חזרה לאתר הראשי
מאי מהות לאימהות
– פלגי האקר סיכום החלק השני ע"מ 215-230
דמות האם ודמות
האנליטיקאי : התהליך ההדרגתי, האיטי,
שבו מתחילה האם להופיע בתיאורטיזציה הפסיכואנליטית
כבעלת אפשרות לסובייקטיביות, מתאפשר כאמור
מתוך בניית מקומו הסובייקטיבי של האנליטיקאי.
לדעת מחברת המאמר זה לא במקרה שדמות האנליטיקאי
כסובייקט גברי התהוותה טרם התהוות הראייה
של האישה והאם כסובייקט. ויניקוט היה
זה שכרך את דמות האם עם זו של האנליטיקאי
תוך כדי הדגשת חשיבות העברה הנגדית.
שני הצמדים-
אם והתינוק והמטפל - מטופל – עמדו לנגד
עיניו לכל אורך עבודתו הקלינית והתיאורטית.
פירסט טוענת שיש לקרוא את האנלוגיות של ויניקוט באופן מאוזן לשני הכיוונים ( אם , מטפל). קריאה כזו מאפשרת לעבות גם את התפקיד האימהי ולא רק את תפקידו של האנליטיקאי, למרות שהצעתה של פירסט מקובלת על כותבת המאמר ברצונה להדגיש שאין להתעלם מהמשמעות הטמונה בבחירה של ויניקוט מתי להאיר את האם ומתי את האנליטיקאי, ומתוצאות הבחירה איזו זהות תזכה לתייאורטיזציה של סובייקטיביות ואיזו לא.
והאנלוגיה מופיעה פעם ראשונה במאמר " תצפית על תינוקות במצב נתון" בו מתעמק ויניקוט ברגע אחד שבו התינוק מהסס האם להושיט יד ולקחת חפץ נוצץ ומפתה. רגע היסוס זה, מתרחש בידיים אימהיות מחזיקות רגועות ולא דוחקות, מאפשר לתינוק לעבד בתוכו את תשוקתו ולכוון את עצמו למה שהוצע לו. ויניקוט עסוק בתהליך האינטראקציה שבין יכולת האם להחזיק כך את תינוקה לבין מה שמאפשר לתינוק לחוש בעלות על החוויה שלו. באופן אנלוגי הוא מציע ראייה חדשה של אינטראקציה בין מטפל למטופל . אנלוגיה נוספת שניעשת ע"י ויניקוט היא היכולת להיות לבד בנוכחות האם לבין היכולת להיות לבד בנוכחות המטפל. ויניקוט מדגיש את האם כבעלת יכולות מופלאות של דיוק רגישות כנות והכלה של ילדה ושל עצמה אך לדעת המחברת זה לא משקף את החוויה האוטנטית של האם וזה נעשה "על גבה".
במאמר אחר " שנאה בהעברה נגדית" המסר שמעביר ויניקוט הוא שאל לאנליטיקאי להכחיש את השנאה שלו. עליו לאפשר לעצמו גישה עמוקה לתוך נפשו פנימה, כדי לעבד את הקונפליקטים הלא-מודעים שלו מן העבר, אלו הכרוכים בשנאה. ויניקוט, מודע לקושי העצום במטלה זו מציע למטפל רשימה של רווחים המקלים עליו לשאת כך את עצמו. ברשימה זו הוא מונה : רעיון הבחירה המקצועית החופשית המקלה על רגש האשמה ומאפשרת ביטוי עצמי בונה מציין גם את סוגיית התשלום וכו'. זהו תיאור דרכי המשא ומתן הפנימי שהאנליטיקאי מנהל עם עצמו בטפלו במטופל נוירוטי. ויניקוט טוען שבשלבים מסוימים המטופל זקוק לשנאה אובייקטיבית או מוצדקת ע"מ שיוכל להרגיש אהבה אובייקטיבית. כשויניקוט פונה לעסוק באם, ראשית לכל הוא מדגיש את ההבדל בינה לבין תינוקה. עבור התינוק השנאה לאם היא הישג התפתחותי, המשך למה שהוא מכנה " אהבה חסרת רחמים" ( ruthless love) לעומתו האם שונאת את ילדה מלכתחילה ויש לכך רשימה של סיבות שבניהן הקושי של האם לקבל את העובדה שהתינוק אינו היצירה ( המנטאלית) הבלבדית שלה. בהמשך הוא עוסק באכזבות של האם מכך שהתינוק אינו עונה על ציפיותיה. לאחר הצגת רשימה ארוכה של סיבות ויניקוט טוען שעל האם לשאת את שנאתה לתינוקה בלי לעשות דבר בקשר לכך. דבריו של ויניקוט היוו בזמנו פריצת דרך נועזת הן בתיאור דמות האם והן בתיאור העברה נגדית של האנליטיקאי. כך גם באשר למידת הדמיון בין התפקיד האימהי לתפקיד הטיפולי .ע"פ המחברת ההשוואה בין שתי הרשימות המוצעות על ידיו חושפת את ההבדל הגדול ביניהן, עד כדי הפיכתן למקבילות משלימות. הרשימה של האנליטיקאי מונה את האפשרויות שלו להכיל בתוכו את השנאה, לרכך אותה ולהפוך אותה בתוכו לחומרי עבודה בהמשך. הרשימה של האם מגלה, שנושא הדיון בה שונה לחלוטין. ברשימה זו מצויות סיבות מגוונות מדוע האם זכאית לשנוא את תינוקה, אבל אין שום התייחסות למה שהמחברת כינתה המשא ומתן הפנימי, שויניקוט מתאר ברשימה של האנליטיקאי ז"א ויניקוט מעניק לאנליטיקאי דיאלוג פנימי סביב החוויה רבת העוצמה, אבל מתעלם ממה שקורה בנפשה של האם שחווה את אותה חוויה עצמה ואף בעוצמה רבה יותר. במאמרים אחרים גם מודגש הפער העצום בין המקום הניתן לאם לבין זה הניתן למטפל, למרות שברור שהתבנית הבסיסית שויניקוט מתייחס אליה היא תבנית היחסים בין האם לבין תינוקה. מפתיע שלמרות שליכולת העמידות וההישרדות של האם למול התקפות תינוקה עליה יש חשיבות עצומה לגבי התפתחותו, ויניקוט אינו מרחיב את הדיבור על מה שמתרחש באם עצמה. דוגמה נוספת לדעת המחברת שויניקוט הצניע את האם כמקור הולדתה של הסובייקטיביות מצויה במאמר מ -1960 על העברה נגדית. ויניקוט דן בו לא רק בעמדתו בוויכוח על גבולות הגדרתו של מושג זה, אלא מרחיב את הדיון על הסובייקטיביות של המטפל.
ויניקוט מתאר ברוב מאמריו את המאבקים הפנימיים ואת הטעויות הבלתי נמנעות שלו כמטפל במפגשו עם היבטים שונים מראשית התפתחותו של המטופל. את מרחב הטעות שלו הוא מתאר כמשוחרר מהתבניות הפתולוגיות שלו, אבל כקשור לתבניות הפתולוגיות של המטופל. לעומת זאת בתיאור המקביל של עבודת האם חסר שחרור מעין זה, ובמקומו קיימת חלוקה לשניים : אם האם בריאה היא פשוט יודעת "איך להגיב נכון" אם היא איננה בריאה בנפשה ( בד"כ או באופן זמני), היא אינה יודעת להגיב וקרוב לוודאי שאצל ילדה תיווצר טראומטיזציה פתולוגית. ויניקוט הגדיר, עם זאת גם היבטים של טראומה נורמאלית , חיובית, המקדמת התפתחות של התינוק מתלות מוחלטת לתלות יחסית. לאם בריאה אמורה להיות יכולת אמביוולנטית המאפשרת לה להוות גורם טראומטי בגבולות מסגרת ההסתגלות הרצויה.
ויניקוט אינו מותח את כל הקווים היכולים לחבר בין אם לאנליטיקאי. לאם חסר המרחק המובנה המצוי בקשר טיפולי, חסרה לה עמדה אנליטית שהמטפל מצויד בה. בניגוד למטפל האם אינה משוחררת מהתבניות המתהוות של ילדה ויש לה חלק בהן. ההתקשרויות לילד הטעויות הכשלים וכן תגובותיה לתחושות המתעוררות בה – כל אלו דורשים עיבוד נפשי ברמה גבוהה ביותר.
פארקר: "כאשר ויניקוט כותב על אימהות מנקודת ראות פסיכואנליטית, הוא מתייחס אליהן כישות מפוצלת – כמטופלות של האנליטיקאים ( כלומר כילדותיות) וכמדריכות של אנליטיקאים ( כלוחר באופן בלתי נמנע כמבוגרות בעלות ידע) ". הפיצול בהקשר לאם שב איפוא ומופיע . פארקר מדגישה שבעוד אשר הדימוי האימהי פועל כהדרכה טובה לאנליטיקאי, ההקרנה חזרה לדמות האם פועלת עליה כמשתקת.
ויניקוט לדעת
המחברת מוביל את מהלך בניית הסובייקטיביות
של האם כך : ראשית הוא מעניק לאם קיום סובייקטיבי,
אך הוא אינו יוצק בו תוכן ואינו מתאר את
אופן היווצרותה של סובייקטיביות בקרבה.
את שבודד ממנה נותן ויניקוט לאנליטיקאי
– כאן הוא מציע אפשרויות רבות יותר של הבניה
פנימית של העמדה הטיפולית, לא רק כטכניקה
אלא גם כמהלך נפשי מפתח.
הבדלים בין המינים: לא ברור אם האנלוגיה בין האם לאנליטיקאי היא גם במונחים של הבדלים בין המינים. ויניקוט מזכיר לעיתים את האבות לצד האימהות, לרוב בסוגריים . אזכור זה מרמז על האפשרות שדבריו מתייחסים הן לאם והן לאב, אולם הכליאה בסוגריים מחלישה טענה זו. ויניקוט חוזר שוב ושוב על טענתו, המסגירה כמדומה קונוטציה חברתית שמרנית, שעל האם לטפל בתינוקה, ועל האב לדאוג לאם כדי שיתאפשר לה להתפנות לילדה. הוא אינו מעלה דיון רציני את תפקידיו ההתפתחותיים של האב מול ילדיו. אולם כל מושגיו אינם מוצגים במונחים של הבדלים בין המינים. ע"פ ויניקוט יש לכל אדם גבר או אישה יסודות יצריים נקביים וזיכריים היסוד הגברי "עושה" ואילו היסוד הנשי "הווה " . ויניקוט מבהיר שהוא אינו מדבר על הבדלים בין המינים אלא בוחן "את מה שאני מכנה היסודות הזכריים והיסודות הנקביים". בהמשך, בניסיונו לתאר את ההתפתחות התינוק, הוא חוזר לאם הטובה-דיה, שתפקידה לספק לתינוקה שד ש "הווה" להבדיל משד ש "עושה" . במידה ואינה מסוגלת לכך מתפח תינוק ללא היכולת " להיות" או עם יכולת פגומה "להיות".
ויניקוט לא היה
ער לסיבוך העולה מדבריו. מדבריו עולה שהאם
המטפלת אמורה לאפשר לילדיה את החוויה של
"להיות" להבדיל מ"לפעול". הוא
מדגיש ששד בעל יסוד זכרי מעניק לתינוק זהות
פעילה – לומד " עשול כמו" – ומונע
ממנו את עומק ההזדהות של " להיות כמו".
ניתן להסיק מכך, שבבואה את תינוקה צריכה
האם להיות בקשר טוב עם היסוד הניקבי שלה.
החוב לאם: ויניקוט התייחס להתרחשות ההתפתחותיות בחוויתה של אם מעט יותר מקודמיו, אך הוא העמיק מהם בהתייסותו לפחד מנשים והצביע מפורשות על מקורו החוב לאם. ויניקוט טוען שנשים נעדרות ממנהיגות פוליטית ז"א מתקשות לתפקד בסוכנויות חברתיות בעלות השפעה בשל הפחד האוניברסלי של גברים ונשים כאחת מפני "האשה", פחד זה הוא גם המקור לאכזריות הרבה המופנית כלפי נשים בחברות ברחבי העולם.
שורש הפחד הזה ידוע . הוא קשור לעובדה שבהיסטוריה המוקדמת של כל יחיד המתפתח היטב ושהנו שפוי, ושהצליח למצוא את עצמו, ישנו חוב לאישה – האישה שהיתה מסורה ליחיד בינקותו, ושמסירותה היתה חיונית לחלוטין להתפתחותו הבריאה. התלות המקורית אינה זכורה, ולכן אין הכרה בחוב מלבד הייצוג שלו, כשלב ראשון בהכרה זו בפחד מ אישה.
במקום אחר מציע
ויניקוט שאוחי דווקא בשל גודלה אין תרומתה
של האם זוכה להכרה ? שהרי אם תזכה להכרה,
ירגישו כל גבר אישה שפויים שהם חבים חוב
לאין שיעור לאישה מסוימת.
דיון וסיכום: ויניקוט שלא כקודמיו מפלס מקום לעצם קיומה של האם, הוא מאבחן את התופעה הרגשית של החוב לאם וגם מציע הסבר למניעי הכחשתו הן אצל הפרט והן בגלגולו החברתי. ויניקוט תרם להסבר ההתפתחותי של הסובייקטיביות תרומה עצומה: הוא הצליח לחבר בין המורכבות של העולם הפנימי לבין הממד החברתי. הסובייקטיביות ע"פ ויניקוט מתפתחת בתוך קשר, מתוך יחסים ובתוך מרחב. העיון והדיון בכתביו העלה גם את מגבלות ההתבוננות שלו, המחדדות את טענותיו בדבר קושי שלו להמשיג את האימהות מהזווית הסובייקטיבית של האם. גם הוא כקודמיו, לא צעד את כל הצעדים הנדרשים להכרה באם. בהמשיגו את החשיבות הקריטית של אם המחזיקה בנפשה את ילדה, הוא החמיץ את המתרחש בנפש המחזיקה : הוא התמקד בידיים המחזיקות, אבל לא נתן את דעתו למורכבות התהליכים העומדים מאחוריהן.
כשויניקוט מתאר את התמסרות הטוטאלית של אם לתינוקה ואת ההערצה ההדדית בינהם, הוא מתאר בעצם הזדהות השלכתית הדדית, אשר חלקיקי יעצמי בה, שאינם תואמים להוויה הזו, מושמים בצד ומוחזקים אולי ע"י האב ואולי ע"י אחרים בסביבה.
התבטאויותיו
של ויניקוט על נשים ועל אימהות ממקמות אותו
בעמדה של מעריץ. אולם כדרכה של הערצה, מרוב
המאמץ להפגינה מסתננות אליה עריצות וכפייה,
כפי שאכן קרה מדי פעם.
יש המשך של הסיכום והדיון אך הוא די חוזר על הפרק העדפתי להשמיט אותו מי שמתעניין זה מעמוד 226
בהצלחה - איילת