצנות שונות ובשלבים שונים של ההתפתחות הפסיכית, והם מוחזקים על ידי מכניזמים פסיכיים מורכבים. המבנים הללו יכולים לפעול סימולטאנית, למרות שהם אינם מתאימים באופן הדדי. מבנה מסוים יכול להיות דומיננטי בפעם אחת או אחרת, גם אם קיומו והדומיננטיות שלו נותרים מחוץ למודעותו של האדם. במבנים הללו, שני המאפיינים העיקריים הינם מודלים המתארים עד כמה ניתן לסמוך על דמויות ההתקשרות, עד כמה הן פנויות, ועד כמה הן אמפטיות. כמו גם באיזו מידה האדם הינו אהוב ומקובל בעיני דמויות ההתקשרות שלו.

על בסיס המודלים הייצוגיים הללו האדם מעריך את עצמו, תופס אנשים, מפרש אירועים, מעצב את תפקידיו החברתיים, מגיב בסוגים מסוימים של רגשות, חוזה תוצאות, ומארגן את תגובותיו ההתנהגותיות.

הסט השני של הטענות נוגע לאטיולוגיה. כשהמודלים ייצוגיים עוברים אינטגרציה תחת שליטתה של הערכה עצמית טובה ותמונות בטוחות של העולם, האדם יהיה פחות מועד לחרדה עזה או כרונית ונגזרותיה, מאשר אדם שלא הגיע לסוג כזה של ארגון ייצוגי.

הסט השלישי של הטענות נוגע בתרפיה. הוא מכיל את הרעיון שהאנליזה של ההעברה הולכת יד ביד עם הגילוי של המודלים הייצוגיים, האלמנטים הסימבוליים שלהם ונגזרותיהם, החרדות וההגנות הקשורות להם.

חלק מהמחברים מאמינים שהעברה הינה תוצר לוואי של הטיפול, כלומר, שהיא מופקת באופן אקסקלוסיבי על ידי ומופיעה רק בסיטואציה הטיפולית.

למשל, waelder אומר: “ ניתן לומר שהעברה הינה ניסיון של המטופל להחיות ולגלם מחדש בסיטואציה האנליטית וביחס למטפל, סיטואציות ופנטזיות מילדותו.

לפיכך, העברה הינה תהליך רגרסיבי. העברה מתפתחת כתוצאה מהתנאים של הניסוי האנליטי, של הסיטואציה האנליטית ושל הטכניקה האנליטית”.

אולם, כפי ש- szasz מציין נכונה, להגדיר העברה במונחים של הסיטואציה האנליטית זה כמו להגדיר מיקרובים כיצורים קטנים המופיעים מתחת למיקרוסקופ. כמו שההופעה של חיידקים אינה מוגבלת למעבדות, כך גם הופעתה של העברה אינה מוגבלת לסיטואציה האנליטית.

העברה מופיעה באופן ספונטאני, בהקשרים שונים, ובכל הקשרים האנושיים פשוט משום, כפי שראינו, שהיא מהווה אינדיקציה למודלים הייצוגיים.

מאז התפנית של פרויד מ-1897 לגבי האטיולוגיה של ההיסטריה ( הוא אמר שחלק מהזיכרונות של המטופלות שלו התבררו כפנטזיות), ותחת ההשפעות של בית הספר הקלייניאני הטוען שתהליך ההעברה הינו באופן כללי תהליך של הזדהות השלכתית עם עזרה של ה-splitting , תפיסת המטפלים השתנתה. מטפלים נטו שלא לבטוח בזיכרונותיהם של מטופלים. בנוסף לכך, אנשים אף פעם לא יכולים לזכור אפיזודות שהתרחשו במהלך השנים הראשונות והשניות לחייהם – תקופה שנחשבת על ידי רבים כתקופה הרגישה ביותר לקביעת מבנה האישיות.

