Carmen Sings Monk
זמרי הג'ז אף פעם לא זכו בכבוד הראוי להם. עוד מימיו הראשונים של הג'ז הם היו הסמל לצד הפופולרי של הסגנון הזה. בשנות השלושים כמעט כל ביג בנד החזיק זמר או זמרת, שישבו בצד רוב הזמן ומדי פעם עלו לשיר כמה להיטים. יש אינספור דוגמאות לווקאליסטים סוג ב', שהצליחו דווקא אחרי דעיכת הביג בנדים. בד"כ הם היו מרוויחים בקריירת הסולו שלהם יותר מכל תזמורת.
יחד עם זאת יש מספר ווקאליסטים, שהם אומנים אמיתיים ותרומתם המוסיקלית לא קטנה מזו של פרקר, מיילס, דיזי, דיוק ואחרים. בגדול - שום דבר לא יכול להתחרות עם הקול האנושי, מה שיוצא משם קרוב יותר ללב ולנשמה מכל כלי מוסיקלי.
לטעמי כרמן מקריי היא בדיוק כזו. יצירתית, עם חוש הומור, חוש מצויין לסוינג ופרייזינג מקורי. באלבום הזה היא לוקחת על עצמה מישימה קשה למדי. המנגינות שת'לוניוס מונק כתב מאתגרות מכל הבחינות: ריתמית, מלודית והרמונית. כרמן מבצעת את המישימה הזו על הצד הטוב ביותר. שרה פשוט ויפה, בלי יותר מדי יומרות.
מקריי התגלתה בתחרות חובבים (ממש כמו "כוכב נולד" בארצנו) בתאטרון אפולו בהארלם. אלה פיטסג'ראלד ושרה וואהן דרך אגב גם זכו באותה תחרות, בשנים אחרות כמובן. ב1944 כרמן החלה לעבוד עם בני קרטר ולאחר מכן עם התזמורת קצרת החיים של מרסר אלינגטון. החל מ1947 היא די הייתה בצל, עסוקה בעבודות יום לא מוסיקליות בעיקר ומאזינה הרבה לביבופ.
ההקלטה הראשונה שלה כמובילת הרכב נעשתה ב1954. בתקופה זו היא הקליטה בעיקר בחברת Decca אבל כנראה שלא היה לה טוב שם. למשל, המפיקים הכריחו אותה להקליט אלבום שלם שמה שיחד אותו היה שירים, שהזכירו ציפורים בשמות שלהם, החל מ Skylark ועד ל Chicken Today, Feathers Tomorrow. זו כנראה אחת הסיבות לכך שהיא עברה לחברת קולומביה ב1961. בשנים הבאות היא המשיכה לגדול ולהתפתח כזמרת יחודית.
כרמן נחשבת לממשיכת דרכה של בילי הולידיי. באלבום הזה משנת 1988 שומעים מוסיקאית ותיקה ומיוחדת. היא מתמקדת בלהעביר את השיר בצורה יחודית ופחות בפירוטכניקה. האלתור שלה הוא בעיקר המשחק עם המילים. היא מושכת, מותחת, מכווצת אותם, מקדימה או מאחרת הברות בודדות. חוש הקצב שלה והיכולת למקם את הפרזות בצורה הכי נכונה בזמן נדירים. יש גם דוגמה ליכולת הסקט שלה בשיר Suddenly (הפרשנות שלה לקטע הקלסי In Walked Bud).
אין מקום להשוואה (דוגמה קלסית להבדל בין תפוחים ותפוזים) אבל האסוציאציה עם הביצועים האישיים והמקוריים שלה היא דווקא סטיב לייסי. גם הוא הצליח "לשיר" את השירים של מונק בקול היחודי שלו, כמו כרמן.
המלווים שלה באלבום עושים עבודה נהדרת. עוד יתרון באלבום ווקאלי, שנראה כאילו האינסטרומנטליסטים מוציאים את הטוב ביותר מעצמם. קליפורד ג'ורדן (המוכר מההרכבים של מינגוס משנות השישים) מנגן רוב הזמן בטנור אבל מאוד הפתיע אותי לטובה הסופרן שלו ב Looking Back (הגרסה ל Reflections). ג'ורג' מראז, הבסיסט, בולט בוירטואוזיות והסווינג הקליל שלו לאורך האלבום. שני שירים הוקלטו בהופעה חיה עם צ'רלי רואוז, אחד ממלוויו היותר נאמנים של מונק.
אלבום מהסוג הזה כנראה לא יכול להיות בלי שהשם של ג'ון הנדריקס יוזכר. הוא אחראי על מחצית הטקסטים. עוד נשמות טובות שתרמו מילים לשירים הנפלאים הללו הם: אייבי לינקולן, ברני האניגן (כתב את המילים ל"קרוב לחצות"), מייק פארו וסאלי סווישר.
כל השירים קיבלו שמות חדשים הנגזרים מהשמות המקוריים של מונק והמילים שנוספו. זה משקף את העובדה שנולדה יצירה חדשה, בלי הבסיס שנכתב ע"י ת'לוניוס זה לא היה קורה, אבל עדיין מדובר במשהו חדש.