חזרה למאמרים של ש.ה. פרט ב
חזרה לאתר הראשי

---

Cowger, C. D. (1994). Assessing client strengths: Clinical assessment for client empowerment. Social Work, 39, 262-268.

צ'ארלס ד. קוגר: הערכת כוחות הפונה: העצמת הפונה על ידי ביצוע ההערכה

תרגום: אוהד גרין

(הערה: בגוף הטקסט ישנן גם הערות שלי. בסופן מופיע הקיצור א.ג.)

ההנחה כי כוחות הפונה הינם חיוניים ומרכזיים בתהליך הטיפולי הינה פשוטה ונתפסת לא רק ככזו שרק "שמוסכמת על כולם", אלא גם כמרכיב חשוב בעבודה עם הלקוח. עם זאת בעבודה הסוציאלית הקלינית מושרשת גישת החוסרים, תאורי מחלות, דימויים שגויים, ובולטת בה הערכה המבוססת על פתולוגיות ועל הלא נורמלי. מאמר זה טוען כי תהליך הערכת הפונה בעבודה הסוציאלית, כמו דברים נוספים – הינו פעילות פוליטית. זאת מכיוון שהערכות שמבוססות על "חוסרים" שיש בלקוח מהוות מכשולים לאימון הלקוח בכוחותיו וביכולותיו, ומגבירים את אותם כוחות לא טובים אשר גורמים לחלוקת כוחות לא שיוויונית אשר פוגעים בסופו של דבר בלקוח. עבודת שטח אשר מבוססת על כוחות היא פוליטית גם מכיוון שהיא מכוונת להעצמת הפונה.

מאמר זה דן בחשיבות של פרספקטיבת הכוחות לשם הערכה, וכן מציע 12 קווים מנחים אשר משקפים דך זו.

בספרות העבודה הסוציאלית ניתן למצוא לאחרונה (אנשים שימו לב – המאמר נכתב ב1994- א.ג) התייחסות רבה וממוקדת על כוחות הלקוח. כיום, ההנחה כי כוחות הפונה הינם חיוניים ומרכזיים בקשרי העזרה הינה פשוטה ונתפסת לא רק ככזו המוסכמת על כולם, אלא גם כמרכיב חשוב בעבודה עם הלקוח. למרות זאת, עד לשנים האחרונות, הרבה מהספרות המקצועית בתחום העבודה הסוציאלת טענה אחרת...

סקירה של הספרות המקצועית בתחום מדעי ההתנהגות והסביבה החברתית חשפה מעט מאד תוכן תיאורטי או מעשי בתחום הכוחות. רוב הספרות המקצועית בתחום העבודה עם משפחות ממשיכה להשתמש במונחי "חוסר תפקוד", "טיפול", וכיוב' ומתעלמת מהידע שנצבר בעבודה באמצעות כוחות המשפחה - ידע אשר התפתח בתחומים אחרים. הספרות אשר עוסקת בהערכה, (כולל ספרות המתארת כלי הערכה נפוצים), עוסקת כמעט לגמרי ב"חוסרים" או ב"חוסר התאמה" של האדם. כלים אלו נשענו על בסיס התנהגותי של החוסרים שיש בלקוח, ובדיקת היכולת של העובדים הסוציאלים לזהות ולתקן את החוסרים הללו הפכה לשיטת הערכת ההתערבות שהם ביצעו. מונחים המתארים חוסרים, מחלות, חוסר תפקוד וכיוב' מושרשים בעבודה הסוציאלית, והמוקד של ההערכה "המשיך להיות, בצורה כזאת או אחרת, זיהוי מצבים פתולוגיים" (רודוול, 1987).

