Jim Hall - Dialogues

חברת טלארק בד"כ מעוררת אצלי אסוציאציות שליליות בגלל הנסיון הלא מוצלח עם ההקלטות שהם עשו לאוסקר פיטרסון. פיטרסון המבוגר (אולי עדיף להגיד הזקן) נשמע כמו הצל של עצמו. יכול להיות שחלק מהעניין הוא השבץ שהיה לו בתחילת שנות התשעים. בהזדמנות אפשר לאחל לו בריאות ואריכות ימים.

 למרות זאת הדיסק Dialogues, שקיבלתי (כמו הרבה אחרים) מאבא שלי, פשוט מצויין. הול גיטריסט ותיק שבתחילת דרכו היה מזוהה עם הזרם של הקול ג'ז. הרבה הקלטות אצלו הם שת"פים מוצלחים עם אומנים אחרים כמו הדואטים עם ביל אוונס ורון קרטר, השלישיה של ג'ימי ג'ופרי והרבעיה של סוני רולינס שהקליטה את The Bridge. באלבום הזה שיצא בשנת 95 הוא מנגן עם חמישה מוסיקאים צעירים (יחסית להול יבדל"א שהיה בן 65 בזמן ההקלטה), שני קטעים עם כל אחד.

ביל פריזל ומייק סטרן הם שני גיטריסטים שחייבים הרבה לסאונד שלו. פריזל מבריק במיוחד בקטע הפתיחה הקרוי על שמו. סטרן מצליח לפתח דיאלוגים מוצלחים עם ג'ים בעיקר כשהוא מלווה אותו ומנגן ריפים קליטים מאחוריו. בקטע uncle ed (שתי גיטרות ותופים) שומעים את הול מזמזם את האילתורים שלו.

סוני רולינס קופץ לראש מיד כאשר שומעים את ג'ו לובנו בקטע calypso Joe גם בגלל הקליפסו (סטייל st. thomas) וגם בגלל ההרכב (בס, תופים, גיטרה טנור).

תחילה היה נדמה לי ש dream steps עם טום הארל הוא קטע נורא מוזר ביחוד בגלל שאין שם בס. עם הזמן הבנתי שהמנגינה הזו נכתבה על תבנית האקורדים של הסטנדרט you stepped out of a dream.

שני הקטעים המעניינים הם דווקא עם גיל גולדשטיין. הבחור מנגן אקורדיון. Snowbound מוצלח במיוחד – נפתח עם פרזה קטנה של האקורדיון שמתפתחת ולאחר מבוא סולו גיטרה מתחילה מיני סואיטה עם אלתור צמוד באמצע.

ג'ים הול לטעמי היה אחד האנשים שהפכו את הגיטרה בג'ז מכלי טיפה אנמי משהו מעניין ורב אפשרויות. אני תמיד נהנה לשמוע את הנגינתו העשירה במנגניות ואקורדים צפופים שבמוצעים בקלילות. טלארק הפתיעו אותי לטובה עם הדיסק הזה.

עמוד הבית/ אלבומים/ כללי/ ביג בנדים