פנטזית האחות הרחמניה בחימו מלך ירושלים ליורם קניוק שאלת מחקר: תפקיד האחות הוא המקצוע שיוחד באופן מסורתי לנשים בזמן מלחמה. אל הפונקציה המקצועית של התפקיד הצטרפו סטריאוטיפיים. "האחות הרחמניה" הפכה לאחת הפנטזיות הנפוצות של גברים בתרבות המערבית, שאת ניצניה ניתן לראות במשחקי חולה ואחות של ילדים. ברצוני לשאול מדוע ובאיזה אופן תפקיד פונקציונלי ברור נטען משמעות מינית. לשם כך בחרתי לבדוק את "חימו מלך ירושלים" ליורם קניוק כיצוג של פנטזית האחות הרחמניה. האחות כאוביקט סקסי בתרבות: לעיצוב של פנטזיית האחות ישנה היסטוריה שמתחילה עם פלורנס נייטינגל, האחות הראשונה ומי שהקימה את בית הספר הראשון לאחיות, בשנת 1857. ניטיינגל, כבת למעמד העליון הוויקטוריני, ראתה בטיפול בחולים תכונה נשית טבעית וראויה. לדידה, האימהות והתפקוד כאחות הן תכונות נשיות באותה מידה, ולכן זרות לכל גבר. מנקודת המבט הפמניסטית של החוקרות אינגליש והינריך, בית הספר של נייטינגל יצר את האישה האידאלית: עבור הרופאים היא הרעיה הצייטנית, ועבור החולים היא האם המסורה. חוקר הספרות הגרמני קלאוס טוויליט ((theweleit בחן פנטזיות גבריות במכתבים, אוטוביוגרפיות ורומנים של יחידת מתנדבים בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. טוויליט טוען כי הפנטזיה על האחות נעה בין שני פלגים: האחד הוא האחות האדומה, המפתה, המופיעה בפנטזיות של החיילים כמי שהובאה לשדה הקרב כדי לשמש כזונה. והשני הוא האחות הלבנה, המגנה, הגיבורה, ומי שנתפסת כאם. עם זאת, האחות הלבנה זקוקה להגנה כי בעלה נעדר בגלל מוות או פגיעת גוף. החיילים חושקים באחות לא כאדם אלא כהתגלמות של הפנטזיות על גילוי עריות עם האם או האחות. בתרבות המערבית יוחסה לאחות משמעות מינית חזקה שמשכיחה את המקצועית שלה. האחות, במדיה הקשיחים, עוררה את הצורך הגברי לכבוש גם את מי שנראת כלא-מעונינת, כאשת מקצוע ותו לא. היא נדמת כלא-מושגת ודווקא לכן הופכת לאובייקט מיני. האחות הרחמניה עוצבה כמאהבת האולטימטיבית. היא יפה, סקסית, נכונה לאהוב בכל תנאי את הגבר שלה גם כשהוא נטול כוח גברא. מטפלת בכל צרכיו של הגבר ללא תנאי, מאפשרת לו להיות פסיבי ועם זאת נחשק. האחות הובנתה כתחליף לאם ולאהובה עבור החייל הפצוע. יש לציין כי לא רק הפצועים מטעינים את האחות במשמעות מינית, אלא גם הגברים שבצוות הרפואי. האחות, כאישה, תמיד תהיה כפופה להם, ותמיד תסומן כאוביקט מיני. נראה כי לאורך השנים גברים הטעינו את דמות האחות במשמעויות ארוטיות מפני שכך יכלו להתגבר על הפחד מפני המוות, ועל הרגשת החולשה. גבר יוצא אל הקרב, מלא מוטיווציה להוכיח את גבריותו וגבורתו, מוצא עצמו מוטל במיטה, חסר ישע, נתון לחסדיה של אישה (ירחם השם). הגבר הזה, כמו בלון שיצא ממנו האויר, מובך כל-כך מהיותו חלש, עד כי הוא חייב לראות בטיפול בו סיטואציה מינית, כי ככזו היא מאפשרת לו לחיות מחדש את גבריותו, ולהיות בטוח כי עם פציעתו לא איבד גם את גבריותו. פנטזיות אירוטיות: "חימו מלך ירושלים" הוא דוגמא אחת לעיצוב של אחות רחמניה כאוביקט מיני משוכלל. הספר יצא לאור בשנת 66' ומגולל את סיפורה של חמוטל הצעירה המגיעה לירושלים הנצורה במלחמת 48', לאחר שאהובה נהרג בקרב. במסגרת המאמץ המלחמתי היא נשלחת לטפל בפצועים בירושלים. היא מגיעה למנזר המשמש כבית-חולים ובוא היא פוגשת את הצוות הרפואי (אחיות ורופאים), את הנזירה-האחות קלרה, את הפצועים ואת חימו הפצוע אנושות. הביקורות שנכתבו על הספר לא רק שלא פירקו את פנטזית האחות, אלא אף שיכפלו אותה בתארן את חמוטל בהתאם להבניה שלה בסיפור, בלי שנקטו עמדה ביקורתית כלפי הבניה זו. זאת אף-על-פי שב"חימו מלך ירושלים" מוקצנים היחסים בין פצוע לאחות: פציעתו של חימו קשה עד כדי כך שהוא מתואר כנטול גוף: הוא קטוע רגליים וידיים, עיוור, רוב גופו מרוסק, הוא מצליח להגות רק הברות ופניו פצועות. האיבר היחיד שנותר בו הן שפתיו. דווקא אליו מתמסרת חמוטל באופן מוחלט. הפוטנציאל ההירואי הלא ממומש: תפקיד האחות יכול היה להבנות כתפקיד הירואי המהווה את הגילום הנשי של פנטזיית ההצלה. במקום אביר שיציל את הנסיכה, האחות היתה יכולה להיות האבירה המצילה, שכן היא המטפלת בחסרי הישע. היא בעלת הכוח והם החלשים שזקוקים לחסדיה. אך לא כך. לאחות, למרות הפוטנציאל הטמון בכך, לא מיוחסת יכולת הירואית. העדר זה של ייחוס הירואיות בולט עוד יותר על רקע ההשוואה עם החוב? הערפי בסיפורו של עמוס עוז "מנזר השתקנים". שם אנו חוברים לפנטזית ההצלה של החובש נחום הירש, המשתוקק להפוך לגיבור בזכות הצלת מפקדו ממוות. אם כן, חמוטל ונחום ממלאים את אותה פונקציה, אך האחד זוכה לפנטז על להיות גיבור בעת מילוי תפקידו, והשניה יכולה, לכל היותר, לפנטז על נישואין. הפנטזיה הגברית, של החובש, נובעת מהתפקיד באופן ישיר. אך הפנטזיה המיוחסת לאחות אינה קשורה באופן ישיר למקצועה. נחום מפנטז הישג חד פעמי, ואילו תפקידה של חמוטל הוא טיפול ארוך ומתמשך, המעיד על פנטזית הנאמנות שביחסים בין אהובים. האחות הסקסית: אפשר לראות את יחסי הפצוע-אחות ב"חימו מלך ירושלים" כפנטזיה גברית. העיצוב של חמוטל כדמות סקסית נעשה בשני כיוונים: מבחוץ: חמוטל נתפסת בעיני הפצועים וחברי הסגל הרפואי כאוביקט מיני, ומבפנים: חמוטל מעוצבת על-ידי המחבר כבעלת תשוקות ארוטיות כלפי חימו. האחות הרחמניה היא סקסית וחושקת בפצוע כנראה כדי לספק לגבר את האישור שתמיד יהיה נחשק. גם בחולשתו הגדולה, כשהוא נטול און מיני, עדין תמצא האישה שתמשך אליו. ולא סתם אישה, אלא היפה והנחשקת ביותר. כך כל יתר הגברים בלהקה יקנאו בו, והוא "יצא גבר", אפילו אם מבחינה גופנית הוא נטול כל כוח גברא. האחות הרחמניה אינה מסומנת, כנשים אחרות, רק כאוביקט מיני פסיבי. לאור הנסיבות המיוחדות בהן נמצאים החושקים בה, כשהם פגועי גוף, מתחייבת הצגה חיצונית של האישה האחות כסוביקט מיני פעיל ובוחר. ב"חימו מלך ירושלים" הפנטזיה על הסקסיות האקטיבית של חמוטל מעוצבת בעזרת פנטזיות אירוטיות שלה על חימו. תיאורים ארוטים אלו נדמים כמו נלקחו מתוך ספר או סרט פורנו רך. דמיון זה משרטט בקווים חדים את השיכפול של הפנטזיה הגברית גם אל תוך הספרות היפה. כך מתוארת אחת הפנטזיות של חמוטל: "הנה פיו של חימו, קרוב אליה כל-כך – האם היה כאן מלכתחילה או שהוא הסמיכו אליה? הפה סמוך כל-כך אל פניה, והיא ערגה אליו, שתתה אותו, מצתה את דמותו המתקרבת בעלטה הרחושה, כל גופו רק פה, והפה זוחל אליה, כמעט נוגע בה, והכל מסביב מיטשטש, ונשימות הפצועים נבלעות אי-שם בחשכה ומתרחקות עד שאינן נשמעות עוד, והפה הולך ומתעצם לקראתה, ואין עוד בעולם כלום, רק היא והוא נותרו לבדם, ילדים בשדה ריק, היא וחימו, ובניהם לא כלום; לא חלל, לא זמן, לא מקום." (עמ' 166). הפה כמו מחליף את איבר המין הגברי ההולך ומתעצם במשגל. אישה מחונכת: נדמה לרגע כי הסיטואציה המיוחדת מאפשרת לחמוטל להיות האקטיבית. אך פוטנציאל זה אינו מתממש. כאילו יצאה מבית חינוכה של נייטינגל סבורה חמוטל ש"אסור לה לקשור את המגע הראשון, ויהא הדבר מגוחך ככל שיהיה בנסיבות האלו; עליה להניח לגבר לצעוד את הצעד המכריע. אשה היא, שנתחנכה כפי שנתחנכה, לטוב או לרע, והיא יודעת את הכללים שאיש לא אמר לה אותם מעולם, אבל הם חקוקים במטען הנפשי שהביאה מעברה: מותר לעודד אותו, לרמז לו שהוא רצוי, אבל אסור לתבוע אותו; מכאן ואילך היזמה בידיו ועליו לפעול בכוחות עצמו…יהיה מצבו מה שיהיה, היא רואה אותו כגבר ומצפה שיעשה מעשה-גבר." (עמ' 166-7). (להזכירכן חמו נטול גוף, כך שצפיותיה רחוקות מלהיות ראליות). מכאן אפשר להבין כי קירותיה של הפנטזיה הגברית נבנים ללא סדק: האישה שחושקת בהם, גם כאשר הם משוללי יכולת לתפקד כגברים "תקניים", תמשיך לשחק את משחק התיקניות שמאפשר להם להמשיך לתפוס את תפקידם כגברים בעלי יוזמה. נזירה וזונה קדושה: ניתן לשרטט ב חימו מלך ירושלים דגם מפוצל של האחות הרחמניה הדומה לדגם האחות הלבנה והאחות האדומה של טאווילט: מצד אחד חמוטל היא כמו נזירה, כמו מריה הקדושה ומצד שני היא מריה מגדלנה, הזונה הקדושה. נזירותה של חמוטל באה לידי ביטוי במדי אחות הצלב האדום שהיא לובשת, בעמדה הטוטאלית שלה כלפי חימו דמוי ישו, בקירבה שלה אל הנזירה קלרה, ובבחירתה להיקשר דווקא אל מי שאיתו לא תוכל לקיים יחסי מין. עם זאת ניתן להבין כי נוצרת זהות בין חמוטל לדמות הזונה הקדושה. אחד מסיפוריה ההיסטוריים של קלרה, הנזירה האחות, מעלים את דמותה של הזונה שהפכה קדושה כאשר צילצלה בפעמון המנזר, שבו ממוקם בית החולים, כאות לחזרתה בתשובה. מלבד הזונה הקדושה, האישה היחידה המעיזה כעבור שנים לצלצל באותו פעמון היא לא אחרת מאשר חמוטל, שעושה זאת אחרי שהרגה את חימו, וכך מממשת את חתונת הדמים שלה איתו. עוד לפני צלצולי החתונה מוצא ד"ר אביוב, הממונה על חמוטל, ש"גופניותה עוטפת אותה ככתונת-לילה שקופה. ולכן היא זנותית, לא-הגונה, מושכת…" (עמ' 97). הנזירה והזונה הן שתי קיצוניות על ציר חברתי אחד של מיניות האישה, שהאחות הרחמניה ממוקמת במתח שבין שתיהן. האחות כאם: מאפיין נוסף של הפנטזיה המייצגת של האחות הרחמניה, כפי שהוא מעוצב גם אצל קניוק, הוא ייחוס סממנים של אם. כאם המטפלת בילדיה כך האחות אמורה לאהוב את כל הפצועים באותה מידה, ומשציפיה