חזרה למאמרים של עו"ס ומשפט
חזרה לאתר הראשי

פרישטיק מ. אדד מ. "שיקולים המנחים את בתי הדין הרבניים בקביעת המשמורת על ילדים" מגמות, מא(1), 45-65 תשס"א – 2001

שיקולים המנחים את בתי הדין הרבניים בקביעת המשמורת על הילדים – מרדכי פריטשטיק /משה אדד 
תודה לאיילת שרייב שסיכמה

מבוא:

מטרת המחקר היתה לבדוק את השיקולים המנחים את בתי הדין הרבניים בקביכת משמורת על ילדים: בידי האב או בידי האם.המחקר מבוסס על 90 תיקי החזקת ילדים אשר נבחרו באופן אקראי מבתי הדין השונים בישראל. משתני המחקר מסווגים ל 4 מודלים:

  1. המודל הלגלי-משפטי, ובו משתנים שבעיקרם הם בעלי חשיבות משפטית (כגון רצון הילד).
  2. המדל הפסיכו-סוציאלי, ובו  בעיקר משתנים המאפיינים את ההורים ומשקפים את המסוגלות ההורית שלהם.
  3. המודל ההלכתי, ובו משתנים המשקפים את הרמה הדתית של ההורים, את סוג החינוך שהם מתכוננים לתת לילד וכו'.
  4. המודל החוץ-לגלי, חוץ פסיכו-סוציאלי וחץ הלכתי, ובו משתנים עדתיים של הדיינים ושל בני זוג.

ממצאי המחקר הצביעו על כך שמשתני המודלי הפסיכו-סוציאלי הם הדומיננטיים בהכרעתו ל בית הדין. רק משנה אחד במודל המשפטי-לגלי ( רצון הילד) ומשתנה אחד במודל ההלכתי (התנהגות המינית של ההורים) נמצא בקשר מובהק סטטיסטית להחלטת בית הדין. משתני המודל הרביעי לא היו קשורים באופן מובהק סטטיסטית להחלטת בית הדין. המסקנה היא שבניגוד לדעה הרווחת בציבור, אפשר שהקווים המנחים את בתי הדין הרבניים הם בעיקר מקצועיים של בריאות הנפש וחינוך הילד, יותר מאשר גורמים הלכתיים-דתיים, וזאת אף שמדובר במערכת דתית בגוון חרדי.

המקום הטבעי להחזקת ילדים הוא בית ההורים. כאשרההורים חיים בנפרד, תהיה הסיבה אשר תהיה, לעיתים על בית המשפט או בית הדין להכריע בשאלה למי מההורים תהיה חזקה על הילדים. שאלת המחקר היא: מה הם העקרונות המרכזיים המנחים את בית הדין לגבי החזקת הילדים? ובאיזו מידה נכנסים שיקולים לא רלוונטיים (במקרה זה שיקולים עדתיים) להכרעת בית הדין?

המונחים "חזקה" ו"משמורת" אינם חד- משמעיים, ויש להם משמעויות שונות. למושג "משמורת" יש פירוש רחב, הכולל את מכלול תפקידי ההורים כאפוטרופוסים ופירוש צר, הכולל רק חלק מתפקידי ההורים כאפוטרופוסים. לגבי המונח "חזקה", יש המפרשים זאת כחזקה פיזית גרידא, ויש המפרשים זאת כחזקה פיזית יחד עם דאגה לחינוכו של הילד, קביעת בית הספר שבו ילמד הילד, קביעת דרכי טיפול הרפואי בו וכו'. בבתי הדין הרבניים מקובל הפירוש השני. למעשה, בבתי הדין הרבניים המונחים "חזקה" ו"משמורת" משמשים כמילים נרדפות. בשני המקרים כוונת בית הדין היא לחזקה פיזית והן לדאגה לצורכי החינוך של הילד, אלא אם כן נאמר מפורשות אחרת. יודגש כי להלכה אמור בית הדין להיות מונחה ע"י עקרון "טובת הילד", והדבר מקובל הן בראייה משפטית, הן בראייה מקצועית והן בהלכה היהודית אלא שאין הגדרה אחידה למונח "טובת הילד", המושג נתון לפרשניויות שונות ויש מקום לבדוק איך בית הדין נוהג הלכה למעשה.

