דברי הגמרא באותיות 12 ROD; פירוש רש"י - באותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.

ביצה דף כ

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

המשך ביצה פרק שני יום טוב

(ביצה יט,ב)

'רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: מביא אדם תודתו בחג הסוכות' – אימת?: אילימא בחולו של מועד - היינו &##1514;נא קמא; אלא ביום טוב, וקסבר נדרים ונדבות קריבין ביום טוב (והיינו תנאי).

ומאי שנא חג הסוכות דנקט?

רבי אלעזר ברבי שמעון לטעמיה, דתניא: 'רבי שמעון אומר: לא יאמר חג הסוכות (כשהחזיר הכתוב להזכירן לשלש רגלים לבל תאחר, לא היה צריך לכתוב וּבְחַג הַסֻּכּוֹת כיון שכתוב שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה וכתב בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת, דממילא ידענא:) שבו הכתוב מדבר (שבפרשת סוכות הוא עסוק ובו נכתב כתוב זה); למה נאמר? - לומר שזה אחרון (דבעינן כסדרן); רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לומר שזה גורם (את בל תאחר: שאפילו נדר לפני החג, כיון שעבר עליו חג הסוכות - עובר).

'ויוצא בה משום שמחה ואינו יוצא בה משום חגיגה' – פשיטא: דבר שבחובה הוא ([שמות יב,יד] וְחַגֹּתֶם [אֹתוֹ חַג לַה']), וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין (ולא ממעות מעשר שני, ולא מנדרים ונדבות שהוא מחויב ועומד בהן)?

לא, צריכא דאף על גב דפריש (דכשנדר התודה פירש על מנת שיוצא בה ידי חגיגתו), כדבעא מניה רבי שמעון בן לקיש מרבי יוחנן: האומר "הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה"; "הריני נזיר

(ביצה כ,א)

ואגלח ממעות מעשר שני (קרבנות שגזר עליו הכתוב ביום תגלחתו אקנה ממעות מעשר שני)" – מהו?

אמר ליה: נדור (על התודה) ואינו יוצא (בה ידי חגיגה), נזיר ואינו מגלח (ממעות מעשר, אלא מן החולין, דכיון דאמר "הרי עלי" – נתחייב, דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט; וכי הדר אמר "על מנת" - לאו מילתא היא).

ההוא גברא דאמר להו (מצוה מחמת מיתה היה): "הבו ליה ארבע מאה זוזי לפלוני ולנסיב ברתי", אמר רב פפא: ארבע מאה שקיל, וברתיה - אי בעי נסיב, אי בעי לא נסיב.

טעמא דאמר "הבו ליה... ולנסיב" אבל אי אמר 'לנסיב והבו ליה', אי נסיב שקיל, ואי לא נסיב לא שקיל.

יתיב מרימר וקאמר להא שמעתא (דהאומר "הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה") משמיה דנפשיה (ולא אמר לה בלשון בעיא אלא מאליו אמרה: "האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה", "הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר שני" - נדור ואינו יוצא, נזיר ואינו מגלח); אמר ליה רבינא למרימר: אתון הכי מתניתו לה (מאליה, ולא משמיה דרבי יוחנן), אנן כדבעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן מתנינן לה (דאהדר ליה רבי יוחנן הכי).

תני תנא קמיה דרבי יצחק בר אבא: (ויקרא ט,טז) וַיַּקְרֵב אֶת הָעֹלָה וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט (עולת יום שמיני של מלואים, שהטיל הכתוב על אהרן חובה ליום: קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם (ויקרא ט,ב)) - כמשפט עולת נדבה; למד על עולת חובה שטעונה סמיכה (מה משפט האמור בעולת חובה על כרחיך כמשפט המפורש בעולת נדבה ב'ויקרא' קאמר, שכל משפטי עולה ושלמים שם נאמרו, ובשל נדבה דבר הכתוב, דכתיב [ויקרא א,ב] אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם - משמע לכשירצה יקריב, וכתיב התם [ויקרא א,ד]: וְסָמַךְ יָדוֹ, ואתא האי כַּמִּשְׁפָּט דכתיב בעולת חובה ללמד עליה שתטען סמיכה כשאר משפטי נדבה).

אמר ליה (רבי יצחק לתנא): דאמר לך מני (הא דאיצטריך קרא להכי, ולא גמר לה בבנין אב: דמה מצינו בנדבה שהיא עולה וטעונה סמיכה - אף חוב&##1492; שהיא עולה כמותה תטעון סמיכה)? בית שמאי היא (דאמר במתניתין מביאין שלמים של יום טוב שהן חובה ואין סומכין עליהן), (וטעמא מאי? -) דלא גמרי שלמי חובה משלמי נדבה (משום דסמיכה ב'ויקרא' כתיב, בשלמי נדבה [ויקרא ג,א]: וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ, [ויקרא ג,ב] וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ, וקא סברי לא גמרינן חובה מנדבה, דפרכינן: מה לנדבה שכן מצויה בכל שעה שירצה יתנדב ויביא, תאמר בחובה שאינה אלא לכשיתחייב? הלכך לא דחיא סמיכה דידהו יום טוב; הלכך עולת חובה נמי, אי לאו דפרט בה קרא כַּמִּשְׁפָּט - לא הוה &בעיא סמיכה, דחובה מנדבה לא גמרינן), דאי בית הלל - כיון דגמרי שלמי חובה משלמי נדבה, עולת חובה נמי לא תבעי קרא, דגמרי מעולת נדבה!

וממאי דבית הלל שלמי חובה משלמי נדבה גמרי (דלמא לעולם חובה מנדבה לא גמרינן)? (אלא) דלמא מעולת חובה גמרי (בית הלל חובה מחובה גמרי: שלמי חובה מעולת חובה), ועולת חובה גופא בעיא קרא (הלכך עולת חובה בעיא האי קרא דכַּמִּשְׁפָּט להיות מפורש בה, ואי לא - לא הוה ידעינן סמיכה לא בעולה ולא בשלמים דחובה, והך מתניתא - דברי הכל היא)!

מאי שנא משלמי נדבה דלא גמרי, שכן מצויין - מעולת חובה נמי לא גמרי, שכן כליל! <אלא> אתיא מבינייא (לעולם מתניתא דתני תנא - דברי הכל היא, ואפילו לבית הלל בעיא קרא, ומאחר דקיימא לן סמיכה בעולת חובה מהאי קרא, אתו להו שלמי חובה מתרוייהו: משלמי נדבה ומעולת חובה, במה מצינו בשלמי נדבה שטעונין סמיכה - אף שלמי חובה שהן שלמים כמותן יטענו סמיכה, וכי פרכת 'מה לשלמי נדבה שהן מצויין'? - עולת חובה תוכיח שאינה מצויה וטעונה סמיכה - אף אני אביא שלמי חובה שאף על פי שאינן מצויין - יטענו סמיכה;

וכי פרכת: מה לעולת חובה שכן כליל, תאמר בשלמי חובה שאינם כליל? - שלמי נדבה יוכיחו, וחזר הדין: לא ראי זה כראי זה: לא ראי עולת חובה כראי שלמי נדבה לתלות טעם הסמיכה בראָיָה 'שכן מצויִן', דהך ראָיָה בעולת חובה ליתא; ולא ראי שלמי נדבה כראי עולת חובה לתלות טעם הסמיכה בראָיָה 'שכן כליל', דהא ליתא בשלמי נדבה וכתיב בהו סמיכה; הצד השווה שבהן על כרחך תתלה טעם סמיכתן בטעם הצד השוה שבשניהם: בעולת חובה ובשלמי נדבה; הצד השוה שבשניהם שקרבן יחיד הן וטעונין נסכים [וסמיכה] - אף אני אביא כל הטעון נסכים והוא קרבן יחיד שיטעון סמיכה, ואתו להו שלמי חובה מהאי טעמא).

וסברי בית שמאי שלמי חובה לא בעו סמיכה? והתניא: 'אמר רבי יוסי: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הסמיכה עצמה (בשלמי חובה) שצריך; על מה נחלקו? - על תכף לסמיכה שחיטה: שבית שמאי אומרים אינו צריך (אלא כך היו בית שמאי אומרים: סומך עליהן מערב יום טוב ושוחטן ביום טוב ולא אמרינן תכף לסמיכה שחיטה), ובית הלל אומרים צריך'.