למרות זאת, ניסיון קליני מראה שמספר לא מבוטל של מטופלים הסובלים מחרדה ונגזרותיה הינם בעלי מודלים ייצוגיים שנראה כי נבנו כתוצאה מאפיזודות טראומטיות שהתרחשו בתקופת הזמן שבין גיל שנתיים לאמצע גיל ההתבגרות (למשל, אובדן של הורה דרך מוות או גירושים, אשפוז של הילד בבית חולים וכו'). או כתוצאה מתקשורת מעוררת חרדה, מתמשכת וחוזרת על עצמה בין בני המשפחה. מטופלים אלו לעיתים קרובות מסוגלים – אם עוזרים להם – לזכור אפיזודות סבירות ומכאיבות מילדותם ומגיל ההתבגרות.

מטופלת שלי, הקרויה לוסי, הייתה מאוד רגישה כלפי הסימן הדק ביותר של רוגז שאנשים עלולים להפגין כלפיה. במפגש הקבוצתי לוסי הכירה בכך שהיא כול הזמן מפחדת שיגערו בה ויאמרו לה שהיא מתערבת בחייהם של אנשים אחרים. לדוגמא: כשהיא מגיעה לקופה בסופר, ידה רועדת כשהיא כותבת את הצ'ק , משום שהיא פוחדת שהקופאית ואנשים אחרים עלולים להפוך להיות חסרי סבלנות. למעשה, היא תמיד מצפה למתקפה פתאומית. כשהיא נשאלת על כך, היא נזכרת שאביה היה מאוד קצר רוח ולא סובלני איתה ועם אחיה. היא מתארת את אביה כאדם שאינו מרוצה באופן כרוני, אימפולסיבי ורגזני, שנהג להכותה לעיתים קרובות מסיבות שהיא לא יכלה להבין. אימה, במקום להגן עליה, צידדה באביה והתלוננה שלוסי מתערבת בחייה שלה על ידי זה שהיא גורמת לאביה להיות כל כך אומלל.

העברה בהקשר של הטיפול הקבוצתי:

פוקס מכיר בעובדה שחברים בקבוצה יכולים לקחת אחד את השני או את המנחה בתור דמויות העברה. (חסרה שורה אחת מהמאמר), באנליזה קבוצתית ישנם יותר אנשים נוכחים וחברי הקבוצה חופשיים לעשות כל מיני טעויות ייחוס ביניהם. למרות זאת, חברי הקבוצה נוטים לעשות תגובות העברה חזקות ומתמשכות כלפי מנחה הקבוצה, שנתפס כדמות הורית וסמכות נורמטיבית ושמצופה ממנו לספק דאגה ונוחות ולתת עונשים וחיזוקים. חברי הקבוצה האחרים נתפסים לעיתים קרובות כאחים.

Dorkin, agazarian and peters מסכימים שבקבוצה, הדמויות המגוונות האינפנטיליות והרעיונות והרגשות הרבים הקשורים אליהן לא צריכים להיכפות דווקא על המטפל, ישנם מספר אנשים שניתן לבחור מתוכם. במקרים רבים, אישיותו של חבר קבוצה אחר או הופעתו החיצונית מהווה גורם המוביל יותר להתפתחותו של היבט מסוים של העברה מאשר המטפל.

יתרה מזאת, העברה של הקבוצה כשלם מתרחשת גם היא, כך שהקבוצה כולה תסמל את האימא, האבא, שני ההורים או המשפחה כולה. למשל, grotjahn מכיר בהעברה לקבוצה כסמל לאם והעברה לקבוצה כמשפחה.

Marrone הבחין בקליניקה שלו שמשתתפים חדשים מצפים שכול הקבוצה תתייחס אליהם כפי שהוריהם התייחסו אליהם.

ויויאן היא בת 26. בקבוצה היא מרגישה נחותה, מבודדת והיא אינה מסוגלת להביע את רגשותיה. היא מכירה בכך שכשהייתה ילדה הוריה נהגו להשוות אותה לרעה לאחיה. כאשר היא הראתה רגישות כלפי גישתם הם כינו אותה תינוקת = cry-baby.