מאמר זה דן בחשיבות של פרספקטיבת הכוחות לשם הערכה ומציע 12 קוים מנחים אשר יעזרו "לאמץ" צורת עבודה זו. עבודה בנושא הערכה שעשו לוגאן וציימברס (1987), רודוול (1987) ומאייר (1976) נמצאה מתאימה במיוחד לפרספקטיבת הכוחות והיתה חשובה לכותב שורות אלה - למרות שהיא לא כוונה באופן ספציפי לפרספקטיבת הכוחות

מכיוון שהעבודה הסוציאלית מרחיבה את השפעתה וכיום נמצאת בכמעט כל מוסד חברתי (בתי חולים, חברות ענק וכו' – א.ג), זה לא מפתיע כי הידע שנצבר הינו מגוון, חסר אחידות, ויש בו פערים רבים. תוך כדי הגידול המהיר הזה וההתפתחות של המקצוע, חלק מהעוסקים בו התלוננו על "הבעיות" של חוסר האחידות, ומולם היו אנשים אשר טענו כי הם אלה ש"סוף סוף מצאו את שיטת ההתערבות הנכונה אשר שמתאימה לכל מצב", או לפחות כזו שהם מקווים כי תשתית את גבולות המקצוע ותעזור בבניית ידע אחיד יותר.

למרות שיש קצת אמת בטענות אלה, אין מה לעשות. המקצוע הינו כל כך מגוון, ופרדיגמות קיימות אשר מדגישות את החוסרים של הלקוח, יותר מדי "מבוצרות" כדי שגישת הכוחות תוכל לחדור אליהן ולהפוך "לגורם מאחד" של כל הגישות. עם זאת, פקספקטיבת הכוחות מהווה אלטרנטיבה לעובד אשר מסכים עם הרציונל העומד מאחוריה .

סאליבי (1992) טען כי גישת הכוחות רלוונטית לכולם, והיא מייצגת "עבודה סוציאלית בסיסית וטובה". זה חשוב במיוחד לעבודה עם מטופלים בכפייה מכיוון שחוסר הכוח שלהם טבוע ביחסי העבודה. יש מספר חוקרים אשר תיארו את השימוש בגישת הכוחות בטיפול במטופלים בכפייה (ולשמחתנו הכותב בחר שלא להתייחס אליהם כאן – מה שאומר פחות חומר לקרוא... – א.ג).

התאוריה של הערכת כוחות

מאמר זה מבוסס על ההבנה הרווחת כי מטרת העל בעבודה הסוציאלית היא לעזור לאנשים ביחסים שלהם האחד עם השני ועם מוסדות חברתיים, בצורה כזו שתקדם צדק חברתי וכלכלי.

העבודה הקלינית מתמקדת בתהליכים שקורים בין אנשים לסביבה שלהם. אולם, שימת דגש על האלמנט של "קידום צדק חברתי וכלכלי" בהקשר הסביבה של הלקוחות, עלולה שלא להוביל לתפיסה של המקצוע המקובלת על כולם. עם זאת, העבודה הקלינית אשר לוקחת בחשבון קידום צדק חברתי וכלכלי מציעה לנו סוג של עבודה אשר במפורש מתעסקת עם כוחות ויחסים המבוססים על כוחות.

גישה זו רואה בהעצמת הלקוח כחיונית לעבודה הקלינית ואת כוחות הלקוח ככאלה המספקים את ה"דלק" להעצמה זו. להעצמת הלקוח יש שני איפיונים אשר תלויים הדדית אחד בשני ומתרחשת בינהם כל הזמן דינמיקה: העצמה אישית והעצמה חברתית. למרות שתאוריות בעבודה סוציאלית אשר עושות פיצול של איפיוני האנשים ל"פסיכולוגיים" (אישיים) או "חברתיים" - הן מוגבלות, דווקא במאמר זה כן נעשה את ההפרדה הזו וזאת כדי להדגיש יותר את החשיבות של כל מרכיב בנפרד.

הדינמיקה של ההעצמה האישית דומה לרעיון הקליני הידוע של "הגדרה עצמית", שבו הלקוח הוא זה שמתווה את הדרך בתהליך העזרה, לוקח אחריות על חייו האישיים, לומד לחשוב בצורות שונות על סיטואציות, ומאמץ לו התנהגות חדשה אשר נותנת לו סיפוק ותגמולים טובים יותר. בנוסף, העצמה אישית מכירה ביחודיות של כל לקוח.

