חזרה לאתר הראשי
אוגדן:
מבנה החוויה
אוגדן, ת. (1989). מבנה החוויה (1989). מתוך: אוגדן ת. הקצה הפרימיטיבי של החוויה. עם עובד בע"מ, ת"א, עמ' 38-50
החוויה האנושית מורכבת ממשחק דיאלקטי בין 3 מצבים : אופן דכאוני, אופן פרנואידי-סכיזואידי ואופן אוטיסטי-מגעי. (אוגדן משתמש במילה אופן במקום פוזיציה).
אופן דכאוני
לפי קליין: מדובר בחוויה מהרבע השני,בשנת החיים הראשונה של התינוק.
ביון: הדגיש כי לא מדובר בשלב ההתפתחותי כרונולגי, אלא ביחסים דינמיים בין שתי עמדות (דכאונית וסכיזו-פרנואידית).
אוגדן: מתמקד באופן הדכאוני כתהליך בו ניתן לייחס משמעות לדברים. הסובייקט (אדם) מתווך בין הסמל, לבין מה שהוא מסמל. הסובייקט המפרש מתהווה במרחב שבין הסמל למסומל.
החוויה
של 'היות אני' קשורה ליכולת זו, להישג של
יצירת סמלים, האדם חווה את עצמו כאדם חושב
את מחשבותיו ומרגיש את רגשותיו. הוא חווה
את עצמו כסובייקט, ואז הוא יכול לחוות גם
אחרים כסוביקטים עם רגשות משלהם, ולא כאוביקטים.
זהו עולם של יחסי אוביקט שלמים.
היסטוריות: באופן הסכיזו-פרנואידי כשאדם מאוכזב מהאוביקט ,האוביקט אינו נחווה עוד כאותו אוביקט, אלא כאוביקט חדש. חוסר ההמשכיות של העצמי ושל האחר מונעת יצירת היסטוריות ויש שכתוב מתמשך הגנתי של העבר. ההיסטוריות מתאפשרת באופן הדכאוני. ההיסטוריה שהאדם יוצר מלווה בפרשנות שהיא מימד חשוב של הסוביקטיביות .
אשמה: כשאחרים נחווים רק כאוביקטים לא חשים אכפתיות, רק בסוביקטים ניתן לפגוע. לכן חוויה של אשמה אפשרית רק בהקשר של זולת סוביקטיבי.
העברה: באופן הדכאוני ההעברה מייצגת נסיון לא מודע לשחזר משהו מהחוויה עם אוביקט מוקדם. מקורה בעצב הנובע מהידיעה כי האוביקט המקורי הוא חלק מהעבר שאי אפשר להשיב לעולם. בו זמנית, באופן הדכאוני העבר לעולם אינו הולך לגמרי לאיבוד.
בטיפול:
הטיפול הוא שיח בין שני סוביקטים
מפרשים. לפעמים, ברגע נתון, יש חסימה
בשיח בגלל רגשות ומחשבות מפחידים מידי.
האנלטיקאי והמטופל מנסים להבין את החרדה
הזו. החרדה קשורה תמיד במחשבות\פנטזיות
על אוביקטים חיצוניים או פנימיים ולכן
היא חלק אינטגרלי מתהליכי ההעברה והעברה
נגדית בטיפול. המטפל חייב ללמוד לזהות את
המצבים הבלתי מודעים שלו, ולהשתמש בידע
זה בשיח האנליטי. זהו תהליך ויכולת שמאפיינים
את האופן הדכאוני.
אופן-פרנואידי-סכיזואידי
קליין: מדובר בחוויה מהרבע הראשון של שנת החיים הראשונה.