נכס מעניין שיש לאנליזה קבוצתית הוא שהיא מאפשרת התבוננות בסוג מסוים של תופעת ההעברה אשר מורכב ממצב רגשי המתעורר על ידי אינטראקציה בין אנשים אחרים, שהמטופל עד לה, ואשר דומה לאפיזודה משפחתית מהעבר.

במפגש קבוצתי קרולין נהיית מאוד מצוברחת בגלל ששני חברים אחרים בקבוצה מעורבים במריבה קולנית. היא נזכרת בריבים ובסערות שהוריה רבו בנוכחותה.

העברה, ונוירוזת העברה:

בספרות ישנה מידה ניכרת של עמימות לגבי המושג נוירוזת העברה.

כפי ש-szasz אומר ההבדל בין העברה לנוירוזת העברה הוא עניין של דרגה, והוא נותר שרירותי ואימפרסיוניסטי. מטפלים בדרך כלל מדברים על העברות כשהם מתייחסים לרעיונות מבודדים, רגשות או תקריות ומשתמשים במונח נוירוזת העברה כשהם מתייחסים למערך יותר נרחב וקוהרנטי של העברה. אני מאמין שהרבה מטפלים מכנים את ההתקשרות החרדה שחלק ממטופליהם נוטים לבסס עימם או עם הקבוצה בשם נוירוזת העברה.

העברה ומערכת היחסים שאינה מבוססת העברה:

תמיד קיים קשר אמיתי או קשר שאינו מבוסס העברה אשר הולך לצד ומאחורי הקשר שבו קיימת העברה.

אל לנו לומר העברה כאשר אנו מתייחסים לכול הקשר של המטופל עם המטפל. במקום זאת, עלינו לומר הקשר התרפויטי. מכיוון שבהגדרתו המונח העברה מרמז על עיוות, עלינו להשאיר מקום לתפקוד ולתפיסות התקפות והלא מעוותות של המטופל.

פוקס מודע לצורך לעשות את ההבחנה הזו, ובספריו הוא מבסס את ההבדל בין Transference ל-transference. העברה עם t קטן היא השם שמיועד לכל התגובות הבינאישיות המורכבות אשר מתרחשות בקבוצה ואשר אינן מתאימות למושג העברה במובן הקפדני של המובן.

ההכרה של פוקס של שני המימדים הללו, הינה מדויקת, אולם השפה שלו מבלבלת.

Moreno מספק תיאור טוב יותר כשהוא מבחין tele מ- transference. Tele היא התכונה של מפגש אנושי שאינו מעורב בטעויות ייחוס ובעיוותים תפיסתיים. מורנו רואה בהעברה כמשהו שצריך לפתור אותו בכדי לפתח tele. בקבוצה יחסי ה-tele מחזקים את הבסיס הבטוח שממנו המטופל יכול לחקור ולהכיר עוד את נקודת המבט (הקוגניטיבית והאפקטיבית) על עצמו ועל אחרים.

העברה ורגרסיה:

התיאוריה של הרגרסיה מניחה ששלבים אינפנטיליים של התפתחות ( ליבידינאליים או אחרים) אינם נגמלים בשלמותם, כך שבנסיבות מסוימות דפוסים מוקדמים של תפקוד פסיכי מופעלים שוב.

לתיאורים וניסוחים מהסוג הזה יש חשיבות המשמשת הסבר להרבה תצפיות ישירות של מצבים קליניים ותגובות העברה, אולם הם זונחים משהו שחשוב להכיר בו. במקרים רבים העברה משקפת דפוסי שייכות הנמשכים לאורך החיים בין האדם ובני משפחתו.

חקירה אנליטית במקרים כאלו, חושפת שהדרך שבה הוריו של המטופל התנהגו כלפיו ( לא רק בילדותו המוקדמת אלא במשך של שנות גדילתו – לפעמים עד ההווה גם כן ) הינה בעלת השפעה נרחבת ומתמשכת על רגשותיו, מחשבותיו ופעולותיו. כאשר הסיטואציה האנליטית מעוררת את סוגי התגובות הללו, כמעט שלא ניתן לומר שהמטופל מצוי ברגרסיה לשלב מסוים בהתפתחותו.