הדינמיקה של ההעצמה החברתית מכירה בכך שהגדרת הלקוח ומאפייניו אינה יכולה להיות מופרדת מההקשר החברתי ושהעצמה אישית קשורה להזדמנויות שיש ללקוח לבטא זאת. ההעצמה החברתית טוענת שהתנהגות הפרט נגזרת מהחברה, ושהזהות שלו הינה "קשורה בצרור יחד עם זהויות אחרות על ידי מעורבות חברתית האחד עם השני". הלקוח שהועצם חברתית הוא אדם אשר יש לו את המשאבים ואת ההזדמנות כדי לשחק תפקיד ולהשפיע על הסביבה ולעצב אותה.

אדם פועל ומשיג את ההעצמה האישית תוך כדי זה שהוא משיג את ההעצמה החברתית - ולהיפך. למה? כי לאדם שהשיג העצמה, יש משאבים והזדמנויות שזמינים לו. צדק חברתי, אשר קשור גם לנושא של חלוקה צודקת של משאבי החברה, קשור ישירות להעצמה החברתית של האדם, ולכן מושג יחד עם תהליך ההעצמה האישית.

עבודה קלינית אשר מבוססת על העצמה מניחה שהלקוח משיג את הכוחות כשהוא בוחר באפשרויות אשר נותנות לו יותר שליטה על הבעיה שהציג, ודרך כך יותר שליטה על חייו. עם זאת, עבודה מבוססת העצמה כוללת בתוכה גם את עניין הצדק החברתי, אשר רואה בהעצמה ובהגדרה העצמית לא רק ככאלה המוגשמות כשהלקוח יבצע בחירה לגבי חייו, אלא ככאלה שמוגשמות כשללקוחות יש מגוון של אפשרויות לבחור מתוכן! ומגוון האפשרויות הקיימות בחברה שמתוכן אפשר לבחור, זה דבר פוליטי! לחברות שלנו יש גופים אשר אמונים על אירגון,יצירה וחלוקה של המשאבים והאפשרויות, ואשר משפיעים על הבחירות שיש לנו. לחברות שונות בעולם יש דרגות שונות של מחויבות לחלוקה הוגנת ושיוויונית של המשאבים. "יש אנשים אשר מקבלים יותר מאחרים - בהכל" (גרופ 1983). העבודה הקלינית מבוססת על ההכרה כי בחירה דורשת שנשים לב לדינמיקה של הכוח האישי, לדינמיקה של הכוח החברתי המוגבל לסביבה החברתית של הלקוח ולהקשר שבין שני כוחות אלו.

הערכה כמעשה פוליטי

הערכה אשר מבוססת על בעיות או חוסרים מהווה מכשול ללקוח אשר רוצה לבדוק, למצוא ולתרגל את יכולותיו וכוחותיו האישיים והחברתיים. בנוסף, הערכה כזו מחזקת את אותם מבנים חברתיים אשר גורמו לחלוקה הלא שיוויונית של של הכוח והובילה את לקוח לפנות אלינו מלכתחילה! גרופ (1983) טען בצורה משכנעת כי העבודה הסוציאלית הינה עבודה פוליטית וראיית הליקויים של הלקוח "כמקור היחידי לבעיותיו" הינה אמירה פוליטית "אשר תפקידה הוא לשמר את המצב הקיים" (עמ' 134).

הערכה מבוססת חוסרים מזהה את המטופל כ"בעייה". לדוגמה, על פי הערכה מבוססת חוסרים, האדם המובטל הופך להיות הבעייה (ולא הממשלה שגרמה לזה – א.ג). עבודה סוציאלית אשר מבוססת על "מה לא בסדר באדם היושב מולנו" - לדוגמה "למה הוא לא עובד" - מעצימה את תחושת החולשה וחוסר האונים שהוא נמצא בה עקב העובדה שהוא מובטל. בנוסף, צורת עבודה כזו מאפשרת למבנים הכלכליים והחברתיים (הממשלה על כל מוסדותיה – א.ג) להמשיך לא לספק פיתרונות הולמים וגורמת לאותם מבנים להגביר את חלוקת המשאבים הלא צודקת. האמונה שהגורמים לסבל האישי ולבעיות החברתיות מצויים כולם בחוסרים של האדם היושב מולנו, "גורמת לתוצאה (שגם היא פוליטית) שלא להתמקד במבנים החברתיים אלא רק בפרט. רוב, אם לא כל הסבל שאני חובים הוא תוצאה של איך שאנו אירגנו את עצמנו ואיך שאנו יוצרים ואוספים משאבים להישרדות". (גרופ 1983, עמ'134).

סבל אישי הינו פוליטי. עבודה סוציאלית קלינית היא גם פוליטית. שיטות הערכה ואבחנה אשר ממוקדות בחוסרים ובחוליים שיש בלקוח מחזקות את המצב הפוליטי הקיים במובן שהן לא משתלבות עם עבודה סוציאלית אשר מנסה לקדם צדק חברתי וכלכלי. עבודה המבוססת על פתולוגיות מאופיינת במדיניות של "האשם את הלקוח!" (ראיין, 1976). עבודה סוציאלית אשר משתמשת במונחים של כוחות והעצמה גם היא פוליטית בכך שהיא נשענת על פיתוח כוחות הקלינט וחלוקה שיוויונית של המשאבים בחברה.

העצמה וכוחות הלקוח

קידום ההעצמה פירושה האמונה שלנו שאנשים הינם מסוגלים להחליט ולבחור בעצמם. זה אומר לא רק שאנו מאמינים בזה שלאנשים יש את הכוח לפתור ולהתמודד עם בעיותיהם, אלא גם שהם יכולים להגביר את הכוח שלהם וכי הם תורמים ומשפיעים על החברה כולה כשהם עושים זאת.

תפקיד העובד הסוציאלי בעבודה הקלינית הוא לטפח, לעודד, לסייע, לאפשר, לתמוך, להמריץ ו"לשחרר" את הכוח שבתוך האדם; להאיר את הכוחות הזמינים כעת בסביבתם, ולקדם שיויון וצדק בכל רמות החברה. כדי להגשים זאת, העובד עוזר ללקוחות לבטא ולהגדיר את המצב שהם נמצאים בו, לזהות מה הם רוצים, לגלות אלטרנטיבות שיעזרו להשיג את אותן רצונות, ובסוף – להשיג אותם.

תפקיד העובד הסוציאלי אינו לשנות אנשים, לטפל באנשים, לעזור לאנשים להתמודד או לייעץ לאנשים. התפקיד הוא אף אינו להעצים אנשים, כמו שסימון (1990) טען "מטרת העובדים הסוציאלים הוא לא להעצים אנשים, אלא לעזור להם להעצים את עצמם. זה בפירוש לא משחק מילים או הבדל של ניסוח. זוהי הבחנה חשובה. להניח שהעובד הסוציאלי יכול להעצים אחרים זה נאיבי, מתנשא, ויש לזה מעט בסיס במציאות. כוח אינו דבר שעובדים סוציאלים יכולים "להפיץ לפי שיקול דעת". הלקוחות, ולא העובדים הסוציאלים, מחזיקים בכוח אשר מביא שינוי משמעותי בתהליך הטיפולי. עובד סוציאלי הוא רק אדם אשר עבר הכשרה ואשר מחוייב להעצמת אנשים ומוכן לשתף בידע שלו בצורה אשר תעזור לאנשים: 1. להבין שיש להם כוח 2. לקחת אחריות על החיים שלהם 3. שהאנשים יפתרו את בעיותיהם בעצמם

חשיבות הערכת הכוחות

תפקיד ההערכה והזמן שבו היא מתבצעת חשובים מאד בגישת הכוחות. הצורה שבה הלקוחות מגדירים מצבים בעייתיים והצורה בה הם מעריכים ונותנים משמעות לגורמים דינאמיים אשר קשורים למצבים אלה קובעים את ההקשר והתוכן לתהליך העזרה. אם ההערכה מתמקדת בחוסרים שיש בלקוח, סביר להניח שהליקויים הללו יהוו את המוקד – גם של העובד וגם של הלקוח – בטיפול. גם מיקוד בחוסרים וגם מיקוד בכוחות מובילים מוביל להתגשמות עצמית של נבואות. הייפוורט ולארסן (1990) כתבו כיצד ההתמקדות הזאת יכולה גם "להחליש את יכולת העובד לגלות את הפוטנציאל של הלקוח לצמיחה", כשהיא מגבירה את "הספקות שיש ללקוח ואת התחושה שהוא שונה", ומשפיעות על העובדים "להאמין שעל הלקוחות שלהם להמשיך לקבל שירות - יותר ממה שהם באמת צריכים".

לשימת דגש על בעיות וחוסרי הלקוח יש משמעויות חמורות ומגבלות רבות, אולם התמקדות בכוחות מספקת לנו מספר יתרונות שיש לקחת בחשבון. כוחות זה הדבר היחיד שניתן לעבוד איתו. הכרה בכוחות הינו דבר בסיסי להשקפה, לערך ולמשימה שמולה ניצב המקצוע. גישת הכוחות מאפשרת את האיזון של יחסי הכוח בין העובד לקליינט. קליינטים נכנסים לתהליך הטיפולי בעמדה פגיעה ובאופן יחסי עם מעט כוח. למען האמת, המחסור בכוח מושרש בסיבה שבגינה באו לחפש עזרה ובמבנה החברתי של השרות. גישת החוסרים מתמקדת בהעצמת הפגיעות הזו ומדגישה את חלוקת הכוח הלא שיוויונית בין העובד ללקוח.

גישה ממוקדת כוחות מחזקת את יכולות הפונה ולכן ממתנת את המובהקות של אי השיוויון הקיים בין הלקוח לעובד, ותוך כדי כך, היא מעלה את הסיכוי ל"שיחרור" האנשים מלהמשיך ולאבחן בצורה שמגבירה את ה"חולי" ביחידים, משפחות וקהילות (קוגר, 1992). הערכה של הפונה כשהיא ממוקדת כוחות, מספקת מבנה ותוכן לבדיקה של אלטרנטיבות הגיוניות, מגבירה את היכולות של הפונה אשר בהם הוא ישתמש כדי לשנות דברים, ומחזקת את הביטחון העצמי אשר מגביר את התקווה.

קווים מנחים בהערכת כוחות

הערכה היא לא רק תהליך אלא גם תוצר. כתהליך, הערכה היא סיוע לפונים להגדיר את מצבם (וזה המקום בו מתגלה הסיבה שבגינה הם חיפשו עזרה). כמו כן, היא עוזרת ללקוח בהערכה ומתן משמעות לגורמים אשר משפיעים על המצב הנוכחי שלהם. מאד חשוב לעזור ללקוחות לספר את הסיפור שלהם. הסיפור הזה "שייך" ללקוח, ואם העובד יכבד את הבעלות הזאת, הלקוח ישתף אותו בסיפור יותר. למילה "מצב" יש משמעות מיוחדת, מכיוון שהיא מאשרת את המציאות הקיימת שבה בעיות תמיד קיימות בהקשר סביבתי.

קוים מנחים אלו מבוססים על הרעיון של ברגר ולוקמן (1966) שאומרים שתהליך ההערכה מבוסס על מציאות חברתית מובנית. בנוסף, כשמבצעים הערכה צריך לזכור שכל סיטואציה שהלקוח מציג ניתן לראות אותה במספר אופנים ("מבנים מציאותיים"), ושמצבים בעיתיים הינם הדדיים, רב סיבתיים ומשתנים לעתים תכופות.