האופן הזה מבוסס על מנגנון הפיצול, כהגנה וכדרך לארגן את ההתנסות. בעוד שבאופן הדכאוני יש הכלה של החוויה ושל הכאב הפסיכולוגי, הרי באופן הפרנואידי- סכיזואידי יש מאמץ שווה בין -להתמודד עם הכאב הנפשי לבין- לפלוט את הכאב החוצה ע"י חשיבה אוניפוטנטית, הכחשה ויצירת נתקים בחוויה. החויה של אהבה ושנאה לאותו אוביקט יוצרת חרדה בלתי נסבלת . הטיפול בבעיה נעשה ע"י הפרדה בין החלקים של אהבה ושנאה.
כשאוביקט טוב מאכזב הוא כבר אינו טוב, אלא אוביקט רע שהתחזה לאוביקט טוב. במקום חוויה של אמביוולנטיות יש חוויה של גילוי האמת. יש שכתוב מתמיד של ההיסטוריה. (זה מאפיין סכיזופרנים והפרעות אישיות).
אין רווח\פער בין הסמל למסומל ,הם שווי ערך מבחינה רגשית. אין סוביקט מפרש. מחשבות ורגשות נחווים כעובדה מציאותית ולא כיצירה אישית.
העברה:מכונה העברה דלוזיונית- האנלטיקאי לא נתפס כדטמה לאוביקט מהילדות אלא כאילו הוא האוביקט עצמו. התערבויות טיפוליות יש לנסח באופן שמתאים ומשקף את הקונקרטיות של המטופל- למשל לא מדברים איתו על כך שהוא מרגיש כמו רובוט, אלא על ההרגשה להיות רובוט.
בין ההגנות של האופן הפרנואידי-סכיזואידי: תיקון מאגי,הכחשה,שכתוב
חשיבה אומניפוטנטית- פתרון מאגי למורכבות הרגשית של שנאה ואהבה, וסילוקה מהתודעה הנפשית (וכך גם לא מתעוררת אשמה). האוביקטים, וגם אתה עצמך אינם נתפסים כסוביקטים ואין מקום לדאוג להם. ההיסטוריה משוכתבת וכך נמנעת אשמה. דוגמא לתקון מאגי – מטופל שמתקיף את אשתו, ולאחר מכן נוהג להגיד שרק התלוצץ, בכך הוא חש שכאילו ביטל את הנזק בכך שהפך את ההתקפה באופן מאגי למשהו הומוריסטי (ע"י שנתן לה שם חדש).
הזדהות השלכתית: מאפיינת האופן הפרנואידי-סכיזואידי, היא מבוססת על הנחה אומניפוטנטית שניתן למקם אלמנט של האני בתוך אדם אחר. אלמנט זה הוא משהו שנמצא בסכנה או שהוא מסכן) . האחר נשלט מבפנים וכך האדם מבטיח את החלק המושלך ובאותו זמן מנסה לשלוט באופן אומניפוטנטי בזולת בכך שהוא משתמש בו כמיכל ,לא לגמרי נפרד, להיבטים של העצמי.
בהזדהות השלכתית מדובר בתקשורת בין תת מודע אחד לתת מודע שני, ולא תקשורת בין סוביקטים מפרשים. לכן מקבל החוויה חש אותה ככפויה עליו. ומרגיש שאינו יכול להמנע ממנה. מה שעושים בטיפול זה לא רק להחזיר את התוכן המושלך באופן מעובד למשליך, אלא למעשה מדובר בשינוי באופן ההכלה ביחסי האוביקט . הצמיחה של המטופל אינה נובעת רק מעיבוד התכנים אלא מהקשר החוויתי.
פנטזיה לא מודעת: אינה מוכחדת, ואינה מוחלפת אלא היא נחווית בצורה חדשה.
הטיפול:
תהליך המכוון לעזור למטופל לשנות את האיזונים
במשחק הדיאלקטי של האופנים השונים.
האופנים הדכאוני והפרנואידי-סכיזואידי שוללים וגם משמרים זה את זה. באופן הדכאוני יש אינטגרציה, פתרון, הכלה, אם הוא לא נתקל בהתנגדות הוא מוביל לוודאות, סגירות, ניוון, יהירות ותחושת מוות.