שילה, מטופלת של marrone נוטה לחוש נחותה ופגומה בסיטואציות רבות, מספרת לקבוצה איך הוריה ערערו שוב ושוב את בטחונה העצמי. כאשר היא הייתה ילדה, כמעט ולא שבחו אותה על הישגיה, ואמרו לה לעיתים קרובות שהיא לא טובה בשום דבר. לפעמים, אביה עשה את שיעורי הבית שלה בשבילה. גישתו הבסיסית כלפיה בוטאה בדרכים רבות במהלך השנים. בגיל 28, לאחר עבודה אנליטית קפדנית, שילה הייתה מסוגלת לעזוב את בית הוריה ולרכוש דירה על מנת לגור לבדה. היא עבדה קשה מאוד כדי להפוך את דירתה לנוחה ויפה. כאשר אביה בקר את ביתה החדש והצבוע הוא העיר: “ זה נראה כל-כך יפה במראהו, אבל אני בטוח ששכחת לצבוע את השכבה התחתונה”. זו הייתה כמובן, תקרית אחת בלבד מבין תקריות אחרות דומות מתוך חיי משפחתה.

אימא שלה הייתה אישה מאוד עצבנית, שבמקום לסבול ולהרגיע את חרדותיה של שילה, גרמה להסלמתם מעבר לכל פרופורציה. סוג התגובה הזו הופיעה כששילה הייתה בת 5,10,15,20,25.

אחת מהתגובות הטיפוסיות הללו התרחשו כששילה הייתה כבר אישה צעירה, ועבדה כפקידה בחברה גדולה. שילה אמרה לאימא שלה שהיא מודאגת משום שעשתה טעות בעבודה והבוס שלה לא היה מרוצה. אימא שלה (ללא ידע מספק בנוגע לתקרית האמיתית) הגיבה במהרה: “אלוהים, אני בטוחה שיפטרו אותך”.

בתחילת הטיפול שלה, המטופלת הזו הניחה לעיתים קרובות שהיא תמיד טועה, היא הראתה חוסר ניכר באסרטיביות, היא לא יכלה להיות בעלת דעות משל עצמה, היא לא האמינה שאחרים ( כולל המטפל שלה ) יכולים לסבול את החרדות שלה, והיא פעלה מתוך מערך מסובך של פורמציות הגנתיות. במקרה כזה, כל התייחסות ל'רגרסיה בהעברה' תטשטש את ההבנה של בעיותיה של המטופלת.

בחינת ההשערה בקבוצה הטיפולית:

מטופלים באים למפגש הקבוצתי עם סיפורים מהנסיבות הנוכחיות שלהם ומאירועי היומיום. יותר מכך, המפגש הקבוצתי עצמו הופך לסיפור – משמע רצף של סצנות מבוטאות היטב. חרדה יכולה להתגלות בכמה מסיטואציות אלו. לדוגמא מטופל יכול להראות שהוא חש חרדה באירוע מאד מסוים או שהוא יכול להיות מאד חרד בדיווח על אפיזודה כזו. מצד שני הגנה כנגד החרדה יכולה להתגלות. היא יכולה לקבל צורות שונות כגון הכחשה השלכה וכדומה . צורה אחת של הגנה היא להתייחס לאחר כפי שהתייחסו אלי. סוג אחר של הגנה נגד פחד להתאכזב מדמות ההיקשרות הוא לא להישען או לטפל באופן קומפולסיבי.

