דברי הגמרא באותיות 12 ROD; פירוש רש"י - באותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
ביצה דף לט
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר
הכ"מ
המשך פרק
חמישי משילין
(ביצה
לח,ב)
אביי
אמר: גזרה שמא תעשה
עיסה בשותפות (אי
אמרת מים ומלח
לא אסרי עלה - אתי
למימר נמי בעיסת
שותפות, דיוליכוה
כל אחת ואחת למקומה);
רבא
אמר: תבלין - לטעמא
עבידי, וטעמא לא
בטיל. (ולא פליגי,
אלא מר שני עיסה,
ומר קדרה.)
(ביצה
לט,א)
ורב
אשי אמר: משום
דהוי ליה דבר
שיש לו מתירין
(למחר
יוליכוה, או
היום יאכלוה
כאן),
וכל דבר שיש
לו מתירין
אפילו באלף לא
בטיל.
רבי
יהודה פוטר
במים:
מים
אִין, מלח לא?
והא תניא: 'רבי
יהודה אומר:
מים ומלח
בטלין, בין
בעיסה בין
בקדרה'?
לא
קשיא: הא במלח
סדומית (סדומית
- דקה הי&א מאוד,
ובטלה, ותדע
שהסדומית דקה
היא, דאמרינן (חולין
קה,ב): מפני מה
אמרו מים
אחרונים חובה?
- מפני ש&מלח סדומית
יש שמסמא את
העינים; אלמא:
דקה היא מאד,
ונדבקת ביד,
ואינה נכרת), הא במלח
אסתרוקנית.
והתניא:
'רבי יהודה
אומר: מים
ומלח בטלין
בעיסה, ואין בטלין
בקדרה מפני
רוטבה (הניכר
לעינים)' (ומתניתין
פוטר במים תנן
- לא שנא עיסה
ולא שנא קדרה,
דמתניתין
בתרתי איירי,
מדקתני
'תבלין', דהיינו
לקדרה)?
לא
קשיא: הא [המים
בטלים] בעבה (תבשיל
עבה, שאין
רוטבו ניכר,
והוי כעיסה), הא [המים
אינם בטלים] ברכה.
משנה:
הגחלת
כרגלי הבעלים,
ושלהבת בכל
מקום (כגון
הדליק נר
בשלהבת חברו -
אינו מעכב
באיסור
תחומין);
גחלת
של הקדש -
מועלין בה (הנהנה
ממנה מביא אשם), ושלהבת -
לא נהנין (לכתחלה
מדרבנן) ולא
מועלין (ואם
נהנין אין
חייבין קרבן
מעילה, דלית
ביה ממשא);
המוציא
גחלת לרשות
הרבים – חייב,
ושלהבת פטור. (מפרש
בגמרא.)
גמרא:
תנו
רבנן [תוספתא
ביצה פ"ד הלכה
ז [ליברמן]]: 'חמשה
דברים נאמרו
בגחלת:
1. הגחלת
כרגלי הבעלים
ושלהבת בכל
מקום;
2. גחלת של
הקדש מועלין
בה ושלהבת לא
נהנין ולא מועלין;
3. גחלת של
עבודה זרה
אסורה (שנאמר
וְלֹא
יִדְבַּק
בְּיָדְךָ
מְאוּמָה מִן
הַחֵרֶם (דברים
יג,יח) - אסור
בגחלתו ומותר
בשלהבתו),
ושלהבת מותרת;
4. המוציא
גחלת לרשות
הרבים חייב,
ושלהבת פטור;
5.
המודר הנאה מחבירו
אסור בגחלתו
ומותר
בשלהבתו'; [בתוספתא
עוד: מברכין
על השלהבת
ואין מברכין על
הגחלת]
מאי
שנא שלהבת
עבודה זרה
דשריא (לגמרי,
דאפילו
מדרבנן לא
גזור בה,
דקתני 'ומותרת') ומאי
שנא דהקדש
דאסירא (ובשל
הקדש קתני 'לא
נהנין')?
עבודה
זרה דמאיסה
ובדילי אינשי
מינה - לא גזרו
בה רבנן, הקדש
דלא מאיס ולא
בדילי אינשי מיניה
(כולי האי,
כעבודה זרה,
דבדיליתא
דהקדש לאו משום
מאיסותא אלא
משום אסורא;
ונהי דבעלמא
אמרינן לגבי
חולין בדילי
אינשי מהקדש,
אבל לגבי עבודה
זרה - לאו
בדילותא היא) גזרו
ביה רבנן.
