דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
שבת דף פב
(שבת פא,ב)
כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא הוו קא אזלי בארבא, אמרה
להו ההיא מטרוניתא (נכרית היתה):
"אותבן בהדייכו"! ולא אותבוה; אמרה איהי מילתא (דכשפים) -
אסרתה לארבא (ולא זזה ממקומה)! אמרו אינהו מילתא – שריוהא (על ידי שם טהרה); אמרה להו: "מאי איעביד לכו (שאוכל לעשות לכם כשפים),
(שבת פב,א)
דלא מקנח לכו בחספא, ולא קטיל לכו כינא אמנייכו (ואין אתם הורגין כינה בבגדיכם), ולא שליף לכו ירקא ואכיל לכו מכישא
דאסיר גינאה (אין אתם מוציאין שום וכרישא ובצל מאגודה שאוגדין
הגננים ואוכלים, אלא אתם מתירין האגודה תחילה)!" (שמע מינה: כל הני קשה לכשפים).
אמר ליה רב הונא לרבה בריה: מאי טעמא לא שכיחת קמיה דרב
חסדא, דמחדדן שמעתיה?
אמר ליה: מאי איזיל לגביה? דכי אזילנא לגביה - מותיב לי
במילי דעלמא (מושיבני לפניו בדברי חנם, שאינו תורה):
אמר לי: מאן דעייל לבית הכסא - לא ליתיב בהדיא (במהרה
ובחוזק, לפי שנפתח הנקב בחזקה וניתקין שיני הכרכשא ויוצאת) ולא ליטרח
טפי (פדיימבר"א בלעז [ללחוץ]), דהאי כרכשתא אתלת שיני יתיב, דילמא
משתמטא שיני דכרכשתא ואתי לידי סכנה.
אמר ליה: הוא עסיק בחיי דברייתא, ואת אמרת 'במילי דעלמא'?
כל שכן זיל לגביה.
היו לפניו צרור וחרס: רב הונא אמר מקנח בצרור (בשבת, אף על פי דלאו בר טלטול הוא בעלמא) ואין מקנח
בחרס (משום סכנה), ורב חסדא אמר: מקנח בחרס (שיש
תורת כלי עליה) ואין מקנח בצרור.
מיתיבי: 'היו לפניו צרור וחרס - מקנח בחרס ואין מקנח
בצרור'; תיובתא דרב הונא!
תרגמא רפרם בר פפא קמיה דרב חסדא אליבא דרב הונא: באוגני
כלים (שהם חלקים, ואינן מקרעין את הבשר).
היו לפניו צרור ועשבים, רב חסדא ורב המנונא: חד אמר מקנח
בצרור ואין מקנח בעשבים (שהעשבים לחים, וחותכין את הבשר; ורבותינו
מפרשים משום תלישה, ואיני יודע מהו, דאי בעשבים מחוברין - מי איכא מאן דשרי,
וכמדומה אני דמוקמי לה במחוברין, ומקנח בהן בחיבורן), וחד אמר
מקנח בעשבים ואין מקנח בצרור (דלאו בר טלטול הוא; הלכך מקנח
בעשבים כשהן במחובר, ולא יזיזם, ומשום שימוש במחובר לא מיתסר, כדאמרינן בעירובין
בפרק שלישי (לד,ב) דלא אסרו אלא באילן ובקנים
עוזרדין, לפי שהן קשין).
מיתיבי 'המקנח בדבר שהאור שולטת בו - שיניו התחתונות (שיני הפה [התחתון] מכרכשא) נושרות'!?
לא קשיא: הא בלחין (אין
אור שולט בו), הא ביבשין.
הנצרך לפנות ואינו נפנה, רב חסדא ורבינא: חד אמר רוח רעה
שולטת בו (ריח הפה: שהזבל מרקב במעיים, ויוצא ריח דרך פיו), וחד
אמר רוח זוהמא שולטת בו (כל גופו מסריח בזיעה מסרחת, שהריח
נבלע בבשרו ובאבריו, והוה בו לזיעה מזוהמת).
תניא כמאן דאמר רוח זוהמא שולטת בו, דתניא: 'הנצרך
לנקביו ואוכל - דומה לתנור שהסיקוהו על גב אפרו, וזו היא תחלת רוח זוהמא'.
הוצרך ליפנות ואינו יכול ליפנות (שאין
הנקב נפתח): אמר רב חסדא: יעמוד וישב יעמוד וישב.
רב חנן מנהרדעא אמר: יסתלק לצדדין (כשבדק
עצמו בזוית זו, יסתלק לזוית אחרת ויבדוק).
רב המנונא אמר: ימשמש בצרור באותו מקום;
ורבנן אמרי: יסיח דעתו.
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: כל שכן דכי מסח דעתיה
לא מפני!?
אמר ליה: יסיח דעתו מדברים אחרים!
אמר רב ירמיה מדיפתי: לדידי חזי לי ההוא טייעא (ישמעאל) דקם ויתיב וקם ויתיב עד דשפך כקדרה.
תנו רבנן: 'הנכנס לסעודת קבע (וגנאי הוא לו אם יצטרך לעמוד מן הסעודה ולפנות) - יהלך עשר
פעמים של ארבע [ארבע] אמות (ימתין בין פעם לפעם, ויבדוק עצמו),
ואמרי לה ארבע פעמים של עשר עשר אמות, ונפנה, ונכנס וישב במקומו (דהכי עדיף טפי, שהילוך מרובה מוריד הזבל לנקביו).
משנה:
חרס - כדי ליתן בין פצים לחברו (כשמסדרין
פצימין ועמודין וקורות ועושין סואר של קורות על הארץ, ויש חלל בין זה לזה, סומכן
מתחתיו שלא יתעקם), דברי רבי יהודה;
רבי מאיר אומר: כדי לחתות בו את האור;
רבי יוסי אומר: כדי לקבל בו רביעית.
אמר רבי מאיר: אף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר (דחרס חשיב בחתיית אור): (ישעיהו ל,יד) [ושברה כשבר נבל
יוצרים כתות לא יחמל ו]לא ימצא במכתתו חרשׂ לחתות אש מיקוד [ולחשף מים מגבא]!
אמר ליה רבי יוסי: משם ראיה? 'ולחשוף
מים מגבא'!? (לחשוף = לדלות; וחבירו חשפי שובל (ישעיה מז,ב) - חשפי מים שעל הנתיבה, שתצטרכי לעבור הגשמים ושריעת נהרות; מגבא = גוּמָא, שמים נקבצין בתוכה.)
גמרא:
איבעיא להו: שיעורא דרבי מאיר נפיש או שיעורא דרבי יוסי
נפיש?
מסתברא שיעורא דרבי יוסי נפיש, ומקרא שיעורא דרבי מאיר
נפיש: דאי סלקא דעתך שיעורא דרבי יוסי נפיש, לייט לה במנא זוטרא והדר לייט לה במנא
רבה (אתקפתא היא, כלומר: לפי דבריהם נראה שרבי מאיר מחמיר, דאמר 'לחתות בו
אור' ולא פירש שיעורא, וחרס פורתא חזי לחדא גחלת, ואילו לקבל רביעית מים -
נפיש שיעורא; וכי מעיינת בקרא - לחשוף מים זוטר: דאי סלקא דעתך לחשוף מים נפיש -
לייט לה שלא יִוָתֵר בה אפילו כלי קטן, והדר אמר כלי גדול? וכי דרך המקללים כן)?!
אמר אביי: מתניתין נמי: (דקאמר
רבי מאיר 'לחתות אור') לחתות אש מיקידה גדולה (שאפילו
גחלת קטנה אינו ראוי לחתות בה אלא בחרס גדול, מפני שהוא נכוה).
רבי יוסי אומר משם ראיה:
שפיר קאמר ליה רבי יוסי לרבי מאיר (דמדלייט
לה בה, שמע מינה דחזי)!?
ורבי מאיר - לא מיבעיא קאמר: לא מיבעיא מידי דחשיב לאינשי
דלא לישתכח ליה, אלא אפילו מידי דלא חשיב לאינשי (כגון
לחשוף מים) לא לישתכח ליה (ולעולם לא חשיב שיעורא אלא לחתות
אור).
הדרן
עלך המוציא יין
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
שבת
פרק תשיעי אמר רבי עקיבא
(שבת פב,א)
משנה:
אמר רבי עקיבא: מניין לעבודה זרה שמטמאה במשא (אדם הנושאה) כנדה? – שנאמר: (ישעיהו ל,כב)
[וטמאתם
את צפוי פסילי כספך ואת אפדת מסכת זהבך] תזרם כמו דוה צא תאמר לו (בעבודה זרה משתעי): מה נדה מטמאה במשא - אף עבודה זרה מטמאה במשא.
(משום דבעי למיתני בהדייהו 'מניין
שמרחיצין את המילה?' - כייל להו להנך דדמיין לה.)
גמרא:
תנן התם [עבודה זרה פ"ג מ"ו]: 'מי
שהיה ביתו סמוך לעבודה זרה (גירסת רש"י: וכן כותלו סמוך
לעבודה זרה: שהיה אותו כותל מחיצה אף לבית עבודה זרה) ונפל - אסור
לבנותו (דקמהני לעבודה זרה); כיצד יעשה? - כונס לתוך שלו ארבע אמות ובונה;
(שבת פב,ב)
היה שלו ושל עבודה זרה (שהיה
חצי מקום הכותל של עבודה זרה) - נידון מחצה על מחצה (המחצה
שלו נחשבת בארבע אמות של כניסה, לפי שחייבוהו חכמים להרחיקו משלו ארבע אמות וליכנס
כולו בתוך שלו);
אבניו ועציו ועפריו מטמאים כשרץ, שנאמר (דברים
ז,כט) [ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמהו]
שקץ תשקצנו [ותעב תתעבנו כי חרם הוא] (שקץ
תשקצנו - לשון שקץ: כשרץ, שאינו מטמא במשא);
רבי עקיבא אומר כנדה שנאמר (ישעיהו ל,כב)
[וטמאתם
את צפוי פסילי כספך ואת אפדת מסכת זהבך] תזרם כמו דוה [צא תאמר לו]: מה
נדה מטמאה במשא (אדם הנושאה, דאיתקש לזב: והדוה בנדתה והזב את זובו (ויקרא טו,לג), וזב מטמא במשא, דכתיב (ויקרא טו,י)
וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא אותם וגו'
- אף הזב במשמע 'אותם') - אף
עבודה זרה מטמאה במשא.'
אמר רבה: 'תזרם' דאמר קרא =
נכרינהו מינך כזר; 'צא תאמר לו', 'הכנס' אל תאמר לו;
ואמר רבה: במשא דכולי עלמא לא פליגי דמטמאה, דהא אתקש
לנדה; כי פליגי באבן מסמא (אבן ששמוה על גבי יתידות, וכלים
תחתיה, כדכתיב (דניאל ו,יח) והיתית אבן חדא ושמת על פום גובא,
ונדה או זב יושבין עליה; אף על פי שלא הכבידו על הכלים - טמאים הכלים, דכתיב כל אשר יהיה תחתיו (ויקרא טו,י)):
רבי עקיבא סבר כנדה: מה נדה מטמאה באבן מסמא - אף עבודה זרה מטמאה באבן מסמא,
ורבנן סברי כשרץ: מה שרץ לא מטמא באבן מסמא - אף עבודה זרה לא מטמאה באבן
מסמא.
ולרבי עקיבא למאי הלכתא איתקש לשרץ?
למשמשיו (שאין הכלים המשמשין מטמאים לא במשא
ולא באבן מסמא).
ולרבנן למאי הלכתא איתקש לנדה למשא (אבל
לא לאבן מסמא, דלהכי אהני היקשא דשרץ)? ולוקשה רחמנא לנבלה (דאית בה משא ולית בה אבן מסמא - והכי עדיף: דתו לא צריך לאקושה לשרץ
למעוטי מאבן מסמא)?
אִין, הכי נמי; אלא 'מה נדה אינה לאברין (אם נחתך אבר ממנה - מטמא במשא ובאהל משום תורת אבר מן החי, אבל לא משום
תורת אבר מן הנדה, ונפקא מינה דלא מטמא באבן מסמא) - אף עבודה
זרה אינה לאברין (כגון עבודה זרה של חוליות: אבר אבר
ממנה אינו מטמא כלל משום עבודה זרה);
ואלא הא דבעי רב חמא בר גוריא (לקמן
שבת פג,ב): 'עבודה זרה ישנה לאברין או אינה לאברין?' תיפשוט ליה
מהא דלרבנן אינה לאברין!?
רב חמא בר גוריא - אליבא דרבי עקיבא בעי לה (דאקשה לנדה [לאבן מסמא]: מי אמרינן להא נמי איתקש, או דילמא: לחומרא
מקשינן, לקולא לא מקשינן?).
ורבי אלעזר אמר: באבן מסמא דכולי עלמא לא פליגי דלא מטמאה
(דהא איתקש לשרץ, ובשרץ כתיב מגע, ולא כתיב משא), כי פליגי
במשא: רבי עקיבא סבר כנדה: מה נדה מטמאה במשא אף עבודה זרה מטמאה במשא, ורבנן סברי
כשרץ: מה שרץ לא מטמא במשא - אף עבודה זרה לא מטמאה במשא.
ורבי עקיבא, למאי הלכתא איתקש לשרץ?
למשמשיה (תירוצא היא);
ורבנן, למאי הלכתא איתקש לנדה?
מה נדה אינה לאברים אף עבודה זרה אינה לאברים;
(שבת פג,א)
ורבי עקיבא, למאי הלכתא איתקש לנדה למשא (לחודה)? לוקשיה לנבלה?
אין הכי נמי; אלא מה נדה אינה לאברין - אף עבודה זרה אינה
לאברין;
אלא הא דבעי רב חמא בר גוריא 'עבודה זרה ישנה לאברים או
אינה לאברים?', תיפשוט ליה מהא בין לרבנן בין לרבי עקיבא דאינה לאברים!?
רב חמא בר גוריא - כרבה מתני (דאמר
לעיל: דרבי עקיבא לאבן מסמא נמי אקשה לנדה, ולא מצי לאקושה לנבלה),
ובעי לה אליבא דרבי עקיבא (מי מקיש נמי לענין נדה דאינה
לאברים, או לא).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer,
Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2005 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol