דברי הגמרא באותיות 12 ROD; פירוש רש"י - באותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
ביצה דף יז
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר
הכ"מ
המשך ביצה
פרק שני יום טוב
(ביצה
טז,ב)
תנו
רבנן: 'יום
טוב שחל להיות
בערב שבת - אין
מערבין לא ערובי
תחומין ולא
ערובי חצרות (לטלטל
מחר: דנראה
כמתקן דבר);
רבי אומר:
מערבין ערובי
חצרות אבל לא
ערובי תחומין,
מפני שאתה
אוסרו בדבר
האסור לו (כח
יש בידך לאסור
עליו מלעשות
צורך מחר דבר
שהוא אסור בו
ביום - והיינו
תחומין, שאף
ביום טוב אסור
לצאת מן התחום),
ואי אתה אוסרו
בדבר המותר לו
(אין כח
בידך לאסור לו
מלתקן למחר
דבר שהוא מותר
בו ביום,
ואסור טלטול
חצרות ליתיה
ביום טוב)'.
אתמר:
רב אמר הלכה
כתנא קמא,
ושמואל אמר
הלכה כרבי.
איבעיא
להו: הלכה
כרבי לקולא או
לחומרא?
פשיטא
דלקולא קאמר,
משום דשלח רבי
אלעזר לגולה:
'לא כשאתם
שונין בבבל
רבי מתיר
וחכמים אוסרין,
אלא רבי אוסר
וחכמים
מתירין' – מאי? (לפיכך
הוצרכו לשאול
'לקולא קאמר
שמואל או לחומרא',
משום דשלח רבי
אלעזר לחומרא,
ואנו שונין דרבי
לקולא, לפיכך
שואלים אנו:
שמואל שקבע הלכה
כרבי, היכי
מתני
לפלוגתייהו?)
תא
שמע, דרב
תחליפא בר
אבדימי עבד
עובדא כותיה
דשמואל, ואמר
רב (דרב
פליג עליה,
ואמר הלכה
כתנא קמא): 'תחלת
הוראה דהאי
צורבא מרבנן
לקלקולא'! אי
אמרת בשלמא
לקולא קאמר -
היינו קלקולא,
אלא אי אמרת
לחומרא - מאי
קלקולא איכא?
כיון דמקלקלי
בה רבים (ששוכחין
ומטלטלין בלא
ערוב) -
(ביצה
יז,א)
היינו
קלקולא (אם
היה מותר לערב
אתמול והוא
אסר).
אמר
רבא אמר רב
חסדא אמר רב
הונא: הלכה
כרבי, ולאסור.
תנו
רבנן: 'יום
טוב שחל להיות
בשבת: בית
שמאי אומרים:
מתפלל שמנה
[ואומר] של שבת
בפני עצמה ושל
יום טוב בפני
עצמה, ובית
הלל אומרים:
מתפלל שבע:
מתחיל בשל שבת
(ברכה אחת
לשניהם,
ומתחיל
להזכיר שבת
תחילה: 'ותתן
לנו את יום
המנוחה הזה
ואת יום חג
פלוני הזה')
ומסיים בשל
שבת (הברכה
בשל שבת: 'מקדש
השבת', ותו לא),
ואומר קדושת
היום באמצע ('ותתן
לנו ה' אלהינו
את יום המנוחה
הזה ואת יום
חג פלוני הזה');
רבי אומר: אף
חותם בה "מקדש
השבת ישראל
והזמנים"'.
תני
תנא קמיה
דרבינא (במילתיה
דרבי): 'מקדש
ישראל והשבת
והזמנים';
אמר
ליה: אטו שבת -
ישראל מקדשי
ליה (שקדמת
קדושת ישראל
לשל שבת?
בשלמא זמנים -
צריך להקדים
קדושת ישראל
לקדושתן, שעל
ידי קדושת
ישראל נתקדשו
הם, ואילו לא
נתקדשו ישראל
- לא היו
קובעים חדשים
וקוראין
מועדים בבית
דין)?
והא שבת מקדשא
וקיימא (מששת
ימי בראשית,
ואינה תלויה
בקביעות דראש
חדש)!
אלא אימא
'מקדש השבת
ישראל
והזמנים'.
אמר
רב יוסף: הלכה
כרבי וכדתריץ
רבינא.
תנו
רבנן: 'שבת
שחל להיות
בראש חודש או
בחולו של
מועד: ערבית
ושחרית ומנחה
מתפלל שבע (כשאר
שבתות, כי
היכי דבחול
אין לו למועד
ברכה קבועה
בשלש תפלות
הללו - אף בשבת
אין צריך לקבוע
לו ברכה לבית
שמאי, ולא
לכללו לבית
הלל), ואומר
מעין המאורע (ראש
חדש או מועד)
בעבודה (כגון
'יעלה ויבא'
בברכת עבודה),
ואם לא אמר -
מחזירין אותו;
רבי אליעזר
אומר: בהודאה (כמו
שאומר 'על
הנסים' בחנוכה
ופורים);
ובמוספין
מתחיל בשל שבת
ומסיים בשל
שבת, ואומר
קדושת היום
באמצע; רבן
שמעון בן
גמליאל ורבי
ישמעאל בנו של
רבי יוחנן בן
ברוקא אומרים:
כל מקום שהוזקק
לשבע (ואפילו
ערבית ושחרית
ומנחה) -
מתחיל בשל שבת
ומסיים בשל
שבת, ואומר
קדושת היום
באמצע'.
אמר
רב הונא: אין
הלכה כאותו
הזוג (אלא
כתנא קמא דאמר
ערבית שחרית
ומנחה מתפלל שבע
ואומר מעין
המאורע
בעבודה; מיהו,
לאו הלכתא
כוותיה בהא
דקאמר
ובמוספין
מתחיל כו', אלא בהא
הלכתא כרבי
דאמר: אף חותם
בה 'מקדש השבת
ישראל
והזמנים' או
'...וראשי חדשים'
בראש חדש).
אמר
רב חייא בר
אשי אמר רב:
מניח אדם
עירובי תחומין
מיום טוב
לחברו (אם
נִזְכַּר
ביום טוב
ראשון, וחלו
שני ימים טובים
חמישי וערב
שבת)
ומתנה.
אמר
רבא: מניח אדם
עירובי תבשילין
מיום טוב
לחבירו ומתנה ("אם
היום חול ומחר
קדש - עירובי
עירוב, ואם
חלוף - איני
צריך לערב
לתבשילין",
ובתחומין
יאמר: "אם היום
קדש - אין
בדברי כלום",
ולמחר יאמר
כמו כן בשל
תחומין,
ובאותה הפת
עצמה, דממה
נפשך הוי
עירוב, אבל
בשל תבשילין -
אין צריך
לשנות ולחזור
את תנאו למחר).
מאן
דאמר עירובי
תחומין - כל
שכן עירובי
תבשילין, ומאן
דאמר עירובי
תבשילין - אבל
עירובי תחומין
לא, מאי טעמא? -
דלמקני שביתה
בשבתא (לאו
דוקא שבתא
נקט, אלא יום
טוב קרי 'שבתא') לא. (לא
התירו לו
לקנות שביתה
ביום טוב
ואפילו מספק,
ואם התירו
בעירובי
תבשילין - התם
משום כבוד שבת
התירו).
תנו
רבנן: 'אין
אופין (פת)
מיום טוב
לחבירו; באמת
אמרו: ממלאה
אשה כל הקדרה
בשר אף על פי
שאינה צריכה
אלא לחתיכה
אחת (דבחד
טרחא סגי, וכן
בנחתום לגבי
מלוי:) ממלא
נחתום חבית של
מים אף על פי
שאינו צריך אלא
לקיתון אחד,
אבל לאפות
אינו אופה אלא
מה שצריך לו (לאפות
כל ככר וככר
צריכה אפיה
ורדיה לעצמה);
רבי שמעון בן
אלעזר אומר:
ממלאה אשה כל
התנור פת מפני
שהפת נאפת יפה
בזמן שהתנור
מלא (שתנורים
קטנים היו,
ומדביקין פת
בדפנות, ומתוך
שהוא מלא -
מתמעט חללו,
ואין מקום
לחמימותו להתפשט,
והפת נאפת יפה)'.
אמר
רבא: הלכה
כרבי שמעון בן
אלעזר.
איבעיא
להו: מי שלא
הניח עירובי
תבשילין - הוא נאסר
(לאפות) וקמחו
נאסר (שלא
יהו אחרים
אופין קמחו
בעודו שלו)? או דלמא
הוא נאסר ואין
קמחו נאסר?
למאי
נפקא מינה? -
לאקנויי קמחו
לאחרים (אם
צריך לתת
במתנה את קמחו
שיהו אחרים
מותרים
לאפותו ולתת
לו): אי אמרת
הוא נאסר
וקמחו נאסר -
צריך לאקנויי
קמחו לאחרים,
ואי אמרת הוא
נאסר ואין
קמחו נאסר - לא
צריך לאקנויי
קמחו לאחרים;
מאי?
תא
שמע: 'מי
שלא הניח
עירובי
תבשילין - הרי
זה לא יאפה ולא
יבשל ולא
יטמין (כדרך
שמטמינין
תבשיל שבת),
לא לו ולא
לאחרים, ולא
אחרים אופין
ומבשלין לו;
כיצד הוא
עושה? - מקנה
קמחו לאחרים
ואופין לו ומבשלין
לו',
שמע מינה הוא
נאסר וקמחו
נאסר!
שמע
מינה.
איבעיא
להו: עבר ואפה
מאי (מהו
שיאכל בשבת)?
תא
שמע: 'מי שלא
הניח עירובי
תבשילין, כיצד
הוא עושה? מקנה
קמחו לאחרים
ואחרים אופין
לו ומבשלין לו',
(ביצה
יז,ב)
ואי
איתא (דעבר
ואפה מותר), ליתני
'עבר ואפה
מותר' (מכדי
תנא אתקנתא קא
מהדר - נתני
נמי הך תקנתא,
בהדי הך דמקנה
קמחו);
אמר
רב אדא בר
מתנה: תנא
תקנתא דהיתרא (העשויה
בהיתר) קתני,
תקנתא דאסורא
לא קתני.
תא
שמע: 'מי שהניח
עירובי
תבשילין - הרי
זה אופה ומבשל
ומטמין, ואם
רצה לאכול את
עירובו -
הרשות בידו;
אכלו עד שלא
אפה, עד שלא
הטמין - הרי זה
לא יאפה ולא
יבשל ולא
יטמין, לא לו
ולא לאחרים
ולא אחרים
אופין
ומבשלין לו,
אבל מבשל הוא
ליום טוב, ואם
הותיר - הותיר
לשבת, ובלבד
שלא יערים (לאחר
שבשל לצורך,
לומר: "עוד אני
צריך להזמין אורחים"
- ויבשל
תבשילין
אחרים,
ויותירם לשבת;
אבל בקדרה
אחת, אם ירבה
לשבת - הא אמר
דאפילו לחול
שרי כדלעיל: 'ממלאה
אשה קדרה בשר,
ואף על פי
שאינה צריכה
אלא לחתיכה
אחת'), ואם
הערים – אסור (לאכול,
דאחמור רבנן
בהא מילתא,
שלא לעקור
תורת עירוב;
ולא דמי
להערמה דרב
אדא בר אהבה
דמלח גרמא
גרמא - דאין
עבוד באוכלין,
ואי משום טרחא
- הא עדי&פא,
דלמא חס שלא
יסריח הבשר
וממנע ולא
שחיט; וקא
סלקא דעתך
דהוא הדין
לעבר ואפה)'.