בחיפוש סימנים לחרדה והגנה מנחה הקבוצה יכול לבנות השערות על סמך: א.טיבה של החרדה. ב. סיטואציית ההעברה שמעוררת מחדש את החרדה.ג. דפוס הקשר הורה ילד שכנראה הוביל לסוג זה של תגובת חרדה. אם מנחה הקבוצה סבור שעיתוי ההתערבות מתאים, עליו לפעול כדלהלן: ראשית, לסייע למטופל להכיר בנוכחותה של חרדה מופרזת (או רגשות שהובילו לחרדה), ובהפעלת מנגנוני הגנה אם אכן הם מופעלים. שנית, עליו למשוך את תשומת ליבו של המטופל לעובדה שהסיטואציה הבין אישית העכשווית שאותה הוא מתאר או שבה הוא מעורב אינה מצדקה חרדה כה רבה. שלישית עליו להסביר שהמצב העכשווי רק מפעיל מחדש חרדה שבשל עוצמתה – היא כנראה לקוחה מהעבר. עליו לטעון כי ייתכן שחרדה זו התעוררה כתוצאה מסוג מסוים של אינטראקציה מוקדמת בין ההורה לילד (המטופל), ולנסח השערה לגבי ההתרחשויות שאירעו באותה אינטראקציה.

כך המטופל יכול להיזכר באפיזודות מילדותו ומגיל ההתבגרות שלו שמדגימות טראומה, שכול ודפוסים ספציפיים של אינטראקציה במשפחה. לעיתים ברגע שזוהתה החרדה או הרגשות שהובילו אליה בסיטואציה של כאן ועכשיו המטפל צריך רק לשאול אם הרגש מוכר למטופל, והאם חווה רגש כזה בעבר על מנת לעורר אצלו תגובה רלוונטית. ניתן להיעזר בטכניקות הפסיכודרמה על מנת להקל את החייאתן של סצנות מהעבר ואת הרגשות הקשורים אליהן. התוצאה עלולה להיות חזקה ביותר. בכל מקרה, חייבים להיות מסוגלים להדריך את המטופל בחיפושיו, ובו בזמן לאפשר לו לבחור בנתיב האסוציאציה שהכי מעלה זיכרונות עבורו.

דוגמא על גוזף שהתלונן בקבוצה שאשתו מאז הלידה מונעת ממנו יחסי מין. המנחה הסביר שעוצמת הרגשות והכעס שהוא חווה כנראה קשורים למניעה של דברים הרבה יותר מוקדמים ועמוקים. אחת החברות בקבוצה אמרה שפעם הוא סיפר על כך שאמא שלו נעלה אותו בחדר בזמן שהיא הלכה עם אחותו לקניות. במפגש הזה ג'וזף לא הגיב. במפגש הבא הוא אמר שהוא חשב על המפגש הקודם ואמר שאיך הוא בכלל יכול להיות נורמאלי עם הילדות שהייתה לו.

כאשר חבר בקבוצה מסוגל להיזכר באפיזודות מכאיבות מחייו וברגשות הנלווים להן, חברי הקבוצה האחרים נוטים לספר על חוויות דומות שעברו בחייהם וראו לפתח תובנה לגבי טיב החרדות וההגנות שלהם.

דוגמא על ג'ו- שהיה מטפל באופן אובססיבי באחרים. כאשר הוא לא שילם למנחה המנחה ציין זאת, ואמר שהוא עושה זאת כדי לזהות את התלות שלו במנחה ושכנראה קל לו יותר לתת מאשר לקבל. בשלב הזה הוא נזכר באפיזודה מהילדות שלו שהוא קינא באחיו שיצאו לשחק והוא נאלץ להישאר לעזור לאימו. פיליפ חבר אחר בקבוצה, הבין בעקבות דיאלוג זה שהוא מתנהג באופן דומה לג'ו.

דוגמא קלינית מטיפול קבוצתי:

זוהי קבוצה שנפגשת פעם בשבוע, קבוצה אנליטית בשנתה החמישית לטיפול.

טרייסי בת 26, הייתה חברה בקבוצה זו השנה הרביעית. היא הצטרפה אליה לאחר שסבלה מאומללות, מחוסר יכולת להתמיד בקשרים רומנטיים לאורך זמן וממתחים שהובילו לנטילת תרופות במינון יתר ולחתיכת ורידים. מצבה השתפר מאז תחילת הטיפול הקבוצתי. היא נרשמה לאוניברסיטה ומצאה עבודה כיועצת אמנות זוטרה לארגון חינוכי. יום אחד איחרה למפגש הקבוצתי וסיפרה לקבוצה שהיועץ האמנותי הבכיר בחברתה פרש והבוס שלה הציע לה למלא את מקומו למרות חוסר ניסיונה. היא הסכימה אך חשה חרדה וחוסר בטחון לגבי יכולותיה לעמוד בציפיותיו ממנה. אך מנהל כוח האדם בחברה התנגד למינוי שלה בשל חוסר ניסיונה. טרייסי נפגעה מכך, למרות שדבריו שיקפו את הערכתה העצמית הנמוכה.

אך התקרית עם מנהל כ”א שלה בפני עצמה אינה משקפת את תגובתה החרדתית הגבוהה כל כך. מנחה הקבוצה ראה כאן אינדיקציה לפיצול שטרייסי עשתה בין טוב לרע. לדבריו בסיטואציה זו השתתפו שלושה אנשים: טרייסי, אדם שמקבל אותה ואדם שדוחה אותה. בתגובה טרייסי אמרה שנזכרה באימה, שהייתה טובה וחמה ואילו אביה היה נחמד ומשעשע אך לא יציב.

אביה המציא משחק: בכל פעם שהיא התנהגה לא יפה לדעתו, נהג לומר לה שישלח אותה לבי”ס מרוחק בסקוטלנד שם הייתה משמעת קשה במיוחד ולא היו חופשות הביתה. נראה היה לה שאביה קינא בקשר הטוב והחם שפיתחה עם אימה והוא ניסה להפריד בין השתיים בכל הזדמנות. לטרייסי היה חשוב להדגיש שיחסיה עם אביה היום תקינים ואין הוא דמות שלילית בעיניה. למרות זאת היא נזכרה שהוא דחף אותה בזעם מהמיטה הזוגית לאחר שבאה להתרפק אל אימה ושוב איים לשלחה לבית הספר הנוקשה הזה. כשאימה ביקשה לגונן עליה, האב השתולל מרב זעם.

זמן קצר לאחר מכן , אימה נפטרה ממחלה קשה. מאד כאב לה לאבד אותה (טרייסי הייתה בת שמונה בעת האסון). הפעם האחרונה שבה ראתה את אימה הייתה בבית החולים בחברת שני אחיה הגדולים. טרייסי לא דיברה הרבה והייתה קרה ורשמית מידי לדעתה. היא ביקשה מאביה לחזור לאימה כדי להיפרד ממנה אחרת אך האב לא התייחס למצוקתה ונסע עימה מהמקום. היא לא הספיקה לומר לאימה עד כמה היא אוהבת אותה ואח”כ חשה אומללה בשל כך.

דבריה של טרייסי עוררו הדים רבים בקבוצה. אחד מחברי הקבוצה נזכר שהיה מאושפז בבי”ח בגיל שלוש ממחלה מדבקת והושם בבידוד. הוא ראה את אימו דרך חלון מזוגג ולא התאפשר לו להגיע אליה ולגעת בה.

הערות אחרונות:

חוויות חוזרות משותפות לחברי הקבוצה מעוררות לכידות קבוצתית והבנה הדדית. חברי הקבוצה ובייחוד אלה שחברים בה זמן רב יכולים להיות לעזר רב למטפל (מנחה) בשימוש בטכניקות טיפוליות, במתן פרשנויות לסצנות קבוצתיות דרך מודלים מאירועי ילדות, בהתכוונות לתוך התנסויות פנימיות ובעלות תובנה, בזכירת הקיום המתמשך של רמות שונות של ארגון קוגניטיבי ורגשי, בשימת לב לסימנים להעברה משמעותית, באמצעות חקירה מפורטת ודיאלוג משתף פעולה ובשימוש פרודוקטיבי בהפחת חיים מחודשים ברגשות כואבים.