האופן
הפרנואידי-סכיזואידי מאפשר פיצול בין החיבורים,
פתיחת הסגירויות, ומאפשר טריות, יצירת חיבורים
חדשים ומחשבות רעננות.
אופן
אוטיסטי-מגעי
קליין וביון עסקו באופנים הפרנואידי-סכיזואידי והדכאוני. שני אופנים אלו אינם נותנים תמונה מלאה על החוויה האנושית, מתווסף אליהם האופן האוטיסטי-מגעי שהוא קדם סימבולי ופרימיטיבי.
זהו ארגון פסיכולוגי פרימיטיבי הפועל מלידה ויוצר צורות יסודיות ביותר של החוויה האנושית- חוויות חושיות של מגע , מקצב: מנענעים התינוק, מחזיקים אותו על הידיים , מניקים אותו, מגע עור בעור.
אין יחסים בין סוביקטים (שמאפיינים אופן דכאוני) אין יחסים בין אוביקטים (מאפיינים אופן פרנואידי-סכיזואידי) אלא – אין תחושה כלל של פנים וחוץ, של עצמי ואחר, מה שחשוב זה הדפוס, המקצב, מרקם המגע, קר\חם, קשה\רך. הוויה שמוכתבת מצרכי הגוף.
זהו שלב שקשה להגדיר אותו במילים, הוא קדם-סימבולי.
החרדה של שלב זה היא אימה חסרת שם (בלשונו של ביון). זו חוויה שמרוקנת מהכלה וממשמעות. חרדת התינוק\המטופל היא מפני דליפה מהגוף החוצה ומפני נפילה לחלל חסר צורה.
צורות הגנה של אופן זה: תצורת עור שני, דהיינו נסיון להתגונן ולהחזיר לחיים תחושה של לכידות והמשכיות של המשטח החיצוני. הגנה זו תופיע באופן סומטי (אקזמה ינקותית בעור).
דרכים נוספות- עיסוק בחפצים ותנועות אוטיסטיות המעניקים הרגע עצמית- מציצת אצבע, זמזום, התנדנדות כל הכסא, סלסול שיערות וכ"ו.
דרכים נוספת שזה יופיע בטיפול- המטופל יצור קשר עין מתמיד עם המטפל, לאורך כל הפגישה, מרגע הכניסה לחדר עד רגע היציאה ממנו.
העברה נגדית בטיפול:
המטפל
ירגיש שרובוט רודה בו. המטפל ירגיש לא
בסדר כי קשה לו לחוש אמפטיה למטופל וליצור
איתו קשר. המטפל יחוש חוויות סומטיות
(עוויתות,כאבי בטן, תחושות קור וחום בעור)
סיכום
החוויה האנושית מורכבת מ- 3 אופנים והיחסים הדיאלקטיים ביניהם. האופן האוטיסטי-מגעי מספק המשכיות חושית ושלמות של החוויה. האופן הפרנואידי-סכיזואידי הוא המקור העיקרי של מיידיות החוויה הקונקרטית האופן הדכאוני הוא האמצעי העיקרי להווצרות סוביקטיביות היסטורית ולעיצוב העושר של החוויה האנושית.
החוויה תמיד נוצרת בין הקטבים המיוצגים ע"י הצורות הטהורות של כל אחד מהאופנים הנ"ל.
פסיכופתולוגיה היא קריסה החוויה האנושית לכוון אחד הקטבים :
קריסה לקוטב האוטיסיטי-מגעי תגרום ל: כליאה ברודנות דמוית מכונה, נסיונות בריחה מ'אימה חסרת צורה' שבסיסה חושי, להגנות אוטיסטיות נוקשות.
קריסה לקוטב הפרנואידי-סכיזואידי- כליאה בעולם לא סוביקטיבי , מחשבות ורגשות נחווים כאילו הם פשוט קורים, ללא מרחב לחשוב עליהם ולפרש אותם.
קריסה לקוטב הדכאוני – בידוד האדם מהתחושות הגופניות שלו, האדם משולל ספונטניות וחיוניות.