זו מתבדה עולה קינאתם של הפצועים, כמו קנאה בין אחים. כך מטיח ד"ר אביוב דברים בפני אסא, אחד הפצועים, שבא להתלונן על יחסה המיוחד של חמוטל אל חימו: "…אתה…אתה יודע מה קורה לך? אתה מקנא! זהו, מקנא! אני מכיר יפה טיפוסים כמוך, שתמיד מרחמים על כולם ודואגים לכולם, והכל מפני שעמוק-עמוק באשכיהם אינם אלא תינוקות עלובים המקנאים באבא הזוכה במיטתה של אמא, אני מכיר אותך, ילד!" (עמ' 69). האחות היא כמו אם האמורה לספק את צורכי חסר הישע, בכל עת. מכאן גם ייחוס תכונות של עדינות, רכות, חום וחמלה. מנגד לחמלה עומד מרכיב החינוך כמשלים ההכרחי לדמות האחות האם. חמוטל כמחנכת טובה מקפידה על סדרי בית החולים, ואינה מוותרת לאף פצוע על הכללים, וכך זוכה להערכתם של הסגל והפצועים. על רקע פנטזית החינוך מתעוררים מתחים בין האחיות לפצועים: מצד אחד הפצועים כפופים לאחות, כפי שהם כפופים לאם, אך מצד שני הם מנסים להחזיק בעליונתם עליה כגברים. מימוש פנטזיית האחות הוא מימוש של התפיסה הבורגנית של הרעיה הטובה. אחות טובה, כמו רעיה טובה, תדאג תמיד לצרכי בעלה, תהיה סקסית בכל מצב, תהיה רכה ודואגת, תחשוק בבעלה גם אם גופו נפגע. עמדות כלפי המלחמה: בנוסף להבניית האחות כסקסית, אם, נזירה וזונה אפשר למצוא ב"חימו מלך ירושלים" הבנייה שלה גם כמי שמזדהה עם הלאום, ולכן כמי שהמלחמה היא הכרח בעינייה. היחסים בין חמוטל לחימו מתרקמים על רקע מלחמת 48' בירושלים הנצורה. למראית עין נדמה כי עמדת הטקסט היא אנטי מלחמתית. הרי זהו סיפור על הסבל הנורא שגורמת המלחמה. אבל, אפשר לקרוא את הספר גם כבעל תשתית עומק שבה מצויה עמדה המשלימה עם הסבל כמחיר הכרחי במלחמה המוצדקת, שאין ברירה אחרת אלא לשלמו. העמדה של חמוטל כלפי המלחמה: ככל שחמוטל לומדת על העבר של המנזר בו שוכן בית החולים, ולשורשיות של משפחת חימו בארץ, כך היא מגבשת מודעות לאומית. החשיפה לעבר ההיסטורי יוצרת אצל חמוטל זהות לאומית שמצדיקה, בעינייה, את המלחמה. חמוטל אומנם מצרה על הסבל של הפצועים בכלל, ושל חמו בפרט, ואף מזדעקת מרה כנגדו. זעקתה מופנת אל הסבל האנושי באשר הוא, כזעקה אקזיסטינליסטית, ולא כזעקה פציפסטית, אנטי-מלחמתית, כנגד גורם הסבל הקונקרטי. זעקה כללית זו מנטרלת כל האשמה פוליטית. בעיני חמוטל המלחמה צודקת כאשר היא נעשת מתוך תפיסה היסטורית של שייכות למקום. לכן חמוטל, כמו הציונות, מחפשת לעצמה את החיבור למי שהוא יליד המקום, ומנסה בכל דרך שרק תוכל למקם עצמה כבת המקום. חמוטל מנסה ליצור לה אילן יוחסין רב ימים בעזרת רתימת נרטיב היסטורי שמסופר לה על-ידי קלרה, למשימת ייחוס עצמה לארץ שעליה נלחמים. אם כך, גורם המשיכה שלה אל חימו אינו רק אירוטי, אלא טמון בו גם מרכיב לאומי. חימו הוא בן למשפחה שורשית, שחיה בארץ מימים ימימה. בשונה מחמוטל שהיא, כמו מרבית בני דורה, אינה בת הארץ, ואפילו לא בת האיזור, כמו משפחתו של חימו, כי שורשיה הם אירופאים. גורם המשיכה של חימו, לפני שנפצע, היה גבריותו התקינה, בת המקום. הוא פרנק, ולכן סקסי. באותה מידה מעריכה חמטל גם את מרקו, אחיו של חימו, ואף מהרהרת אם אין היא משליכה על חימו את תכונותיו מוצאות-החן של מרקו. מכאן אפשר לראות כי חמוטל מחזיקה בנקודת מבט אוריינטליסטית, כפי שתופס אותה אדוארד סעיד. המזרחי הוא אקזוטי, חושני, ולכן סקסי. חמוטל נמשכת אל המזרחי, מעריצה אותו ומבקשת להידמות לו. העמדה של קלרה כלפי המלחמה. קלארה, הנזירה, חברתה היחידה של חמוטל בבית החולים הארעי, מהווה את הקוטב הנגדי לה. קלארה היא דגם נוסף, סקסי פחות, של אחות רחמניה. מניעה של זו טהורים: היא בוחרת להישאר לטפל בפצועים אף על פי שהם לא בני עמה. בניגוד לחמוטל, היא נטולת רגשות לאומיים (אולי רק לה, שלא שייכת לאחד העמים הנלחמים, ישנה האפשרות שלא להיות לאומנית). קלארה, בניגוד לחמוטל, מביעה עמדה אנטי-מלחמתית. אך בעוד עמדתה של חמוטל היא מרכזית ומובעת בעוצמה ובקול, עמדתה של קלארה מוצגת כנאיבית ושולית. הסיפור מציג עיצוב היררכי של העמדות כך שהעמדה הלאומית עדיפה על ההומוניסטית, האנטי-מלחמתית. חימו כציוני הטרגי: המהפכה הציונית סומנה על-ידי אחרים, למשל מיקי גלוזמן, ודניאל בויארין כמהפכה אירוטית. הציונות ביקשה להמיר את היהודי הישן, הגלותי, בעל הגוף הרופס, והמיניות המעוותת. במקומו ביקשו יהודי חדש שחימו, שלפני הפציעה, ענה על כל סממניו: חסון, יליד הארץ, אהוב הבנות, נחשק וחושק. הטרגדיה הציוניות מתממשת בחימו במלוא עוצמתה: חימו משלם בגופו ובחייו במלחמה שפרצה מיד כאשר הציונות מגיעה להישג השיא שלה. לפי גרשון שקד "חימו הוא סיוט גרוטסקי: הקרבן התמים וחסר-הישע של מלחמת השחרור – אליבא דקניוק, הקרבן הלא-ציוני של אידיאולוגיה ציונית ש"יצרה" את המלחמה." (שקד, עמ' 192). במקום גופו היפה, הגברי התקני, פציעתו של חימו הופכת אותו לדמוי איבר מין נשי. שפתיו, כמו שפתי הווגינה, הן המושא האירוטי שאליו נמשכת חמוטל. הטישטוש המגדרי מועצם כאשר נודע לחמוטל שחימו נקרא על-שמה של אישה מבנות משפחתו. הקורבן הציוני הוא איבוד הגבריות שאליה כל-כך כמהו. באופן אירוני דווקא הרצון הציוני להיות עדר רב של גברים "אמיתיים" הוא שמוביל לאיבוד של גברים רבים את גבריותם, או את עצמם כליל. עגנון: לסיכום הדיון בפנטזיה המייצגת של האחות הרחמניה אני מבקשת להביא תיאור מרוכז של עגנון את האחות דינה ב"רופא וגרושתו". נוכל לראות בקטע קצר זה כמעט את כל המאפיניים שתיארתי אצל האחיות בתרבות בכלל, ואצל קניוק בפרט: "כשנכנסתי לשמש בבית החולים מצאתי אחות רחמנית בחורה בלונדינית, שהיתה אהובה על הכל וכל החולים סיפרו בשבחה. כשהיו שומעים קול רגליה היו זוקפים עצמם ממטותיהם ומושיטים את ידיהם כנגדה כבנים יחידים לקראת אמותיהם וכל אחד ואחד היה אומר, אחות אחות בואי אצלי. אפילו הזעפנים שכל העולם מכעיסם כיון שנגלתה היא עליהם נתפשטו קמטי פניהם ונסתלק כעסם והיו ממהרים לעשות ציוויה. והיא לא נהגה לצוות, אלא חיוך שהקיף את פיה הביאם לידי ציות. יתירות על חיוכה עיניה מעין תכלת שחורה, שכל שהיתה מביטה בו ראה את עצמו כאילו הוא עיקרו של עולם. … " (עגנון, הרופא וגרושתו, על כפות המנעול, עמ' תסט').