תן חשיבות לצורה שבה הלקוח מבין את העובדות – הדרך שבה רואה הלקוח את הסיטואציה, המשמעות שהוא מייחס לה והרגשות והתחושות שהוא מייחס להן צריכות להיות המוקד של תהליך ההערכה. תוכן של הערכה אשר קשור בתהליכים דינאמיים נפשיים (?), התפתחותיים, קוגניטיביים ביופיזיים – הוא חשוב רק כשהוא מסביר את הסיטואציה שבה נמצא הקליינט. צריכים להשתמש בזה רק כדרך לזיהוי כוחות להתמודדות עם המצב הקייםם או לזהות מכשולים אשר עלולים לפגוע בהשגת המטרות של הלקוח. השימוש בידע של מדעי החברה בנוגע להתנהגות טקסונומים (טקסונומיה זה מונח בביולוגיה – תורת מיון האורגניזמים. א.ג) רק מחזק את הדעה שאין להשתמש בידע זה כדי, להתייחס, לסמוך על זה או לתייג לקוח. הערכה בין אישית ותוך אישית של הלקוח, בדיוק כמו איסוף מידע על עברו של הפונה, אסור שיהיו לה "חיים משלה" ואסור שתהיה להערכה חשיבות ייחודית משלה.

האמן בלקוח – אחד הדברים המרכזיים ביותר בגישת הכוחות הוא אמונה עמוקה שאפשר לבטוח בלקוחות. אין שום הוכחה שהפונים לשירותי העבודה הסוציאלית הינם פחות אמינים מכל אדם אחר. תפיסת הלקוח כלא אמין מנוגדת לערכים הבסיסיים של העבודה הסוציאלית שקשורים בכבוד לפרט. שיפוטיות מוקדמת עלולה להפוך לנבואה המגשימה את עצמה. הלקוחות לעתים צריכים את העזרה שלנו לבטא את המצבים הבעיתיים שלהם, ואם ננקוט בצורה של "עימות מתוך דאגה" ( (caring confrontationאיתם אז זה יכול להניע את התהליך הזה. עם זאת, יש לזכור שהצורה בה הלקוח מבין את המציאות שלו אינה פחות ריאלית מאשר זו של אלה המסייעים להם.

גלה מה הלקוח רוצה – ישנם שני אספקטים ברצונות הלקוח אשר מספקים את המבנה של היחסים הטיפוליים. הראשון – מה הלקוח רוצה ולמה הוא מצפה מהשירות. השני - מה הלקוח רוצה שיקרה בקשר לסיטואציה שבו הוא נמצא כרגע. הציפייה השנייה קשורה למטרות של הלקוח ומתייחסת גם למה שהלקוח תופס כפיתרון למצב. למרות ההכרה בכך שמה שהלקוח רוצה ומה שבאמת הסוכנות יכולה ורוצה להציע נתון למשא ומתן, מטפלים מוצלחים מבססי את ההערכה על המוטיבציות של הלקוח. המוטיבציה נתמכת על ידי הציפייה של השגת המטרות והרצונות.

כשמבצעים ההערכה, כדאי להגיע כמה שיותר מהר להתמקד בכוחות האישייים והסביבתיים, ולא במכשולים. אין ספק שישנם מכשולים אישיים וסביבתיים המפריעים לפתרון הבעיה. עם זאת, אם אנו יוצאים מנקודת הנחה כי שהפיתרון למצבים הבעיתיים נמצא בכוחות (וזה מה שאנחנו עושים בפועל, א.ג), אזי אין טעם להתמקד במכשולים כי זה לא משתלם.