אמר
רב אשי: (לעולם
עבר ואפה -
מותר, והערמה
אינה ראיה
לכאן) הערמה קא
אמרת? שאני
הערמה (ממזיד)
דאחמירו בה
רבנן טפי
ממזיד (דאיכא
למימר אחמור
בה רבנן
בהערמה טפי
ממזיד, דאלו
מזיד - רשע הוא
לעבור על דברי
חכמים, ואין אחרים
למדים הימנו,
והוא עצמו
משים אל לבו
ושב, הלכך לא
מִעֲקרא תורת
עירוב, אבל
מערים - סבור לעשות
בהיתר, הלכך
לא ישיב אל
לבו לחזור בו,
ואחרים למדין
הימנו,
ומִעֲקרא
תורת עירוב -
הלכך קנסוהו
רבנן)!
רב
נחמן בר יצחק
אמר: הא מני (דקתני
'אם הערים
אסור')? - חנניה
היא (דשמעינן
ליה דמחמיר
בעירובי
תבשילין), ואליבא
דבית שמאי,
דתניא: 'חנניה
אומר: בית
שמאי אומרים:
אין אופין אלא
אם כן ערב בפת,
ואין מבשלין
אלא אם כן ערב
בתבשיל, ואין
טומנין אלא אם
כן היו חמין טמונין
מערב יום טוב;
ובית הלל
אומרים: מערב
בתבשיל אחד
ועושה בו כל
צרכו'.
תא
שמע: 'המעשר
פירותיו בשבת:
בשוגג יאכל,
במזיד לא יאכל
(שעבר על
השבות דאין
מגביהין
תרומות ומעשרות
ביום טוב)' (אלמא:
אחמור רבנן
במילתייהו,
ואפילו גבי
עונג שבת)!
לא,
צריכא דאית
ליה פירי
אחריני (לשבת).
תא
שמע: 'המטביל
כליו בשבת (במקוה
שיש לו בחצרו,
ועבר אדרבנן
דאמרי במתניתין
[להלן]:
'מטבילין כלים
מלפני השבת',
דנראה כמתקן):
בשוגג ישתמש
בהן (בו
ביום), במזיד
לא ישתמש בהן'!
לא,
צריכא דאית
ליה מאני
אחריני; אי
נמי אפשר בשאלה
(לשאול
כלים מחברו
ולהשתמש);
תא
שמע [תוספתא
שבת פ"ב ה"טו
[ליברמן]]: 'המבשל
בשבת: בשוגג
יאכל במזיד לא
יאכל'!
אסורא
דשבת שאני (בשול
שבת מאבות
מלאכות הוא,
ואיסור סקילה
הוא, הלכך
קנסוה רבנן למזיד,
אבל עבר ואפה
ביום טוב לשבת
- אסורא &דרבנן
הוא דעבד).
בית
שמאי אומרים
שני תבשילין [ובית
הלל אומרים
תבשיל אחד;
ושוין בדג
וביצה שעליו
שהן שני
תבשילין]:
מתניתין
דלא כי האי
תנא, דתניא: 'אמר רבי
שמעון בן
אלעזר: מודים
בית שמאי ובית
הלל על שני
תבשילין שצריך;
על מה נחלקו? -
על דג וביצה
שעליו, שבית
שמאי אומרים
שני תבשילין (צריך,
וְזֶה כתבשיל
אחד: שמחובר
בו ובטיל לגביה),
ובית הלל
אומרים תבשיל
אחד (דיו
בתבשיל אחד
כזה), ושוין
שאם פרפר ביצה
(מבושלת)
ונתן לתוך הדג
או שרסק (מינצ"ר
בלעז)
קפלוטות (כרתי,
פורי"ש בלעז [כרישין])
ונתן לתוך הדג
(דלחודיה
קאי) - שהן שני
תבשילין'.
אמר
רבא: הלכתא
כתנא דידן (דמתניתין) ואליבא
דבית הלל (דקתני
בית הלל שרו
בתבשיל אחד).
אכלו
או שאבד הרי
זה לא יבשל
עליו [בתחלה,
ואם שייר ממנו
כל שהוא - סומך
עליו לשבת]:
אמר
אביי: נקטינן:
התחיל בעיסתו (לתקנה
ולאפותה על
ידי עירובו) ונאכל
עירובו – גומר.
משנה:
חל
להיות אחר
השבת, בית
שמאי אומרים:
מטבילין את
הכל (כל
הצריך טבילה,
בין אדם בין
כלים) מלפני
השבת (דקיימא
לן בראש השנה (טז,ב):
חייב אדם לטהר
את עצמו ברגל,
דכתיב וּבְנִבְלָתָם
לֹא תִגָּעוּ (ויקרא
יא,ח), ומוקים
לה ברגל; הלכך
יטביל מערב
שבת, דאסור להטביל
בשבת וביום
טוב);
ובית
הלל אומרים:
כלים מלפני
השבת, ואדם
בשבת;
(והא
דנקט שבת -
רבותא
אשמועינן
לבית הלל,
דאפילו בשבת
שרו באדם!
ובגמרא מפרש
מאי טעמא
דכלים אסורים;)
ושוין
שמשיקין את
המים בכלי אבן
לטהרן (מי
שיש לו מים
יפין לשתות
ונטמאו - ממלא
מהם כלי אבן
ונותנם במקוה
מים מלוחים עד
שמשיק מים למים,
ונמצאו אלו
זרועים
ומחוברים למי
המקוה, ובטלי
אגבייהו,
וטהרו; ואין
עוד טהרה
במקוה לכל
אוכל ומשקה
אלא למים, ולא
בתורת טבילה
אלא בתורת
זריעה,
כדאמרינן
בפסחים בפרק 'כל
שעה' (לד,ב)), אבל לא
מטבילין (בגמרא
מפרש שאין
נותנין אותן
בכלי עץ טמא
הצריך טבילה
להשיקן בו,
כדי להעלות
טבילה לכלי אגב
השקת המים),
ומטבילין מגב
לגב (ביום
טוב)
ומחבורה
לחבורה (בגמרא
מפרש לה).
גמרא:
דכולי
עלמא מיהת כלי
בשבת לא, מאי
טעמא?
אמר
רבה: גזרה
(ביצה
יח,א)
שמא
יטלנו בידו
ויעבירנו
ארבע אמות
ברשות הרבים (ממקומו
עד המקוה);
אמר
ליה אביי: יש
לו בור בחצירו
מאי איכא למימר?
אמר
ליה: גזירה
בור בחצרו אטו
בור ברשות
הרבים;
התינח
שבת, ביום טוב
מאי איכא
למימר?
גזרו
יום טוב אטו
שבת;
ומי
גזרינן (ומי
אחמור רבנן
כולי האי בהך
תקנתא דטבילת
כלים, למגזר
התירא אטו
אסורא, וגזרה
לגזירה)? והא תנן 'ושוין
שמשיקין את
המים בכלי אבן
לטהרן, אבל לא
מטבילין' ואי
איתא נגזור
השקה אטו
הטבלה!
ותסברא
(דהא
קושיא הוא)?: אי אית
ליה מים יפים,
הני למה לי
למעבד להו השקה?
אלא דלית ליה,
וכיון דלית
ליה מזהר זהיר
בהו (שלא
יטמאו, וכיון
דזהיר בהו -
הויא להו
טומאתן מלתא
דלא שכיחא,
ולא גזרו בה
רבנן).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע
לי בכתובת שנמצאת
באתר www.oocities.org/yeshol
דברי
הגמרא באותיות
כאלה: 12 ROD; הפירוש באותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות
- 8 MIRIAM
מובאות
מהמקרא בגופן NARKISIM;
השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים
[] ובאותיות 10 NARKISIM;
הערות:
בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף
הגמרא בגודל 10,
ההערות עם
קידומת ## אינם
פשט הגמרא אלא
הערת העורך
הטעונה בדיקת
הלומד.
הגירסא:
לפי דפוס
וילנא עם
אחדים מההגהות
שעל הדף – לפי
הנראה לי
כנחוץ לצורך
הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף
אינטרנט אפשר –
באקספלורר – להניח
עליהם את הסמן
ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם
לראות כאשר עוברים
לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer, Footnotes become visible when the cursor
rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit
option to edit the page with your word processor.
This material is
©2006 by Julius Hollander
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol