Herbie Hancock - My point of view
הרבי הנקוק נחשף למוסיקה מגוונת מגיל צעיר מאוד. בביתו בצ'יקאגו הוא האזין למוסיקה קלסית, ג'ז, רית'ם אנד בלוז. בגיל 11 הוא כבר הופיע ברסיטלים קלסיים. ע"פ דבריו אחד הדברים שהשפיעו יותר מכל על בחירתו להיות מוסיקאי ג'ז הוא האלבום Hard Bop של ארט בלייקי והג'ז מסנג'רס. במקביל להיותו נגן מוצלח הוא גם למד הנדסת מכונות. כנראה שהנקוק, מעבר לעניין המדעי טכנולוגי, לא ממש סמך על האופציה של פרנסה בטוחה ממוסיקה ודווקא אצלו, מכל האומנים האחרים שרעבו ונלחמו לשרוד, המצב נהיה הפוך עם הזמן.
בחורף 1960 - 1961 דונלד בירד נשאר ללא קלידן אחרי שדיוק פירסון עזב את הלהקה שלו. שתי האופציות שלו היו, דני צייטלין, באותה תקופה החל ללמוד רפואה - היום משלב בהצלחה קריירה של פסיכיאטר ופסנתרן, והרבי. האחרון נבחר. בירד והנקוק הסתדרו מצויין והפסנתרן הצעיר ליווה אותו בסיבוב ההופעות שלו ואפילו גר איתו בדירה משותפת בברונקס לתקופה קצרה. בירד גם הכיר את הנקוק לאלפרד ליון הבעלים של חברת בלו נוט. בהכרות עם "האריה" הנקוק ניגן את watermelon man וקטע קליט נוסף בשם And what if I don't. המפיק המנוסה הרגיש כנראה שמדובר בשילוב נדיר בין יצירתיות לנגישות. הוא אפשר להנקוק לבוא יום למחרת ולהציג קומפוזיציות נוספות ולאחר מכן להקליט אלבום שלם מפרי עטו. אלפרד צדק, האלבום היה להיט ענק ו"איש האבטיחים" הפך לקלסיקה (היום קלסיקה שחוקה) והפך את הנקוק הצעיר - לעשיר.
דונלד בירד, גרצ'ן מונקור, והנק מובלי יחד עם המפיק האגדי אלפרד ליון
מכאן הדרך להיכנס להיסטוריה של הג'ז כבר הייתה קלה יותר. הנקוק השתתף בעשרות הקלטות בבלו נוט כסיידמן עם דונלד בירד, הנק מובלי, לי מורגן, פרדי האברד, ויין שורטר ועוד. ב1963 הצטרף למיילס דייויס ושם המינוי שלו כהדבר הבא אחרי באד פאוול וביל אוונס, קיבל משנה תוקף. הנקוק שינה את "עורו" המוסיקלי כזיקית במשך הקריירה שלו בעוד הוא נע בין מיינסטרים, פנק, אלקטרוניקה, אוונטגארד ותערובות אקזוטיות עם מוסיקה קלסית. יחד עם זאת מרבית אוהבי הג'ז ההדוקים מעדיפים את פועלו בבלו נוט בשנות ה 60.
MY POINT OF VIEW - לא היה להיט היסטרי כמו קודמו Takin' off, מחוויר לעומת התחכום והעדינות של Speak like a child ולא מגרד את הברכיים של Mayden Voyage או Empyrean Isles אבל עדיין זו יצירה משובחת. האלבום מגוון מאוד, הקטעים שונים באופי ובמצב הרוח ולעיתים קרובות חורג מההדרות הסטנדרטיות של ההארד בופ.
דונלד בירד והנק מובלי לא היו אף פעם הנגנים הטובים ביותר לבטא את רעיונותיו של הנקוק, הוא עבד עם אנשים יותר קומפטביליים בהמשך, אבל הם היו מוסיקאים מצויינים שכיף להאזין להם. ביחוד הם נשמעים טוב בקטעים יותר סטנדרטיים כמו A tribute to someone ו And what if I don't.
הנקוק תמיד היה מעריץ נלהב של עבודותיו של גיל אוונס, המתזמר הגאוני. בדיסק הזה כאשר הייתה לו הזדמנות הוא השתמש בפרונטליין של שלוש כלי נשיפה (טרומבון, חצוצרה וטנור) בדומה לאוונס. עדיין רחוק מהסאונד שהוא השיג בהמשך (כמו בדיסק Speak like a child הראוי לדיון נפרד), התזמור ב King Cobra ו The pleasure is mine.
King Cobra הוא קטע נפלא, שונה מאוד משאר האלבום, כתוב ברוח הדברים שנעשו באותה תקופה ע"י גרצ'ן מונקור וג'קי מקלין (מונקור אגב גם משתתף בדיסק). הנקוק נותן את הסולו הטוב ביותר שלו פה - מהיר ומתוחכם. טוני ויליאמס המנגן בדיסק הזה תופים היה שותף לכל הפעילות הזו וניגן כמובן המון עם הנקוק.
Blind man - נסיון לשחזר את ההצלחה של watermelon. קטע נחמד אבל מעבר לסולו הריתמי של הנקוק אין בו הרבה.
לסיכום, מדובר באלבום שאי אפשר להפסיד איתו למרות שהיו להנקוק פנינים נוצצות יותר. הצוות המצויין והקומפוזיציות עושים את שלהם. שמעתי היום את הדיסק אחרי שלא האזנתי לו קרוב לשנתיים ונהנתי מאוד.