 

מודלים לשיפוט בבית הדין הרבני בעניין החזקת הילדים

בניתוח עקרונות השיפוט בבית הדין הרבניים נשתמש ב4 קבוצות של משתנים = מודלים:

  1. המודל הלגלי משפטי:  
    א. עקרון הגיל הרך: לפי מודל זה, משתנים פורמליים אובייקטיבים, המוגדרים בחוק הפלילי, האזרחי והמשפחתי, צריכים להיות המשתנים המרכזיים, אם לא הבלעדיים, לשיפוט במערכות המשפטיות. בתחום המשפחתי שלט ברוב הארצות העיקרון הרומי: האב שליט על ילדיו ולו זכות משפטית עליהם כולל בנושא של פירוד. אולם החל מהמאה ה18 התהפכו היוצרות והעיקרון הלגלי שהחל להנחות את בית המשפט הוא "עקרון הגיל הרך". לפי עיקרון זה., ילד רך בשנים יועבר, במקרה של פרדה, לחזקת אמו, אלא אם כן קיימות סיבות מיוחדות לנהוג אחרת. בתקופה זו החל להתפתח קו חישבה שאישה מתאימה ביולוגית ומנטלית יותר מגבר לטפל בילדיה. עמדה שקיבלה חיזוק במאה ה20, בעקבות התפתחות הפסיכואנליזה.  
    לאחרונה החלו אנשי מקצוע במדעי ההתנהגות לערער על "עקרון הגיל הרך". למרות הטענות הנשמעות, בעיקר ע"י אנשי מדעי ההתנהגות, ממשיך "עיקרון הגיל הרך"להיות עקרון משפטי המוגן בחוקי המדינות השונות, כולל בישראל. 
    ב. עקרון "זכויות הילד" ו "רצון הילד": מעבר "לעיקרון הגיל הרך" החלו לאחרונה משפטנים לדרוש להקפיד על "זכויות הילד", המתבטאות בעיקר בהתחשבות ברצונו הטענה היא שבשם "טובת הילד", והצגת הילד ע"י אנשי מקצוע במדעי ההתנהגות כמי שלא בשל להבין טובתו מהי, פוגעים בזכויות היסוד של הילד לקבוע היכן יחיה. אנשי משפט אלה טוענים, שילדים בגיל מתקדם – מסוגלים להבין אצל איזה הורה טוב להם יותר. לגבי ילדים קטנים יותר (פחות מגיל 6) ניתן לנסות לגלות את רצונם האמית באמצעות מבחנים מתאימים. לטענת המשפטנים, כאשר מתגלה רצון הילד, צריך גורם זה להיות המרכזי בקביעת חזקה.
  2. המודל הפסיכו-סוציאלי: 
    א.עקרון ההורה הפסיכולוגי: עקרון זה, מקורו בבקורת נגד עקרון הגיל הרך. הוא נשען רעיונית על הגישות הפסיכודינמיות המדגישות את חשיבות הקשרים הרגשיים בין ההורים לבין ילדיהם ולנזקים הנגרמים לילדים בגין חסך רגשי. כאן ניתנת משמעות רחבה למונוח "טובת הילד". לפי עיקרון זה המונח נגזר לא מהנחיות חוקיות כלליות הקשורות לגילו של הילד, וכן לא מזכויות חוקיות של הילד, אלא מצרכיו האינדוודואלים של הילד, כפי שאובחנו בידי אנשי מקצוע. הורוה בין אם זה אם או אב ( מדובר בד"כ בשני הורים ביולוגיים), שאובחן כאדם הדואג יותר לצרכים הרגשיים של הילד, מעניק לו חום ואהבה על בסיס קבוע , רצוף ומתמשך הוא זה שיוגדר כמטפל העיקרי של הילד, כ"הורה פסיכולוגי", המועדף  להחות משמורן של הילד. בנושא הרציפות ("עקרון ההמשכיות והרציפות"), יש מוסיפים היבטים קונקרטיים, כגון רציפות מגורים, בלימודים באותו בית ספר ובכל גורם אחר המונע מהילד זעזועים לאחר הגירושין. חלוצי "עקרון ההורה הפסיכולוגי" התייחסו גם להסדרי הראייה של הילד עם ההורה הלא משמורן ולעמדותיהם התנגדו מבקרים רבים. מעבר לשאלת הסוביקטיביות הטמונה במשתנה ובקושי האובייקטיבי לקבוע מיהו "ההורה הפסיכולוגי", קיימת ביקרות נגד הרעיון עצמו. הטענה המרכזית היא כי הילד זקוק לשני הוריו במידה שווה. הוא מסוגל ליצור זיקות רבות לשני הוריו ואף למשפחה רחבה יותר, וזיקות אלה חשובות. על רקע זה היו שהציעו לאמץ שיטה של "חזקה משותפת" או "חזקה מפוצלת"לפיה נמסרת האחריות לשני ההורים במידה שווה. אלא שגם היפה בשיטה זו הועם בגלל הטענה שהילד זקוק להורה קבוע. 
    ב. שיטת אבחון על בסיס של מסוגלות הורית: שיטת אבחון להחזקת ילדים שנפוצה לאחרונה וצמחה בעקבות ירידת קרנו של "עקרון ההורה הפסיכולוגי" מכונה "מסוגלות הורית". בשיטה זו, המבוססת במידה רבה על האסכולה התבניתית בפסיכולוגיה, אין המאבחן בודק גורם אחד, אלא מגוון גורמים, אובייקטוביים עד כמה שאפשר, ואת האינטראקציה בין גורמים אלה, האמרוים להצביע על יכלתו של כל הורה והורה לספק את צרכיו החיוניים של הילד. בסופו של תהליך עורך המאבחן מאזן של יתרונות וחסרונות של כל אחד מן ההורים וקובע על סמך זה מי מההורים מסוגל יור להיות משמורן. כאשר המאזן משוקלל באופן שווה, יש המציעים לנהוג לפי "עקרון הגיל הרך" או לעודד הסכם בין ההורים – שתי אפשרויות שהן לטובת הילד כיוון שהן מונעות סחבת.  
    המשתנים הבסיסיים המובלטים בספרות המקצועית הם:  
    הספקת צרכים רגשיים של הילד: שמה דגש על מסוגלות ההורים לספק את הצרכים הריגושיים של הילד.  
    אלימות פסיכולוגית ומילולית כלפי הילדים: משתנה זה יכול להיות מדד לקשר הרגשי של ההורה כלפי הילד, וגם כשמדובר באלימות למטרות חינוכיות, יכול הדבר להצביע על חוסר מסוגלות הורית.  
    מאפיינים אישיותיים של הורים: מאפיינים אישיותיים, הבוחנים יכולת קוגנטיבית של ההורים וליקויים נ]שיים, עם רקע נוירולוגי או ללא רקע כזה, עשויים להוות אינדיקציה למידת יכולתו של ההורה להעריך באופן מציאותי את צורכי הילד ואת יכולתו לספק צרכים אלה.  
    בריאות של ההורים: בדיקת ליקויים נפשיים וליקויים או נכויות פיזיים העלולים לפגוע במסוגלות ההורית מבחינת יכולת לספק את צורכי הילדץ 
    מרכיבים כלכליים: החזקה פיזית של הילד איננה רק פונקציה של רצון טוב, אלא גם של יכולת כלכלית. בראייה פמיניסטית, התחשבות בגורם זה פוגעת בנשים שמצבן הכלכלי לאחר הגירושין גרוע בד"כ מזה של גבר.

הספקת צרכים חינוכיים של הילד: מאבחן בעל גישה חינוכית יתמקד יותר בצרכים החינוכיים של הילד מאשר בגורמים כלכלים או רגשים. הוא יבחן אם ההורה מהוה מודל חינוכי עבור הילד באישיותו, בהתנהגותו ובחיי המשפחה שלו. כן ינסה הבוחן לערוך פרוגנוזה לגבי סיפוק הצרכים החינוכיים של העילד בעתיד.  
זמניות ונגישות של ההורה: גם אם ההורה מגלה מסוגלות במגוון התחומים האמרוים לעיל, ויביע נכונות לטפל בילדיו, יתכן ומצבו האובייקטיבי ( שעות עבודה, לימודים) איננו מאפשר לו לעיתים להיות קרוב לילד ולספק את צרכיו. 
3. המודל   ההלכתי: 
העקרונות והקריטריונים להחזקת ילדים, בין אם מדובר ב "עקרון הגיל הרך", בין אם "עקרון ההורה הפסיכולוגי" ובין אם במסוגלות כלכלית של ההורים – לכל אלה יש ביטוי בהלכה היהודית. אלא שהדיעות אינן אחידות בכל הנושאים הללו. קיימת גמישות בעקרונות, ולדעתו של גילת תפסו העקרונותמקום חשוב יותר בהלכה בהתפתחותה המוקדמת, ולא בהלכה בביטויה בימינו, שבו נושא החינוך הדתי תופס מקום מרכזי בקביעת ההחזקה.

מתן הזדמנות לחינוך דתי: הורה הנותן הזדמנות חינוכית דתית לילד מגלה בכך, לפי ההלכה מסוגלות הורית. במקביל יש בהלכה גם עדיפות להורה המתגורר בארץ ישראל על פני הורה המתגורר בחו"ל, מקום שיש בו יותר סכנה להתבוללות.

קו מנחה- בת לעולם אצל אמה, בן מעל גיל 6 אצל אביו: קו מנחה זה בא להבטיח את חינוך הילדים – את הבת לחיי צניעות ואת הבן שיתחנך לתורה, למצוות לדרך ארץ ולמאלכה. אולם קו מנחה זה גמיש, ותלוי בשאלה מי מסוגל לחנך טוב יותר את הילד.

מודל של הוהרה מבחינה דתית: הורה שהוא עצמו אדם דתי ומהווה בכך מודל לילדיו מבחינה דתית, יחחשב מסוגל יותר לגדל את ילדיו בהשוואה להורה שאיננו דתי או פחות דתי.

התנהגות מוסרית של הוהרה בתחום חיי המין: בתי הדין עשויים להקדיש תשומת לב להורה שביצע עברות שונות של דת ישראל, כגון הורה כוהן הנושא גרושה בנישואים אזרחיים. אולם נושא העשוי לתפוס מקום חשוב יותר בבית הדין הוא התנהגות ההורים בתחום חיי המין. אשה, בעיקר אשת איש, החיה עם גבר זר, ובדומה גבר המרבה להתרועע עם נשים , בעיקר כשהשותף/ה איננו/ה יהודי/ה ומהווים בכך, לפי ההלכה, דגם שלילי לילדים, עלולה להישלל מהם זכות החזקה. חמור עוד יותר ייראו לבית הדין מקרים של הומוסקסואלים ולסביות המבקשים חזקה על הילד.

הורה יהודי לעומת הורה נכרי: במקרה של נישואים מעורבים  או המרת דת של אחד ההורים, סיכוייו של ההורה הנכרי לקבל את ההחזקה על ילדיו קלושים ביותר.

עקרון האשם: נוסף לאמור לעיל, הורה שגרם לפירוק התא המשפחתי ( כגון מורד ומורדת), יש עילה לשלול ממנו את החזקה.

 

4. מודל חוץ-לגלי, חוץ פסיכו-סוציאלי וחוץ הילכתי: 
מחקרים שנעשו הן בישראל והן בחו"ל מראים שגורמים לא רלוונטים, כמו מוצאם העדתי של השופט או של העומדים לדין, משפיעים על השיפוט בבית משפט. ההנחה במודל זה היא שגורמים אלה ישפיעו גם על שיפוט בבתי הדין הרבניים.

שיטת מחקר

המדגם ותהליך הדגימה: נתונים על 90 מקרים נאספו מהפד"רים (פסקי דין רבנים המתפרסמים ברבים) ומתיקי בני הזוג בבתי הדין השונים בישראל שנושא דיונם הוא החזקת ילדים ושפסק הדין בעניינם ניתן בשנים 1993-1996. נבדקו רק תיקים שבהם הוגשו תסקירים פסיכו-סוציאלים בידי פקידי סעד או פסיכולוגים, שנסקרים בהם פרטים רבים על בני הזוג והילדים והם מלווים בד"כ המלצה לגבי חזקת ילדים. מדובר בקבוצת אוכלוסיה מיוחדת שבית הדין נמנע מלהחליט לגביה בנושא המשמורת על דעת עצמו, ומוצא לנכון לפנות לאנשי מקצוע שיגישו תסקיר והמלצה בנדון. לרוב מדובר במקרים שלא היתה בהם הסכמה בין ההורים לגבי החזקה, והאב כמו האם, דרש את החזקה. במקרים אחרים שבהם כן היתה הסכמה בין ההורים בנושא החזקה, לא סמך בית הדין על ההסכם ומצא לנכון לפנות לאנשי מקצוע כדי שיגישו את חוות דעתם בנדון. מכאן שהמדגם איננו מיצג את כלל המקרים של חזקת ילדים שבהם דן בית הדין, אלא רק אוכלוסייה מצומצמת יותר כמתואר לעיל. זאת ועוד, המחקר עוסק אך ורק בהחלטות של החזקת הילד בידי האם או האב, ולא בהחלטות אחרות. לצורך המחקר הם יחלקו את בתי הדין השונים לארבע קבוצות: בית הדין העליון, בתי הדין הגדולים שבהם יש למעלה משני הרכבים של דיינים, בתי דין בנוניים בגודלם, שבהם יש שני הרכבים ובתי דין קטנים, שבהם יש רק הרכב אחד. לגבי בית הדין העליון נבחרו כל התיקים המצויים בפדרי"ם שבהם דן בית דין זה. בשאר בתי הדין נבחרו התיקים באופן אקראי. הבדיקה שנעשתה בצורה הקרובה למדגם אשכולות: כל בתי הדין הקטנים קובצו יחד, וכן קובצו יחד כל בתי הדין הבינוניים. לגבי בתי הדין הגדולים התייחסו לכל בית דין בנפרד.

ממצאים ודיון  (במאמר עצמו קיימים טבלאות ופירוט רב יותר על הסטטיסטיקות, לי זה נראה מיותר לסיכום )

הניתוחים הסטטטיסטיים: הממצאים המדווחים להלן כוללים אפוא רק מקרים שבית הדין החליט בהם על הענקת חזקה לאב או לאם.

משתני המודל הלגלי-משפטי: במודל זה לא נמצא קשר מובהק סטטיסטית בין גילו של הילד לבין החלטת בית הדין. לעומת זאת נמצא קשר מובהק סטטיסטית בין משתנה "רצון הילד" לבין ההחלטה.

משתני המודל הפסיכו-סוציאלי: במודל זה, כמחצית המשתנים היו קשורים באופן מובהק סטטיסטית להחלטת בית הדין: הורות פסיכולוגית, המשכיות בחזקה, המשכיות אקולוגית, גירוי חינוכי, מגע עם בית הספר, שימוש כמודל חינוכי, סיפוק צרכים כלכליים של הילד, פרוגנוזה, המלצת אנשי מקצוע ורצון ההורים. המשתנים שלא נמצאו בקשר מובהק סטטיסטית עם החלטת בית הדין הם: אלימות מילולית, אלימות פיזית, פיצול בין אחים ואחיות, ליקויים קוגנטיביים, אישיותיים, בריאות פיזית, מודל משפחתי, נגישות וזמינות. להלן סיכום הממצאים היעקריים הנוגעים למודל זה:  
הורות פסיכולוגית: נראה כי כאשר עיקר הקשר הרגשי של הילד הוא עם הורה מסויים, מרבית הסיכויים הם שהורה זה יקבל חזקה על הילד.

עקרון רציפות והמשכיות: קיים קשר בין המשתנים הדנים ברציפות החזקה ורציפות אקולוגית לבין ההחלטה לגבי החזקת הילד.

דאגה לחינוכו של הילד: הורה הנותן גירוי חינוכי, משמש מודל חינוכי לילד והלכה למעשה מקיים קשר עם המסגרת החינוכית של הילד, סיכוייו גדלים לקבל את הילד להחזקתו. מבט כללי על שלושת המשתנים הללו מהווה עדות לכך שבית הדין הרבני נותן משקל לחינוכו העתידי של הילד בהכרעתו השיפוטית לגבי מתן החזקה.

סיפוק צרכים כלכלים של הילד: עולה מהמסקנות שכאשר אחד ההורים מסוגל ביתר הצלחה לספק את צרכיו הכלכליים של הילד, גוברים סיכוייו לקבל את החזקה. אולם כאשר יש שוויון בינהם בהיהבט זה, אזי – כצפוי -  לאם סיכויים רבים יותר לקבל חזקה.

פרוגנוזה והמלצת אנשי מקצוע: לפרוגנוזה של אנשי מקצוע והמלצתם יש משקל בהחלטת בית הדין. אולם יש הבדל בין פרוגנוזה להמלצה: כאשר אין פרוגנוזה חד-משמעית אשר לעדיפות אחד ההורים, נוטה בית הדין להעניק עדיפות לאם (ומעניק לה חזקה בכשלושה רבעים מן המקרים). לעומת זאת כאשר המלצת איש המקצוע איננה על חזקה לאם או לאב, אלא המלצה "נייטרלית" מבחינת ההורים  (חזקה משותפת או מוסד, למשל), בית הדין עשוי להסתמך על גורמים אחרים בהחלטתו, שכן במצב נייטרלי שכזה אין עדיפות ברורה מבחינת בית הדין להורה זה או אחר. עוד נמצא שאין הבדל בין שיעור המקרים שבהם הפרוגנוזה היא לעתיד בטוח אצל האב לבין שיעור המקרים שבהם הפרוגנוזה היא לעתיד בטוח יותר אצל האם, לעומת זאת, המלצה להעניק חזקה לאב ניתנה במספר מקרים קטן פי חמישה ממספר המקרים שבהם הומלץ להעניק חזקה לאם.

על רקע הקשר החזק יחסית בין המלצת אנשי המקצוע לבין החלטת בית הדין, ניתן להסיק שבית הדין נוטה לבמוך במידה רבה על המלצת המומחים שאליהם פנה לקבל חוות דעת מקצועית. עם זאת, דומה שגם אם בית הדין מקבל ברצינות רבה את הערכות של אנשי המקצוע לא יהי זה נכון לטעון שהוא מקבל את המלצתם בצורה עיוורת וכי אין הוא מסתמך על גורמים נוספים. כפי שמתברר ממצאי המחקר, בית הדין מושפע בהחלטתו ממגוון משתנים, שחלקם תופסים מקום שני אצל אנשי המקצוע וחלקם אף זרים לאוריינטציה פסיכו-סוציאלית.

מן הממצאים עולה עוד שבנושא העדפת החזקת הילד בידי האם אין עמדה זהה לבתי הדין ולשירותי הרווחה. דומה שבשירותים המקצועיים הנטייה להעביר את הילד לחזקת אימו היא חזקה יותר מאשר בבית הדין. דבר זה מתברר לאור העובדה כי העובדים המקצועיים נטו יותר להציע, ממה שבית הדין נטה לקבל, להעביר את הילד לחזקת האם. במדגם הנוכחי העניק בית הדין חזקה לאם בשכיחות גבוהה בערך פי שניים מזו שהעניק חזקה לאב. לעומת זאת, המלצת העובדים המקצועיים להעניק חזקה לאם ניתנה בשכיחות גבוהה פי חמישה מזו שבה הומלץ על חזקה לאב. דומה שאנשי המקצוע תופסים שילד מקומו להיות בחזקת אמו, ורק במקרים נדירים יש להעבירו לחזקת האב.

רצון ההורים: עולה כי שני שלישים מהמקרים לא הגיעו ההורים להסכם, וכל הורה דרש להיות משמורן. מאבקו של האב לקבל את הילד נשא פרי, אם כי מוגבל, והוא קיבל את הילד ב 40% ממקרים אלה. כאשר ההורים הגיעו להסכמה, חזקה הוענקה לאם ברוב מכריע של המקרים, והדבר תואם את העובדה שהאב מוותר לאם הרבה יותר מאשר להיפך.

כיוון שרוב תיקי המשמורת באוכלוסיית התיקים הכללית מסתיימים בהסכם, עולים סיכויי האם לקלב חזקה הרבה  יותר ממה שמתבטא במחקר זה, כפי שדווח לעיל. בעשורים האחרונים גוברת נטייתם של אבות לדרוש חזקה על ילדיהם, דבר המגדיל את סיכויי האבות להיות משמורנים על ילדיהם.

משתני המודל ההלכתי: מכל משתני מודל זה אחד נמצא בקשר מובהק סטטיסטית עם החלטת בית הדין – התנהגות מוסרית- מינית של ההורה ( חיי פריצות) : עולה שבית המשפט מחמיר יותר עם אישה הנונהגת בפריצות מאשר עם גבר כזה. כלומר, בהשוואה לממוצע הכללי, השינוי גדול יותר כאשר האישה נוהגת חיי פריצות. במילים אחרות, בהתאמה לעקרונות ההלכה, לאישה יש יותר מה להפסיד.

יתר משתני המודל ההלכתי לא נמצאו קושרים באופן מובהק סטטיסטית להחלטת בית הדין. אך יש להציג 2 משתנים נוספים של המודל ההלכתי: רמתם הדתית של ההורים וסוג חינוך שההורה מעוניין להעניק לילדו. אולם הקשר בין משתנים אלה לבין החלטת בית הדין לא היה מובהק סטטיסטית וגם היה חלש מאד, אך דווקא משום כך ראוי להציגם, כי הדיעה הרווחת היא שלרמה הדתית של ההורה יש משקל מכריע בהחלטת בית הדין, דבר שאין לו תמיכה בממצאי מחקר זה. דבר נוסף שעולה הוא כאשר האב דתי יותר מהאם וכאשר הוא מעוניין להעניק חינוך דתי לילד יותר מאשר האם, סיכוייו גדולים במעט מהממוצע הכללי לקבל את הילד להחזקתו, אך מדובר בהבדלים זניחים. כאשר האם דתייה יותר מהאב או מעונייתנת בחינוך דתי יותר, עלו סיכוייה לקבלת החזקה, אלא שמקרים אלה היו נדירים ולכן קשה לסמוך עליהם. הממצא המעניין כאן הוא שדתיותו של האב וסוג החינוך שביקש להעניק לבנו לא מילאו תפקיד מכריע בשיקולי בית הדין, וזאת בניגוד לדעה הרווחת על השיקולים המנחים את החלטות בתי הדין הרבניים בדיוני משמורת.

 

סיכום, מסקנות והמלצות (לא חובה לקרוא את הסיכום זה די כל המאמר בקצרה)

נמצאו כי בתי הדין נוטים להעביר את המשמורת על הילדים לידי האם יותר מאשר לידי האב ביחס של בערך 1:2. אולם מדגם התיקים הנוכחי ייצג אוכלוסיה שבה יש לאב סיכויים רבים יותר מלכתחילה לקבל את המשמורת על ילדיו, בהשוואה לכלל תיקי המשמורת. אבות נוטים היום יותר מבעבר, להיאבק על חזקת ילדיהם, בין השאר בגלל שינויים שחלו בתפקידי האישה  בחברה המודרנית. למאבקים אלה יש כנראה השפעה- אם כי לא כזו המטה את הכף – על החלטת בית הדין.

מעבר למגמה הכללית של העדפת האם על פני האב, מגלים ממצאי המחקר כי בית הדין מושפע בהחלטותיו בנושא המשמורת על הילדים מגורמים פסיכו-סוציאלים המאפיינים את ההורים. מגמת בית הדין היא למסור את הילד לחזקת ההורה אשר מקיים קשר רגשי חזק עם הילד, מבטיח המשכיות בחזקה והמשכיות אקולוגית, מהווה עבור הילד מודל חינוכי, מגרה אותו ללימודים ונמצא בקשר עם המסגרת החינוכית של הילד, יש לו יכולת כלכלית טובה ומבטיח את עתידו של הילד מבחינה חומרית, רגשית וחינוכית, ואשר נשי המקצוע (בעיקר פקידי הסעד) המליצו עליו שיהיה המשמורן של הילד. לגבי המשתנה האחרון יש להדגיש את המתאם הגבוה בינו לבין החלטת בית הדין, דבר המצביע על כך שלמומחים המקצועיים ולאוריינטציה הפסיכו-סוציאלית שהם מייצגים יש השפעה רבה על החלטת בית הדין.

בממצאים לא נמצא קשר משמעותי של ממש בין המשתנים הקוגנטיביים והאישיותיים לבין החלטת בית הדין. לא נמצא שהורים המתפקדים היטב מבחינה שכלית או שאינם סובלים מליקויים אישיותיים מיוחדים, מקבלים את החזקה יותר מאשר הורים הלוקים בתחומים אלה. ברם, יש לציין כי ברוב המקרים חסר מידע לגבי שני משתנים אלה, כך שלא ניתן להגיע למסקנה חד –משמעית בנושא ולטעון שמשתנים אלה אינם משפיעים על החלטת בית הדין.

בממצאים גם לא נמצא קשר משמעותי בין אלימות (מילולית/רגשית ופיזית) בהתנהגות ההורה כלפי הילד לבין החלטת בית הדין. נראה כי בית הדין אינו נמנע מלמסור ילד לחזקת הורה אלים. ייתכן שמדובר במכות לצורכי חינוך ובשימוש בשיטות חינוך נוקשות ולא באלימות לשמה. במקרה ז ניתן להסביר את התעלמות הדיינים מההתנהגות האלימה של ההורה בכך שזו שיטת חינוך המקובלת "בחדר הישן", ממנו באו רבים מדייני בתי הדין.

אם אמנם עקרונות בריאות הנפש והמודל הפסיכו-סוציאלי מקובלים על בית הדין, כפי שעולה ממחקר זה, ראוי שהם יתחשבו יותר בהתנהגות אלימה של ההורה, ויימנעו מלמסור ילד לחזקת הורה אלים, תהיה מטרת האלימות אשר תהיה.

נעבור עתה לשני מודלים אחרים –המשפטי לגלי וההלכתי. לגבי כל אחד מהם נמצא, כי רק משתנה אחד היה במתאם יחסית גבוה ומובהק סטטיסטית עם החלטת בית הדין: במודל הראשון – המשתנה "רצון הילד" ובמודל השני – המשתנה "התנהגות מיהית של ההורים". יצוין כי משתנים אלה יכולים להיות רלוונטים גם לגבי המודל הפסיכו-סוציאלי, אם כי בחשיבות משנית. גם אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש יסכימו שיש להתחשב ברצון הילד, אם כי באופן מוגבל, והדבר תלוי ברמה השכלית של הילד ובגילו. כן יהיו אנשי מקצוע שיסכימו כי הפקרות מינית של הורה מהווה גורם רלוונטי שיש להתחשב בו בקביעת החזקה על הילד.

המסקנה העיקרית העולה מן המחקר היא כי, בניגוד לדעה הרווחת בציבור, השיקולים המקצועיים הקשורים לבריאות הנפש של הילד והמלצת המומחים בתחום הפסיכיאטרייה, הפסיכולוגיה והעבודה הסוציאלית, תופסים כנראה מקום חשוב בבית הדין יותר מאשר שיקולים הלכתיים- דתיים הבוחנים את הרמה הדתית של ההורה או את סוג החינוך שהוא מעוניין לתת לילד. מעבר לכך, מהממצאים משתמע שבית הדין נמנע מלקבל החלטה על סמך קריטריונים סטנדרטיים – כמו גילו של הילד ומינו של הילד. דומה שבית הדין, כמו עובדי הרווחה מסתמך יותר על נתוני כל מקרה ומקרה מאשר על עקרונות סטנדרטיים המקובלים במערכת המשפטית וההלכתית.  


Locations of visitors to this page