דאג שהערכת הכוחות תהיה רב מימדית – בעבודה הסוציאלית משתמשים רבות בהערכה רב מימדית. כשעובדים על פי גישת הכוחות כדי לפתור בעיות, משמעה להאמין שמשאבים וכוחות לפתירת הבעיות נמצאים ביכולות הבינאישיות של הלקוח, במוטיבציה, בכוח הרגשי, וביכולת לחשוב בבהירות. הכוחות החיצוניים באים מהמשפחה, מ"אחרים משמעותיים", מאירגונים חברתיים, וממוסדות ציבוריים אשר תומכים ומספקים ללקוחות את האפשרות לפעול למען עצמם ולהשתמש במוסדות ממשלתיים אשר להם הפוטנציאל לספק משאבים. גילוי כוחות אלה הינו הכרחי ליצירת הערכה טובה. הערכה רב מימדית כוללת בתוכה גם את האבחנה של כוח ויחסי הכוחות בין הלקוח לבין הסביבה. בדיקה מדוקדקת של יחסים אלו מספקים ללקוח ולעובד את ההקשר שבו מערכים את הפתרונות האלטרנטיביים.

השתמש בהערכה כדי לגלות את היחודיות – החשיבות של הייחודיות והאידבידואליות מבוטאת יפה במאמר של מאייר (1976): "כשיש לשמשפחה, קבוצה או קהילה ייחודיות מסויימת, אזי הייחודיות הזו הופכת לסימן המבדיל אותה מהשאר - וזאת, למרות הדימיון הרב בינה לבין השאר (עמ' 176).

למרות שכל אדם הינו בו זמנית "כמו כל אדם אחר, כמו רק חלק מהאנשים, ושונה מכל אדם", (קלוקהולם, מורי ושניידר, 1956, עמ' 53) , בבתי הספר לעבודה סוציאלית מלמדים רק לפי שני החלקים הראשונים של המשפט הזה, אשר מתבססים על התפיסה של "התנהגות נורמטיבית". הערכה אשר מתמקדת בכוחות חייבת להיות ייחודית לכל אדם וזאת כדי להבין את התחושה הייחודית של הלקוח הנובע מהתפיסה הייחודית את המצב בו הוא נמצא. פריי (1991) כותב שהערכה מדגישה את היחודיות של האדם הבודד כאלמנט חשוב במודל הרפלקטיבי של סקון (1983) של עבודת השטח ובעלת ערך בביסוס החשיבות של יחודיות הלקוח בתהליך ההערכה.

השתמש בשפה אשר מובנת ללקוח – המונחים המקצועיים שבהם משתמשים עובדים במקצועות העזרה לא מתאימים במסגרת טיפולית שבה גם הלקוח וגם העובד פועלים בצורה הדדית. ההערכה צריכה להיות כתובה בשפה פשוטה ובצורה מובנת לכל. גולדשטיין (1990) ציין כי "אנחנו היורשים של שפה מקצועית שהינה עמוסה במטאפורות וצירופי מילים. לשפה זאת יש מקום כשמתעסקים בהנחות פילוסופיות על מצב האדם, אידיאולוגיות של המקצוע ובפוליטיקה של המקצוע, אך אין לה מקום כשאנו עוסקים במצבים אובייקטיביים (כלומר עבודת השטח – א.ג).

בצע את הערכה בצורה אשר תכלול עבודה משותפת שלך ושל הלקוח – עובדים סוציאלים יכולים לגרום לאי שיווי המשקל שבין העובד ללקוח להיות מינימלי – אם יבינו את החשיבות של הבנת הלקוח ורצונותיו. תתפקיד העובד הינו לשאול ולהקשיב, ולסייע ללקוח לגלות, להבהיר ולבטא את מחשבותיו ורצונותיו. הלקוח הוא זה שנותן את הכיוון לתוכן של ההערכה. הלקוח חייב להרגיש שהוא השולט בתהליך ובתוצאות ואפשר לעשות זאת רק אם תהליך ההערכה הינו פתוח ומשותף.

השג הסכמה לגבי תוכן ההערכה – אסור שלעובדים סוציאלים יהיו "הערכות סודיות". כל הערכה צריכה להיות משותפת על הלקוח. מכיוון שתפקיד ההערכה הינה לספק מבנה וכיוון כדי להתעמת עם בעיות הלקוח, כל מידע שנשמר בחשאיות עלול לגרום ללקוח להיות פגיע למניפולציה.

המנע מאשמה ומהאשמה – אנשים נוטים להתבלבל בין "האשמה" לבין "אשמה". אשמה הוא "קרוב המשפחה" של גישת החוסרים בעבודה הסוציאלית. התמקדות באשמה מאפשרת להשיג אחיזה בתהליך שנוצר, אך המחיר הינו חוסר התמקדות בפיתרון לבעיה. המצב שאליו נקלעים הלקוחות שלנו נוצר בד"כ על ידי הרבה גורמים ואינטרקציות: אינרקציות אישיות, מצב הבריאות, מצבים חברתיים, אירגונים ואף מזל. דברים מתרחשים. אנשים הינם פגיעים להתרחשויות הללו, ולכן, הם פונים לעזרה. מה כבר העובד והלקוח לאחר שהם הטילו אשמה? לרוב, אשמה מובילה לשום מקום, ואם היא מכוונת ללקוח, זה עלול להביא לירידה בדימוי העצמי. אם היא מכוונת לאנשים אחרים – זה עלול להוביל להרגשה של חוסר אונים (חוסר אונים נלמד – learned helplesness – א.ג) ולהפחית את המוטיבציה להתמודד עם הבעייה.

הימנע מחשיבה של "סיבה ותוצאה" – שיפוט או הערכות של סיבתיות הינם אחד הדברים המזיקים ביותר. הנטייה של העובדים לחשיבה המבוססת על סיבתיות צריכה להיות מינימלית מכיוון שהן לרוב מבוססות על חשיבה פשוטה של "סיבה ותוצאה". חשיבה זו מייצגת רק אחת מהרבה מאד סיבות לבעייה ויכולה בקלות להיגרר להאשמות. המצב שבו נמצא הלקוח הינו רב מימדי, ומשקף דינמיקות שלא ניתן להסבירן על ידי חשיבה פשוטה של "סיבה ותוצאה".

בצע הערכה, ולא איבחון - איבחון אינו מתאים לגישת הכוחות. איבחון מתקשר לפתולוגיה, שונות, חוסרים, ומבוסס על גישה חברתית אשר מגדירה את הבעיות של האדם ב????. איבחון מקושר עם המודל הרפואי של "הדבקת תויות" אשר מניח שהתנהגות לא מקובלת הינה סימפטם של בעיה פתולוגית. כבר נטען בעבר כי הדבקת התויות "מלווה בחיזוק ההכרה כי ההתנהגות המסויימת שאנו רואים הינה מצב המתאר מחלת נפש כרונית". על כן, השימוש במילה "הערכה" על פני "איבחון" הינו נפוץ ביותר בספרות העבודה הסוציאלית.

מסקנה

בקווים המנחים אשר פורטו להלן ישנה ההכרה שההתמקדות על כוחות הפונה והכוונה לעבוד כדי להעצים את הלקוח הינה עבודה שבה יש הכרה בכוחות. עבודה סוציאלית על כל גווניה הינה עבודה פוליטית, מכיוון שהיא מוקפת בכוח וביחסי כוחות. הקווים המנחים אשר פורטו אינם כוללים את כל התוכן שיש לכלול בהערכה ואת כל הידע שבו על העובד הסוציאלי להשתמש בשטח. למשל ישנם נושאים חשובים אשר לא הוזכרו כאן, כמו הערכה של מכשולים ספציפיים להעצמה, הערכה של יחסי הכוחות, והערכה של הקשר בין העצמה אישית להעצמה חברתית. השימוש בקווים מנחים אלו תלוי בסיטואציה הספציפים שאליה אנו נקלעים, ויש להפעיל שיקול מקצועי כיצד להשתמש בכל אחד מהם. הם מהווים אלטרנטיבה לגישה הקיימת של החוסרים ושל איבחון וטיפול. הם גם יכולים לשמש כחיזוק לגישות אחרות אשר המשתמשים בהם לא רוצים לוותר עליהם.