חזרה לאתר הראשי
תיאטרון הנפש ובמת הפסיכואנליזה עמ' 18-32)- מקדוגל ג.
יהודית מזל
מאמר זה, הוא פרק המבוא לספר תיאטרוני הנפש. במבוא מציגה המחברת את הפרקים השונים בספר, תוך המשגה של השפה הפסיכואנלטית במונחים הלקוחים מעולם התיאטרון. לטענתה לכולנו דמויות שונות אשר הפנמנו בתוכנו במהלך החיים. דמויות אלו ''מציגות'' במצבים שונים בהם אנו נתקלים בחיינו, אנו לא תמיד מודעים לדמויות אלו. לדוגמא אדם המתווכח עם שכנו על מקום חניה משחזר את ההרגשה שלו מול בן הדוד שלו אשר בילדותם הפריע לו בנוכחותו בחדר הילדים. לפי השפה, האני כותב את התסריטים השונים אשר על פיהם משחקות הדמויות. הפסיכואנליזה מייחסת את כותב התסריטים לאני ילדותי.
הדרמות של חיינו אינן יד המקרה כמו שחלקנו רוצים להאמין, אנו מבקשים בצורה לא מודעת לשחזר את ההגנות של האני הילדי למול הסבל הנפשי, אך בבגרותנו יש בכך פיתרון לא הסתגלותי ולא מותאם למציאות.
אנו מייצרים פשרות בין סיפוק הצרכים הליבידינליים והנרקסיסטיים שלנו לבין דרישות החברה והמציאות. ( האסור והבלתי אפשרי בהתאמה ) המקרים של הפרעות פסיכוטיות וסימפטומים נוירוטיים הינם תוצאה של פתרונות אשר נכשלים בסיפוק תחליפים למשאלות.
הפרעות פסיכוטיות מציגות לפנינו את אחורי הקלעים של התיאטרון, בו יש הצגה אשר כתובה בשפה פרטית, הדלוזיות הופכות למציאות. לעומת זאת לרובנו יש מרחב מעברי ( ויניקוט) המגשר בין העולם הפנימי למציאות החיצונית. המרחב המעברי כולל את התרבות והיצירתיות. יש אנשים אשר משתמשים במרחב זה בצורה מצומצמת למשל אנשים הרודפים אחרי התמכרויות ובתוכם אנשים המשתמשים באנשים אחרים, הם עושים זאת מפחד שהם עצמם ייעלמו אם אחרים לא ימלאו אחר ציפיותיהם. במקרים אלו האחרים קיימים כחלקים של העצמי, זהו שילוב של תסריט נוירוטי ופסיכוטי.
במקרים של תופעות פסיכוסומטיות הגוף מציג את תיאטרון הנפש בלי מילים. הנפש יצרה ניתוק מחלק מהתוכן שלה ( יצרים תחושות וכו' ) והגוף מביע זאת באמצעות תנועות דמעות, מילים במקרה זה משמשות לשחרור של אנרגיה ולא לצורך של לתקשורת.
רק לאחר תהליך של אבל ניתן לוותר על השאיפות האסורות ובתמורה לקבל פיצוי ( לדוגמא זהות אישית כפיצוי על השאיפה להתמזג עם אחרים ) הפיצויים יכולים להיות גם פסיכוטיים (למשל שינוי מין כחוסר קבלה של המין ביולוגי ) להורינו חלק גדול ביכולתנו לוותר , ולכן לעיתים במקרים שבהם הורינו השתמשו בנו כדי לספק פתרונות נפשיים עבור צרכים שלהם, אנו נתקשה לוותר על המשאלות אשר הורינו הפנימו בנו.
האני מיישב את הקונפליקטים של הנפש ויוצר אשליה של אחדות והמשכיות. בטיפול האני יכול לחשוף עוד ועוד מן התיאטרון הפרטי ככל שמטופל מפתח אמון במטפל וביכולותו להכיל את הצדדים המנוגדים שבנפשו. צדדים אלו רוצים הבנה והערכה. כאשר היחסים הנוכחיים ויחסים מהעבר בכל הפנים המגוונות שלהם מופיעים המטפל משמש תחליף לכל אחת מן הדמויות המופנמות של המטופל ועליו להיזהר שהדמויות שלו לא יתחילו להופיע גם הן על במת הטיפול.
על האני מוטל להבין איזה תפקיד הוא תופס ותפס גם בעבר בדרמה המשפחתית. (הבמה של הטיפול האנליטי מאפשרת לעצמי הבוגר לדבר עם העצמי הילדותי.)
בסופו של התהליך האדם יכול להעניק משמעות לחוויות ולהישתחרר מהדימוי של קורבן לעתיד הבלתי נשלט, לעבר הבלתי משתנה, ולהשתחרר משיחזור של התסריטים המוקדמים. בנוסף לזה המטופל יוכל להרחיב את רפרטואר המחשבות והתחושות במצבים שונים.
מלבד האנליזה ישנן דרכים נוספות כדי להשיג שחרור מן הקונפליקט האינסטינקטואלי באמצעות – יצירת חלומות, מעשים מרפאים, יחסיי אנוש מספקים, אהבה חזקה, ויצירות אומנות. אנשים שעוסקים בפעילויות אלו יודעים שהחיים הם הרפתקה יצירתית על אף הסבל שיש בהם. לעמותם האנשים אשר עוצרים את התיאטרון הפנימי הפרטי, יצטרכו ללמוד לשחרר את הדמויות הפנימיות שלהם, כדי שיחיו.