המוציא
גחלת לרשות
הרבים חייב ושלהבת
פטור:
והא
תניא: 'המוציא
שלהבת כל שהוא
(בלא
שיעור) חייב'?
אמר
רב ששת: כגון
שהוציאו
בקיסם; (הא
דתני חייב -
כשהוציאו
בקיסם, דכיון
דיש לו דבר
להדבק בו -
חשובה היא בכל
שהוא;
ומתניתין דקתני
'פטור' -
כדאוקימנא
לקמן: בדאדייה
אדויי: שהיתה
דולקת ברשות
היחיד סמוך
לרשות הרבים,
ונפח בידו
ונתק שלהבת
והפריחה
לרשות הרבים;)
ותיפוק
ליה משום קיסם
(אמאי תני 'המוציא
שלהבת כל שהוא
חייב', בלאו
שלהבת נמי
חייב משום
קיסם)?
בדלית
ליה שעורא (להוצאת
שבת),
דתנן [שבת
פ"ט מ"ה]: 'המוציא
עצים כדי לבשל
ביצה קלה (שהיא
קלה לבשל מכל
הביצים,
ושיערו חכמים:
זו ביצת
תרנגולת)';
אביי
אמר: (הא
דתני 'חייב' -) כגון
דשייפיה מנא
משחא ואתלי
ביה נורא [ששף
כלי בשמן
והדליק בה אש].
ותיפוק
ליה משום מנא?
בחספא;
(ומשום
דיש לה דבר
להאחז בו היא
חשובה, אבל
בקיסם לא
סבירא ליה
לאביי, משום
דמועט הוא
וממהר לִכָבוֹת;
אי נמי: רבותא
אשמעינן אביי,
ואפילו בחספא
בעלמא נמי,
שאינה נאחזת
כל כך - חשיבא
הוצאה;)
ותיפוק
ליה משום
חספא?
בדלית
ליה שעורא,
דתנן [שבת
פ"ח מ"ז]: 'חרס (לענין
הוצאת שבת) - כדי
ליתן בין פצים
לחבירו, דברי
רבי יהודה' ('פצים'
- כמו 'פצ;ימי
פתחים' (סוכה
יח,א) ו'פצימי
חלונות' (בבא
בתרא יב,א)
הקבועים
בחומה, והן של
עץ, וסודרין
אותם למטה ולמעלה
ומשתי רוחות,
ופעמים שהן
קצרים ברוחב ומושיבין
שנים זה בצד
זה, וצריך
להושיבן בשוה שלא
יהא זה נמוך
מזה ולא יהו
עקומים,
וכשהאחד נוטה
- נותן ל&תחתיו
חרס, או אבן
להשוותו; או
בשאין די
ברוחב שניהם -
מבדילן זה מזה
מעט, ונותן חרסים
דקים ביניהם);
אלא
הא דתנן (מתניתין) 'המוציא
שלהבת פטור'
היכי משכחת
לה?
כגון
דאדייה אדויי (כמו
וַיַּדּוּ
אֶבֶן בִּי (איכה
ג,נג))
לרשות הרבים.
משנה:
בור
של יחיד -
כרגלי היחיד (אין
מוליכין המים
אלא כרגלי בעל
הבור);
ושל
אנשי אותה
העיר - כרגלי
אנשי אותה
העיר (אלפים
לכל רוח חוץ
לעבוריה);
ושל
עולי בבל (העשויין
לעוברי דרכים
באמצע הדרך,
ועשאום בני
הגולה לשתות
בעלותם) - כרגלי
הממלא (מפני
שהוא הפקר,
והפקר נקנה
בהגבהה, ואם
בא אחד ושאל
לו מימיו -
אינו מוליכן
אלא כרגליו,
ולית ליה [לתנא
זה] דרבי
יוחנן [בן
נורי] דאמר:
חפצי הפקר
קונים שביתה
לעצמם במקומן). (וכי
תימא: אם כן
הוה ליה למימר
'הרי הן כרגלי
כל אדם', ואמאי
קתני 'כרגלי
הממלא'? - קסבר:
יש ברירה להחמיר,
ואמרינן:
הוברר:
דמאתמול נמי
הוברר דלהאי
גברא חזו,
וברשותיה
קיימי,
ובעירובין (מה,ב)
נמי דלא כרבי
יוחנן בן נורי
מתוקמא.)
גמרא:
רמי
ליה רבא לרב
נחמן: תנן 'בור
של יחיד כרגלי
היחיד',
ורמינהו [תוספתא
ביצה פ"ד ה"ח
[ליברמן]]: 'נהרות
המושכין (היינו
סתם נהרות,
שיש להם משך
להלאה ממקום
מקור נביעתן)
ומעינות
הנובעין (ואין
יוצאין מגומות
נביעתן לימשך
הלאה) - הרי הן
כרגלי כל אדם (אין
להם שום
שביתה, לא
במקומן ולא
כרגלי הבעלים
ולא כרגלי
הממלא, אלא כל
אדם מוליכן
ברגליו; דכל
מידי דנייד -
לית ליה
שביתה; והכי
מפרשינן בעירובין
בפרק 'מי
שהוציאוהו')'?
אמר
רבה: הכא במאי
עסקינן? –
במכונסין; ואתמר
נמי: אמר רבי
חייא בר אבין
אמר שמואל:
במכונסין.
ושל
עולי בבל
כרגלי הממלא:
אתמר:
מילא ונתן
לחבירו (וכגון
שמילא לצורך
חבירו, דאי
מלאו לעצמו -
הא תנן בהדיא:
כרגלי הממלא): רב נחמן
אמר כרגלי מי
שנתמלאו לו (דנעשה
זה שלוחו,
וקנה לו), רב ששת
אמר כרגלי
הממלא;
במאי
קא מיפלגי?
מר
(רב ששת) סבר:
בירא דהפקרא
הוא (והמגביה
מציאה לחבירו
- לא קנה חבירו,
כדאמרינן
בבבא מציעא
ב'שנים
אוחזין' (י,א),
דהוי תופס
לבעל חוב
במקום שחב
לאחרים, אלא
המגביה קנה), ומר (ורב
נחמן) סבר: בירא
דשותפי הוא (לא
הפקירוהו בני
הגולה, אלא
נתנוהו לכל
ישראל שיהיו
שותפין בו,
וכשאמר זה
לחבירו
למלאות לו
מחלקו, והלך
בשליחותו -
נעשה שלוחו, ואין
זה מגביה
מציאה).
איתיביה
רבא לרב נחמן [נדרים
פ"ה משניות ד-ה]: '"הריני
עליך חרם" –
המודר (מי
שהוטל עליו
הנדר) אסור (אסור
ליהנות מזה
שנדר הנדר,
דהכי קאמר
"ממוני עליך
הקדש")
(ביצה
לט,ב)
"הרי
אתה עלי חרם" -
הנודר אסור (הכי
קאמר ליה: "הרי
ממונך עלי
כסתם חרמים",
שהן לבדק
הבית, הלכך,
הנודר אסור
ליהנות משל
המודר, דכתיב לֹא
יַחֵל
דְּבָרוֹ (במדבר
ל,ג), ורשאי
הוא לאסור
עצמו בממון
חברו); "הריני
עליך ואתה
עלי" - שניהם
אסורים זה
בזה, ומותרין
בשל עולי בבל (ומותרין
בדברים של
עולי בבל שעשו
בני הגולה, לפי
שהפקירום לכל
ישראל ונתנום
להם, ולא
להיותם
שותפין בו
שיהא להם כח
לאסור זה חלקו
על זה), ואסורין
בשל אותה העיר
(שהן דרין
בה, מפני שהן
שותפים בהן,
וזה אסור מפני
חלקו של זה); ואלו הן
דברים של עולי
בבל: הר הבית
הלשכות
והעזרות ובור
של אמצע הדרך;
ואלו הן של
אותה העיר:
הרחוב ובית
הכנסת ובית
המרחץ', ואי אמרת
בירא דשותפי
הוא - אמאי
מותר? והתנן [נדרים
פ"ה מ"א]: 'השותפין
שנדרו הנאה זה
מזה אסורים
ליכנס לחצר'?
לרחוץ
בבור;
לרחוץ
- הכי נמ&י, והכא
במאי עסקינן? -
למלאות (הא
דקתני 'ובור
של אמצע הדרך
מותרין' - לא
לכל תשמיש
הותרו, כגון
לירד ולרחוץ
בתוכו - דבירא
דשותפין הוא,
וכשהתירו -
למלאות מימיו
התירו, דסמכינן
אברירה,
ואמרינן): מר
מדידיה קא
ממלא (מר
מדידיה קא
ממלא, מים
שעלו בכדו הן
המבוררין מן
השמים לחלקו) ומר
מדידיה קא
ממלא;
וסבר
רב נחמן יש
ברירה? והתנן [שקלים
פ"א מ"ז]: 'האחין
השותפין (אחים
שהן שותפין
בירושת אביהן)
כשחייבין
בקלבון -
פטורין ממעשר
בהמה, וכשחייבין
במעשר בהמה -
פטורין מן
הקלבון' (כל
ישראל הוזקקו
לתת מחצית
השקל לקרבנות
צבור, והטילו
חכמים עליהם
להוסיף מעה
קטנה להיות קלבון
לפרוטרוט,
מפני שהן חצאי
שקלים חתיכות
דקות ונוחין
לאבד, ופעמים
שמחליפין
אותן במנים,
ונותנין
הקלבון בחלוף,
ואף
כשמצטרפין
שנים לתת שקל
שלם - הטילו
עליהם שני
קלבונים, שלא
לפחות מחבריהם
ולמעט את
ההקדש; אבל
האב שוקל
בשביל שני
בניו שקל שלם,
ופטור מקלבון
שני; מעשר
בהמה נוהג בכל
שנה בולדות
הנולדים, ועדר
של שותפין -
פטורים
הולדות ממעשר,
כדתניא בבכורות
(נו,ב): וְכָל
פֶּטֶר
שֶׁגֶר
בְּהֵמָה
אֲשֶׁר יִהְיֶה
לְךָ
[הַזְּכָרִים
לַה'] (שמות
יג,יח) - ולא
של שותפות,
ופרכינן: והא
בבכור כתיב,
ומשנינן: אם
אינו ענין
לבכור -
דאיתיה
בשותפות, דכתיב
וּבְכֹרֹת
בְּקַרְכֶם
וְצֹאנְכֶם (דברים
יב,ו) - תנהו
ענין למעשר;
יכול אפילו
קנו בתפיסת
הבית - כגון
אחין שלא
הספיקו לחלוק
ירושתן עד שנולדו
להם ולדות -
תלמוד לומר: יִהְיֶה,
הלכך: אחים
שהן שותפין-
ששותפותן
לאחר חלוקה,
כגון שחזרו
ונשתתפו - חייבין
בקלבון כשאר
שנים
המתחברין
לשקל שלם, ופטורים
ממעשר בהמה -
דשותפין
בעלמא נינהו,
דבטלה לה
תפיסת הבית; וכשחייבים
במעשר בהמה -
כגון שנשתתפו
משנפלה להם
הירושה,
דקיימא תפיסת
הבית - פטורין
מן הקלבון,
כאילו היה
אביהן קיים,
שממונן אחד
ופוטרן יחד), ואמר רב
ענן: (דבשביל
חלוקה בטלה
תפיסת הבית
מנייהו,) לא שנו
אלא שחלקו (על
פי שום בדמים:) גדים
כנגד טלאים
וטלאים כנגד
גדים (גדים
כנגד תישים
זקנים, או
כנגד טלאים,
דבטלו מהן שם
ירושה, ונתנו
בה תורת
לקוחות, וכי
חזרו ונשתתפו
- הוו לה&ו כלקח
זה בשלו וְזֶה
בשלו מן השוק
ונתערבו, ואין
כאן עוד שם תפיסת
הבית אלא שם
שותפות), אבל
חלקו גדים
כנגד גדים
וטלאים כנגד
טלאים (דזהו
משפט ירושה,
לכל אחד חלק
בכל מין ומין) - אומר
'זהו חלקו
המגיעו משעה
ראשונה לכך' (דיש
ברירה, ועדיין
שם יורשים
עליהן,
וכשחזרו ונשתתפו
- חזרה ת&פיסת
הבית למקומה; ויש
פותרים הטעם
משום לקוחות,
דתנן: 'הלוקח
פטור ממעשר
בהמה' (בכורות
פ"ט מ"ג, נה,ב),
וטעות הוא
בידם,
דכשהולדות
לקוחין הן -
פטורין
מלהתעשר, אבל
הלוקח עשר
בהמות וילדו -
חייבין במעשר,
והכא לגמרי
פטר להו); ורב
נחמן אמר:
אפילו חלקו
גדים כנגד גדים
וטלאים כנגד
טלאים - אין
אומר 'זה חלקו
המגיעו משעה
ראשונה לכך (ופטור)' (
אלמא: אין
ברירה!), אלא
דכולי עלמא (על
כרחך לרב נחמן) בירא
דהפקרא היא (מדאשתרו
ביה מודרי
הנאה גבי
'מילא ונתן
לחברו'); אלא הכא -
במגביה מציאה
לחבירו קא
מיפלגי: מר סבר
קנה ומר סבר
לא קנה. (לא
גרסינן
'במגביה מציאה
קנה חברו'
קמפלגי, ולא
גרס 'מר סבר
קנה חבירו כו',
דאם כן קשיא
דרב נחמן אדרב
נחמן, דאבעי
לן לפרושי הכא
דרב נחמן סבר
קנה חברו,
דקאמר 'כרגלי
מי שנתמלאו
לו'; וב'שנים
אוחזין' (בבא
מציעא י,א)
אמרינן: רב
נחמן ורב חסדא
דאמרי
תרוייהו: המגביה
מציאה לחברו -
לא קנה חברו!
אלא הכי גרסינן:
במגביה מציאה
לחברו קא
מפלגי, ותו לא,
ופירש: במגביה
מציאה לחברו
קא מפלגי,
ודכולי עלמא
לא קנה חברו
בהגבהתו של
זה, אלא אם קנה
המגביה אם לא
קנה פליגי: רב
נחמן סבר: לא קנה
המגביה, דלאו
אדעתיה למקני,
אלא מי שנתמלאו
לו קנאם [את
המים במשנתנו]
במשיכה
כשיקבלם,
כשבאו לרשותו
ודעתו לקנות,
דכי אמר לא
קנה חברו - כל
זמן שהוא ביד
המגביה אמרינן,
דיכול לומר:
"אני אזכה בה
לעצמי", אבל
משנתנה לו -
קנה, דתנן התם [בבא
מציעא פ"א מ"ג,
דף ט,ב]: 'ואם
משנתנה לו אמר
זכיתי בה תחלה
לא אמר כלום', ורב
ששת סבר קנה
המגביה תחלה,
ומידו קבלם
זה, הלכך
כרגלי הממלא; ואית
דגרס כמו
שכתוב בספרים,
ומפרשין הכי:
רב נחמן סבר
קנה חבירו
משנתן לו, ורב
ששת סבר: לא קנה
חברו, אלא
המגביה.)
תוספות
ד"ה הכא
במגביה מציאה
לחברו קנה
חבירו קמפלגי:
דרב
נחמן אית ליה
קנה חברו,
ולכך קאמר
כרגלי מי
שנתמלאו לו
כו'; והקשה
רש"י דבהדיא
קאמר רב נחמן
בפ"ק דב"מ (דף י,א
ושם) דמגביה
מציאה לחברו
לא קנה חברו!
אלא
נראה לרש"י
דה"ג: 'במגביה
מציאה לחברו
קמפלגי' ותו
לא, והכי פירושו:
רב נחמן סבר
לא קנה המגביה,
דלא היה בדעתו
למקני, והוי
הפקר עד שבאו
ליד מי
שנתמלאו לו,
והוא קנאם
במשיכה, דדעתו
היה לקנות -
ואע"ג דמגביה
מציאה לחברו
לא קנה חברו:
היינו כשעודה
ביד המגביה,
לפי דמצי
למימר "אני
זכיתי לעצמי",
אבל כשנטלה
חברו - זכה מן
ההפקר כיון
דמגביה לא
הגביה לקנות
לו, כדתנן התם 'ואם
משנתנה לו אמר
"אני זכיתי בה
תחלה" לא אמר
כלום' - לכך הוי
כרגלי מי
שנתמלאו לו;
רב ששת אמר: מגביה
מציאה לחברו
קנה המגביה
תחלה, וזה קִבלָהּ
מידו, הלכך
הוי כרגלי
הממלא;
ודוחק
הוא למחוק
גרסת הספרים!
ועוד: אין
סברא לרב ששת
שיקנה המגביה
בלא מתכוין!
לכ"נ
לרשב"ם לפרש
שיש לישב גרסת
הספרי', ומה
שהקשה רש"י לא
קשה מידי:
דשאני התם
דקאמר טעמא 'משום
דהוי תופס
לבעל חוב
במקום שחב
לאחרים',
דאחרים לא
ימצאו המציאה
אחר כך, לפיכך
קאמר רב נחמן
דלא קנה; אבל
הכא אית ליה
לרב נחמן שפיר
דקנה מי שנתמלאו
לו: דלא הוי 'חב
לאחרים' דהא
איכא הרבה מים
דיכולים אחרים
למלאות!
ועוד
אומר ר"ת דיש
לקיים גרסת
הספרים, וה"פ:
מר סבר המגביה
מציאה לחברו
קנה חבירו
היינו רב ששת,
ולכך קאמר
כרגלי הממלא:
דמאיזה טעם
אמרינן 'המגביה
מציאה לחברו
קנה חברו'? - דמגו
דזכי לנפשיה
זכי נמי
לחבריה,
והואיל ואתי
מכחו - דין הוא
שיהא כרגלי
הממלא; ור"נ
ס"ל לא קנה
חברו, והשתא
ניחא ההיא ד בבא
מציעא דגם הוא
לא קנה: דלא
נתכוון לקנות,
וא"כ הרי הן
הפקר כל זמן
שלא באו לידי
מי שנתמלאו לו,
ולכשיבאו
לידו - יזכה
בהן מן ההפקר,
לפיכך הן
כרגליו.
(לישנא
אחרינא 'במגביה
מציאה לחברו
קא מפלגי' ולא
גרסינן 'מר
סבר קנה חברו
וכו' דא"כ קשיא
דר"נ אדר"נ
דמבעיא
לפרושי הכא
ר"נ סבר 'קנה
חברו' דקאמר 'כרגלי
מי שנתמלאו לו',
וב'שנים
אוחזין' רב
נחמן ורב חסדא
אמרי תרוייהו
המגביה מציאה לחברו
לא קנה חברו
בהגבהתו של זה,
ולא קנה
המגביה דלאו
אדעתיה למקני,
אלא מי
שנתמלאו לו
קנאן במשיכה
כשיקבלו,
שיבאו לרשותו
ודעתו לקנות,
דכי אמרינן 'לא
קנה' - כל זמן
שביד המגביה אמר,
דיכול לומר לו
"אני אזכה
לעצמי בה תחלה",
אבל משנתנה לו
– קנה, דתנן התם 'אם
משנתנה לו אמר
"אני זכיתי בה
תחלה" לא אמר
כלום'; ורב ששת
סבר קנה
המגביה, ומידו
קבלה זה, הלכך
כרגלי הממלא;
ואית
דגרס כמו
שכתוב בספרים
ומפרש הכי: רב
נחמן סבר קנה
חברו משנתן לו,
רב ששת סבר לא
קנה חברו אלא
המגביה - לשון
הקונטרס).
משנה:
מי
שהיו פירותיו
בעיר אחרת,
וערבו בני
אותה העיר
להביא אצלו
מפירותיו - לא
יביאו לו (מפירותיו,
הואיל והוא לא
ערב לשם, דהכל
כרגלי הבעלים), ואם ערב
הוא (ללכת
לשם) -
פירותיו
כמוהו (ומותר
להביאם);
(ביצה
מ,א)
המשך
המשנה
מי
שזמן אצלו
אורחים (מעיר
אחרת, ויבואו
אצלו על ידי
עירוב) - לא
יוליכו בידם
מנות (לאחר
סעודה מנות
בידם לביתם,
לסעודת לילה) אלא אם
כן זכה להם (על
ידי אחר)
מנותיהם מערב
יום טוב (שמסרם
בעל בית זה
לאדם אחר
במשיכה, ואמר
לו: "זכה במנות
הללו לפלוני
ולפלוני",
דזכין לו לאדם
שלא בפניו,
והיו שלהם
מבעוד יום
לילך כרגליהם).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע
לי בכתובת שנמצאת
באתר www.oocities.org/yeshol
דברי
הגמרא באותיות
כאלה: 12 ROD; הפירוש באותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות
- 8 MIRIAM
מובאות
מהמקרא בגופן NARKISIM;
השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים
[] ובאותיות 10 NARKISIM;
הערות:
בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף
הגמרא בגודל 10,
ההערות עם
קידומת ## אינם
פשט הגמרא אלא
הערת העורך
הטעונה בדיקת
הלומד.
הגירסא:
לפי דפוס
וילנא עם
אחדים
מההגהות שעל הדף
– לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך
הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף
אינטרנט אפשר –
באקספלורר – להניח
עליהם את הסמן
ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם
לראות כאשר עוברים
לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
This material is ©2006 by Julius Hollander
Permission to distribute this
material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the
email address on www.oocities.org/yeshol