הוא דאמר כי האי תנא, דתניא: 'אמר רבי יוסי ברבי יהודה: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על תכף לסמיכה שחיטה, שצריך (בדבר הטעון סמיכה כדכתיב וְסָמַךְ... וְשָׁחַט [בשלמים ויקרא ג,ח בכבש; ויקרא ג,יג בעז; בחטאת פר כהן משיח ויקרא ד,ד; בחטאת נשיא ויקרא ד,כד; בחטאת יחיד שעירה ויקרא ד,כט, בחטאת יחיד כבשה ויקרא ד,לג]); על מה נחלקו? - על הסמיכה עצמה (אם טעונין שלמי חובה סמיכה): שבית שמאי אומרים אינו צריך, ובית הלל אומרים צריך.'

תנו רבנן: 'מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביום טוב; חברו עליו תלמידי שמאי הזקן, אמרו לו? מה טיבה של בהמה זו?

אמר להם: נקבה היא (שאין עולה נקבה), ולזבחי שלמים הבאתיה (מרוב ענותנותו של הלל היה משנה מפני השלום); כשכש להם בזנבה (כדי להטעותן שיהיו סבורים שהיא נקבה) והלכו להם.

ואותו היום גברה ידם של בית שמאי על בית הלל, ובקשו לקבוע הלכה כמותן, והיה שם זקן אחד מתלמידי שמאי הזקן ובבא בן בוטא שמו שהיה יודע שהלכה כבית הלל, ושלח

(ביצה כ,ב)

והביא כל צאן קדר (מעולים היו) שבירושלים והעמידן בעזרה, ואמר "כל מי שרוצה לסמוך יבא ויסמוך"!

ואותו היום גברה ידן של בית הלל וקבעו הלכה כמותן, ולא היה שם אדם שערער בדבר כלום.

(לאחר המעשה הזה היה) שוב מעשה בתלמיד אחד מתלמידי בית הלל, שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה; מצאו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי, אמר לו: מה זו סמיכה (שאתה רוצה לסמוך ולעבור על דברי בית שמאי? והלא אנו חלוקין עליכם)? אמר לו: מה זו שתיקה (שהיה לך לשתוק ואינך שותק)? שתקו בנזיפה (בגערה) והלך לו'; אמר אביי: הלכך, האי צורבא מרבנן דאמר ליה חבריה מלתא - לא להדר ליה מלתא טפי ממאי דאמר ליה חבריה, דאיהו אמר ליה "מה זו סמיכה" וקא מהדר ליה "מה זו שתיקה".

תניא [תוספתא חגיגה פ"ב ה"י [ליברמן]]: 'אמרו להם בית הלל לבית שמאי: ומה במקום שאסור להדיוט (שבת שאסור לעשות להדיוט כלום) מותר לגבוה (תמידין ומוספין), מקום שמותר להדיוט (יום טוב, דכתיב (שמות יב,טז) [אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ] הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם - כל צד צרכי אכילה) אינו דין שמותר לגבוה (כל צרכי אכילת מזבח, ואפילו עולת ראייה)!?

אמרו להם בית שמאי: נדרים ונדבות (של יום טוב) יוכיחו (מקום המותר להדיוט הוא), (ואתם מודים לנו) שמותר להדיוט ואסור לגבוה (שאסורים להקריב והן צרכי גבוה)!

אמרו להם בית הלל: מה לנדרים ונדבות שאין קבוע להם זמן תאמר בעולת ראייה שקבוע לה זמן!?

אמרו להם בית שמאי: אף זו אין קבוע לה זמן!',

דתנן [חגיגה פ"א מ"ו]: 'מי שלא חג ביום טוב ראשון של חג חוגג והולך כל הרגל כולו ויום טוב האחרון של חג'!?

אמרו להם בית הלל: אף זו קבוע לה זמן (ויש לחוש שמא יפשע או יאנס בשאר ימי המועד ולא יביא)!'

דתנן [סיפא בחגיגה פ"א מ"ו]: 'עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו'?

אמרו להם בית שמאי: והלא כבר נאמר (שמות יב,טז) וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה] לָכֶם - ולא לגבוה!?

אמרו להם בית הלל: והלא כבר נאמר (ויקרא כג,מא) [וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג] לַה' [שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ] - כל דלַה'!

אם כן מה תלמוד לומר לָכֶם?

לָכֶם - ולא לנכרים, לָכֶם - ולא לכלבים.

אבא שאול אומרה (להאי קל וחומר דבית הלל דלעיל) בלשון אחרת: ומה במקום שכירתך סתומה כירת רבך פתוחה (כירה יש לה בית קבול לקבל שתי קדרות, ושייך למימר בה 'סתומה' ו'פתוחה'), במקום שכירתך פתוחה אינו דין שכירת רבך פתוחה! וכן בדין שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן.'

במאי קא מפלגי (אבא שאול ותנא קמא)?

מר (אבא שאול, דלא אמר 'אמרו להם בית שמאי נדרים ונדבות יוכיחו') סבר נדרים ונדבות קרבין ביום טוב (לבית הלל), ומר סבר אין קרבין ביום טוב.

אמר רב הונא: לדברי האומר נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב, לא תימא מדאורייתא מחזא חזו (דלה' משמע כל דלה', אפילו נדרים ונדבות) ורבנן הוא דגזרי בהו גזירה שמא ישהה (עד המועד שיהא לו בשר מצוי ברגל ושמא כשיבא המועד יארע לו אונס ונמצא מאחר נדרו), אלא אפילו מדאורייתא נמי לא חזו (סבירא ליה דאסור, דכי כתיב (ויקרא כג,מא) [וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג] לַה' - דומיא ד-וְחַגֹּתֶם קאמר: עולות הדומות לחגיגה, זמן קבוע ברגל כמותה): דהא שתי הלחם (דעצרת), דחובת היום נינהו (ואינן ראויין לבא קודם לכן) וליכא למגזר שמא ישהה (הואיל ויכול לאפותן מערב יום טוב) ואינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב (אמור רבנן במסכת מנחות (דף צה,ב) דאין דוחין לא שבת כו' באפייתן, דלאו דומיא דחגיגה הוא שזמן שחיטתה קבוע ברגל ואינו יכול להקדים ולאחר).

איבעיא להו: לדברי האומר נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב, עבר ושחט מאי (מהו שיזרוק את הדם)?

רבא אמר: זורק את הדם על מנת להתיר בשר באכילה (כלומר: אם הבשר קיים שתהא זריקתו צורך יום טוב: שיאכל הבשר היום – זורק, ואם לאו אינו זורק);

רבה בר רב הונא אמר: זורק את הדם על מנת להקטיר אימורין לערב (אפילו אין כאן אלא לצורך הכשר קרבן: להכשיר קרבן: שאין יכול לזרוק בלילה, והקטרת האימורין כשרה כל הלילה, וימתין עד שתחשך ויקטירה).

מאי בינייהו?

איכא בינייהו נטמא בשר או שאבד: לרבא לא זריק (אף על גב דלאו מלאכה היא - גזור בה משום שבות), לרבה בר רב הונא זריק.

מיתיבי: 'כבשי עצרת (הבאים עם שתי הלחם, כדכתיב בפרשת 'שור או כשב' בעצרת: וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים (ויקרא כג,יט)) ששחטן שלא לשמן (שצריך לשחטן לשם שלמי צבור, ושחטן לשם עולה), או ששחטן בין לפני זמנן (קודם עצרת, והם הופרשו לשם כבשי עצרת) בין לאחר זמנן - הדם יז&##1512;ק והבשר יאכל (דקיימא לן [זבחים פ"א מ"א]: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן - כשרים ליקרב ונאכלין, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה); ואם היתה שבת לא יזרוק (שהרי אסור לבשל ולצלות היום ולא יאכל מן הבשר), ואם זרק (ולא נמלך)

(ביצה כא,א)

הורצה על מנת להקטיר אימורין לערב (כלומר: ויקטיר אימורין לערב ולא יקטירם היום)'; 'אם זרק' - דיעבד אִין, לכתחלה לא (הואיל ולא יאכל בשר היום); בשלמא לרבא ניחא, אלא לרבה בר רב הונא קשיא?

קשיא;

ואיבעית אימא: שאני שבות שבת משבות יום טוב (החמירו חכמים בדבריהם בשבת מביום טוב).

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; הפירוש באותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות - 8 MIRIAM

מובאות מהמקרא בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM;

הערות: בסוגריים [] באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

This material is ©2006 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol