חזרה לאתר הראשי
סגל,ח. (1998). מלאני קליין. תל – אביב: עם עובד. מבוא, עמ' 39-47
מלאני קליין/חנה סגל -עמ' 39-47
סוכם ע"י עופרה אשתרמלאני קליין:
היתה תלמידתו
וממשיכת דרכו של פרויד, הגיעה לכמה ניסוחים
שפיתחו במובנים מסוימים את רעיונותיו (תאוריית
דחפי המוות, התיאוריה המבנית, גישת פרויד
לנושאי החרדה והאשמה) של פרויד, וחרגו מהם
מאידך.
התיאוריה הפסיכואנליטית:
ב-1919-התאוריה הפסיכואנליטית כבר מפותחת, כן גם תאוריית ההתפתחות הנפשית.
שנות ה-20-נקודות מפנה בתאוריה הפסיכואנליטית:
1920- מאמרו של פרויד "מבט לעקרון העונג" -פרויד מנסח את התיאוריה שלו בדבר הדואליות של
דחפי החיים והמוות.
1923- "האני והסתמי" (freud)- פרויד מעבד במלואה את התיאוריה מבנית של הנפש במונחי הסתמי,
האני והאני העליון.
השקפת פרויד:
על הזיכרון, האימפולס או הפנטזיה, אם הם מכאיבים ואסורים, חל איסור לעלות למודעות.
-->
אותם אלמנטים
מודחקים,אך נשארים דינמיים בלא-מודע של
האדם ושואפים לביטוי.
--> הם מוצאים ביטוי סמלי בסימפטום, שהינו פשרה בין הרעיונות והרגשות המודחקים לבין כוחות
ההדחקה.
הדחקה ופתרונות פשרה הינם חלק מטבע האדם
והתפתחותו.
התוכן המודחק:
התוכן המודחק נושא אופי מיני בעיקרו- מיניות שאינה נחשבת נורמאלית, שהיא בי-סקסואלית ומסוג פרוורטי פולימורפי (רב צורות), כוללת דחפים סאדו-מזוכיסטיים, אוראלים, אנאלים, אורתראליים (קשורים להשתנה)וכו'. לא קיים דחף מיני פשוט אחד, אלא שהמיניות הינה תערובת של מרכיבי דחפים, ממקומות שונים בגוף ובעלי מטרות שונות ומקורם בינקות ובילדות.
המיניות הילדית:
מיניות המעלה קונפליקטים ומובילה להדחקות והגנות אחרות.
מרכיביה של המיניות הילדית הלא-מודעת, המבוטאים בבעיה בהווה, הם המגייסים את הקונפליקטים הינקותיים וגורמים להדחקה.
ליבידו= האנרגיה המינית
שלבי (דחפי) ההתפתחות הליבידינלית:
- לכל דחף יש מקור(חלק בגוף-אזור ארוטוגני ), מטרה(פורקן מתח מיני) ואובייקט(כזה המתאים לגרימת הסיפוק). האזורים הארוטוגניים חיוניים בתפקידם,לפיכך, לדוגמא, מרכיב הדחף האוראלי,שהינו ראשון השלבים, נגזר מהתפקוד החיוני של האכילה.
- השלב האוראלי: ראשוניותו נגזרת מהצורך הראשוני של התינוק באכילה. אזור ארוטוגני=הפה.
מטרתו=מציצה או בליעה, אובייקט=שד.
- השלב האנאלי- בשלב בו הילד מתחיל לפתח שליטה על ההפרשות. מטרתו=דחיקה החוצה או שמירה, אוביקט=צואה.
- השלב הפאלי- מתרחש בגילאי 3-6, הבן מגלה בפין את מקום מושבם של מתח ועונג, אך הוא אינו מודע לאיבר המין הנקבי, לכן הוא מדמיין את אמו כבעלת איבר מין זכרי. גם לבת אין מודעות לנרתיק והדגדגן הוא האזור הארוטוגני. מטרתו=חדירה, אובייקט-ישנה התפתחות ארוכה לפני שמתגלה האובייקט המתאים (הנרתיק), אובייקטים של תשוקה מינית-ההורים.
שלב בו נכנס התסביך האדיפלי:הבן מתחיל לחשוק באמו - קנאה לאביו - הבן מייחל למותו של אביו - הפחד מפני הסירוס ואהבת הילד לאביו גורמות לו להדחיק תשוקותיו ותוקפנותו כלפי האב.
לבת,תסביך האדיפוס שונה משל הבן בפרטים רבים.
בנוסף ישנו תסביך אדיפוס שלילי-הבן חושק באביו ואמו הופכת לאויב.(מתוך ההנחה שלכל בני האדם שאיפות מיניות זכריות ונקביות גם יחד).
- השלב הגניטלי- מתרחש במלואו רק בהתבגרות המינית ובו מובחנים המינים היטב זה מזה.
תופעות הנגזרות מהדחפים:
- תסכול דחפים אלה (השלבים לעיל) מעלה תוקפנות,המבקשת להתבטא בדרכים שאף הן מותאמות לשלב ההתפתחותי. כך, לדוג', תוקפנות אוראלית לובשת צורה של משאלה לנשוך או לבלוע באופן קניבליסטי, אנאלית-של לדחוק החוצה, לשרוף או להרעיל, ופאלית-של לחתוך,לחדור ולקרוע.
- הליבידו מתאפיין בגמישות ויכול לנוע אובייקט לאובייקט וממטרה למטרה.
- במצב נורמאלי מתקדם הליבידו לפי השלבים, אך חוויה בלתי מספקת עלולה לגרום ל"קיבעון" (פיקסציה), משמע חלק מהליבידו מקובע בשלב בפרה-גניטלי(אוראלי,אנאלי, פאלי). אז ארגון השלב הגניטלי נחלש, ונוצרת נסיגה לשלב מוקדם יותר-לנקודת הקיבעון, מה שחורץ את גורלה של הנוירוזה הבוגרת.
- כאשר השלב הגניטלי הופך לדומיננטי, מודחקים בהדרגה הדחפים הפרה-גניטליים, אך לעולם לא מאבדים את כוחם, הם עוברים תהפוכות ומעוררים סימפטומים, סובלימציות או תכונות אופי(לדוג': אוראליות יכולה להתבטא כתאוותנות לידע).
- באובייקט המיני של התשוקות המיניות גם חלה התפתחות. הוא אינו מופיע בחיי הנפש
עד השלב האנאלי המאוחר והשלב הפאלי. בשלב האוראלי, בו האובייקט אינו תמיד זמין(שד),התינוק הופך לאוטו-ארוטי(מחפש סיפוק בגופו-מציצת אצבעותיו). האוטו ארוטיות מתפתחת בהדרגה לנרקיסיזם,שיכול להישאר במצב של קיבעון נרקיסיסטי (קתקסיס)-בחירת אובייקט נרקיסיסטי במשך החיים- בחירת בן זוג בדמות עצמו.
-נוירוזה ילדית:
תסביך אדיפוס הינו נקודת מפנה בהתפתחותו של הפרט. כתגובה אליו,מתפתחת הדחקה ורגרסיה לשלבים פרה-גניטליים כהגנה. בשלב זה הילדים עוברים נוירוזה ילדית-ומפחתים פוביות,אובססיות וסימפטומים אחרים. נוירוזית מבוגרים הינה נסיגה לנוירוזיה הילדית.
-מלנכוליה-נובעת
מקיצוניות השנאה של הילד לאביו,והמאבק
עם הזדהותו הפנימית איתו(עם האב) מאידך.-אמביוולנטיות.
אך הזדהויות והפנמות אמביוולנטיות הינן
חלק מהתפתחות נורמאלית.
תיאוריה המבנית: הנפש המורכבת משלושה מבנים:
הסתמי-המורשת היצרית,פועל ע"פ עקרון של עונג-כאב,מטרתו היחידה היא להימנע מכאב ולשאוף לעונג,לא מתחשב במציאות.
האני-מתווך בין הסתמי למציאות, מנגנון תפיסתי שבידיו בקרה על תפקודים מוטוריים,שואף להעריך את המציאות ולמצוא אמצעי סיפוק אמיתיים. מתווך גם בין הסתמי לאני-העליון.
האני העליון- תפקידיו:התבוננות עצמית וביקורת, ענישה והעמדת מטרות אידיאליות, מייצג את ההורה האידיאלי-הפנימי.
*"אידיאל
האני"- מקורו הוא נרקיסיסטי-להיות
אהוב על העצמי ולקבל ממנו אישור,מה שהאני
מקרין לפניו כאידיאל שלו הוא התחליף לנרקיסיזם
האבוד של ילדותו,שבו הוא היה האידיאל עצמו.
האני נכנע לדרישות האני-העליון הן בשל הפחד
מפני ענישה והן מהצורך להיות אהוב-צורך
שהוא יכול לקבל את האישור עליו מהאני-העליון.
קונפליקט הפנימי ודואליות הדחפים
החשיבה הפסיכואנליטית גורסת כי עלינו להתמודד עם מציאות נפשית וקונפליקט נפשי כמו גם עם העולם החיצוני, פרויד עסק בחקירה מתמדת של שורשי הקונפליקט הזה,וניסה הסברים שונים:
דחפי-אני המכוונים לשימור עצמי: האמין כי הדחפים המיניים שרויים בקונפליקט עם המציאות ועם שימור-העצמי. אך הנחה זו לא הסבירה עובדות קליניות רבות הוא עבר לנימוק אחר.
הדואליות בין דחפי החיים והמוות- (1920,"מבט מעבר לעקרון העונג"), הליבידו הינו הביטוי המיני של דחף החיים וחלק ממנו. מנגד-דחף המוות,הנגזר מן הצורך הביולוגי של האורגניזם לשוב למצבו הקודם,ובסופו של דבר למצב לא-אורגני. האורגניזם חש מאוים ע"י דחף המוות, מסית אותו החוצה-כלפי אובייקט,מה שיכול להיות מומר לתוקפנות.("במקום למות-להרוג").
כאשר שני הדחפים האלו מצויים בקונפליקט,הם גם מתמזגים. כאשר בהתמזגות דחף המוות דומיננטי-הוא מעלה סדיזם ומזוכיזם. כשדחף החיים שולט-משרתת התוקפנות את כוחות החיים.
בנוסף,פרויד
תיאר את התוקפנות כמקור העיקרי לאשמה,
אותה( את התוקפנות) בולם האני-העליון באופיו
האכזרי דרך הפיכתה לאשמה (ולא המיניות הילדית,כמו
שחשב לפני כן).
- חרדה: דעותיו של פרויד על חרדה,גם כן הושפעו מרעיונותיו החדשים אודות הדואליות של הדחפים והמבנה הנפשי. בתחילה חשב כי החרדה הינה המרה-ביולוגית ישירה של הליבידו המתוסכל/החסום ע"י הדחקה. יותר מאוחר הבין כי אין זו ההדחקה שגורמת לחרדה, אלא להיפך, החרדה מצריכה הדחקה, והיא נוצרת כתוצאה מתסביך אדיפוס בצורת חרדת-סירוס. (הילד מפחד מסירוס ע"י אביו כעונש על משאלותיו המיניות), אשר הינה גם גורם להתרת התסביך האדיפאלי. יותר מאוחר יכולה להתבטא בצורות של פחד,כגון:פחד מהמוות.
*(1926-"עכבות,סימפטומים וחרדה")-פרויד מציע תיאור מקיף יותר של חרדה-מתעוררת במצבים שונים של סכנה, כאשר יש ארבעה איומים בסיסיים המשתייכים לשלבים שונים:
אובדן האובייקט,פחד
סירוס,חרדת האני-העליון(פחד מהיות מותקף
על-ידו) ופחד מאובדן אהבת האובייקט.
כאשר מופיעה "חרדת איתות"-חרדה טראומתית
מאיימת לבוא,האני מפתח מנגנוני הגנה נפשיים.
ארבעה מנגנוני הגנה שקבע פרויד-השפיעו רבות על מלאני קליין:
השלכה-אופיינית לפרנויה,האובייקט מייחס את האימפולסים שלו לאובייקט שלו.
הפנמה-להפנים את מאפייני האובייקט. פרויד קישר אותה למלנכוליה בתחילה ואז לחלק מן ההתפתחות הנורמלית.
הזדהות-יש סוגים שונים:הזדהות של העצמי עם האובייקט כמודל ומנגד בחירת אובייקט נרקיסיסטית,הסובייקט הוא המודל,ואת מאפייניו מחפשים באובייקט.
פיצול-בתחילה
חשב כי מושג זה קיים רק במקרים של הפרעות
ביחס כלפי המציאות-האני מפצל את עצמו לחלק
המתחשב במציאות וחלק שני המתנתק ממנה. בשני
מאמריו האחרונים העיר כי השימוש במנגנון
הגנה כלשהו מצריך מידה מסוימת של פיצול.
קרל אברהם-פסיכואליטיקאי שהשפיע רבות על מלאני קליין:
תרומתו חשובה בתחום שלבי ההתפתחות הפרה-גניטליים(1924).
חילק את השלב האוראלי לשניים: לשלב ראשון-מציצתי(מטרתו של התינוק-מציצה ללא רגשות), ושני-אוראלי-סאדיסטי(התינוק משתוקק לנשוך ולבלוע את השד).
גם את השלב האנאלי לשני חלקים: ראשון לפולטני וסדיסטי, ושני-מחזיקני (משאלה לשמר את האובייקט:הצואה).
- לפי פרויד-האובייקט, בשלב הפרה-גניטלי שלו,הינו אובייקט חלקי ולוא דווקא שלם(ההורים). (לדוג':שד),בנוסף דיבר על נסיגה ליחסי אובייקט חלקיים (אישה הנסוגה מתשוקתה לגבר לתשוקתה לפין). לא ייחס חשיבות רבה לקיבעונות פרה-גניטליים.
- לפי אברהם- הראשון שתיאר את אובדן האובייקט הפנימי בתהליך הפיכת האובייקט החלקי שד-לאובייקט החלקי-צואה, כאשר הפרשת הצואה נחווית כאובדן אובייקט פנימי.
בנוסף, אברהם ייחס חשיבות רבה יותר ליחס האמביוולנטי של התינוק לאמו-מצא כי במלנכוליה יש לשנאה כלפי האם תפקיד מכריע.
אברהם הראה
קשר בין השלבים שהוא חילק ותפקידם בקיבעונות
של מחלות נפש ( מחלה מאנית-דפרסיבית-מקורה
בשלבים האוראלי השני והאנאלי הראשון, נוירוזה
כפייתית-נעוצה בשלב האנאלי השני.)
לסיכום: עיקרי המסגרת והטכניקה הפסיכואנליטיות:
- הטיפול אורך שעה קבועה בכל יום בשבוע
- המטפל מזמין את המטופל לשכב על הספה ולספר את מחשבותיו בצורה חופשית- העלאת אסוציאציות חופשיות.
- האנליטיקאי נמנע מכל תגובה אישית, הניטרליות של המטפל חשובה.
- בהדרגה,מובעים הקונפליקטים הלא-מודעים, והאנליטיקאי מפרשם.
- בסיטואציה האנליטית המטופל נהיה מודע וחווה מחדש את הקונפליקטים הילדיים שלו. מצב זה עלול לעורר התנגדות או גם העברה של אותם קונפליקטים ומשאלות אל האנליטיקאי.
העברה זו יכולה להיות גם העברה חיובית, ולוא דווקא התנגדות להיזכרות בעבר,
כאשר ישנה חוויה חדשה של הקונפליקטים הישנים, והמטופל יכול למצוא להם פתרונות חדשים ופחות נוירוטים.