יום ראשון 04 אפריל 1999
רותם,
אנו עומדים כאן, מול הטבע
הלובש ופושט צורה עם תחילתו של האביב, ואתה אי
- שם, במקום שגם טובי הקרטוגרפים בכל הדורות לא
השכילו למפות על פני שום מפה בעולם. כאן אני
רוצה להעלות אתך זיכרונות, כי אני יודעת שאתה
זוכר, ואם תשאל, אמא, איך את זוכרת הכל כל כך
במדויק, אענה לך, שהזיכרונות חרוטים עמוק עמוק
על לוח ליבי, ואת נוצת הכתיבה שלי אני טובלת
בקסת של געגועים ואהבה. ודאי שאני זוכרת את
הורותך את לידתך, איך אבא ואני חשנו שאנו
המצאנו את מושג ההורות, כל כך גאים ואוהבים,
הורים לילד עם עיניים ערניות וסקרניות, תמיד
סקרן תמיד שואל, אין ספור שאלות, ורבים שאלו
אותי מאין לך הסבלנות לענות על כל כך הרבה
שאלות, ולא הבנתי את שאלתם.
זוכרת אני עד כמה קשה היה לך
להירדם, ואבא בסבלנות אין קץ מנענע את
מיטתך, ומפזם לך חרש חרש את "ירושלים של זהב",
זה היה שיר הערש של ינקותך. והרגישות שגילית
כבר בגיל צעיר להפליא. נהגתי לשיר לך, וכל שיר
היה הופך למחזה של מימיקה ותנועות. וכששרתי את
ב"ערוגת הגינה" והגעתי אל ה"פול המסכן
שעמד לו בצד", עטו פניך
הבעה נעלבת בשביל הפול המסכן ושאלת בדמעות,
תמיד חוזר ושואל, "אבל אמא למה ...?"
וכבר אז לא ידעתי מה אענה לך.
כמה גאה היית בגיל 2 ו- 8 חודשים להיות אח בכור
לסיון. והיא כבת שנה וחצי שנתיים מדדה אחריך
לכל מקום, ותובעת, בלשונה הילדותית, "רותם,
סיפור" ואתה ש,ש, אני לא מגלה זה רק בנינו,
איש לא יודע, אתה ברצינות תהומית של איש בן 4 או
4 וחצי, ובקול ילדותי מקריא לה סיפורים, ואנחנו
מתמוגגים מנחת.
בחיוך אני נזכרת איך נעלבת בשעה שהסתכלת בתמונות החתונה שלנו
ושאלת, למה לא הזמנתם גם אותי, עברו מספר שנים
עד שהבנת. בית
הספר, הכי צעיר וחושש מפאת גילך, אבל התגברת,
לא אומר הצטיינת, אבל עשיית זאת כמו שצריך. ובר
המצווה שלך, בחודש דצמבר בגן יבנה כשהדרך
בוצית, אין כביש ואין מדרכה מלבד אדמה ושדות
עד קצה האופק, חששנו שאיש לא יגיע, אבל איש לא
אכזב, כולם כולם באו לשמוח אתך.
אתה זוכר את עבודת הביוטופ
שלך במגמה הביולוגית "החיים בשלולית",
שמה?. הבאת צנצנת עם בוץ יבש, הוספת מים, ויחד
התפעלנו לגלות שהבוץ רוחש חיים, והיו בו
סנדליות ועוד מיני יצרים עליהם כך שמעתי ממך,
כי לא היה לנו מיקרוסקופ בבית.
חלפו ימי התיכון ואתה לפני
גיוס, מלא חששות וגם אנחנו, וערב גיוסך
החלטנו אבא אני ואתה על סיסמא, שאותה תאמר
בטלפון, לא היית צריך לומר "קשה לי", "עצוב
לי", פשוט סיסמא ואנחנו כחץ מקשת, אורזים את
החמין ואת הבנות, וגומעים מרחקים במכונית
המקרטעת, באשר הנך, בערבה הרחוקה או בקציעות,
רק להיות אתך, לחבק להקל. ואתה לקחת אותנו
לסיור טנקים, שנראה שנלמד איך פורשים שרשרת,
איך עושים טפ"ש לכלי המפלצתי הזה, שאותו לא
במיוחד אהבת, אך ביצעת את שצריך. ולאחר שנתיים
בצבא נשלחת לקורס משקי מודיעין ושם פרחת, ידעת
שעכשיו אתה לומד ועושה את מה שבאמת מתאים לך,
את מה שאתה באמת אוהב.
והימים
הקשים בצבא, ימי האינתיפאדה ברצועה, ואתה חוזר
הביתה נער צעיר אך עם פנים זקנות, והרבה תהיות
וסימני שאלה, ולאתר שנים סיפרת לי איך התביישת
להביט בעיני הילדים הפלשתינאים, והאמהות
והזקנות שאל חייהם פלשת בלית ברירה. אותה הבעה
על פניך כפי שהיתה כשבשדות גן יבנה עבדו ילדים
פלשתינאים בכל הגילים, ואתה אמרתה "אמא,
איזה מן עולם זה, הם צריכים לקפוא מקור או
להיצלות בשמש הקופחת במקום להיות במקום הראוי
להם, בביתם או בבית הספר" כל הזמן מחפש את
הצדק, את האנושיות.
וימי האוניברסיטה, הפריחה האמיתית
שלך, עולם המזרח סין, והשפה הסינית ריתקו אותך
בחבלי קסם מהרגע הראשון, ואני רואה אותך משרבט
אותיות כל כך אקזוטיות וזרות, ואיני
מאמינה למראה עיני. תמיד מנסה להסביר לנו את
ההגיון שבשפה, מה מבטא כל סימן וסימן, רוצה
שנהיה חלק מהחוויה. פתאום גילת שילד בסינית
נקרא חיצ'ה, כשם החיבה שלי, ולא היה מאושר ממך.
מברך
אותנו לשלום בסינית, ושואל "מה נשמע ?"
בסינית, פסטיבל של שבת סרטים בסינית, ואט אט
אנו מתחברים אל עולמך החדש, אתה רוצה אותנו שם.
והחלטת
עם תום הלימודים שהפרק הסיני בחייך לא הסתיים,
מתכונן בהתרגשות לקראת שנת הלימודים בסין,
יעיל ועניני כדרכך, בדקת הכל עד לפרט האחרון,
מעונות, כלכלה, לימודים.
אסיר
תודה לסבא וסבתא אגבר ולנו על שאנו מאפשרים לך
זאת, אך האושר והסיפוק שלך, ההתרגשות לקראת, זו
הייתה מתנתנו. ואתה בביג'ין - סין, עם אילנית
ותמי, והתרבות הסינית, וכל יום שישי אנו מתכים
לשעה 17:00 ואני תמיד גונבת עוד דקה, וחושבת
שאולי לאמא מגיע קצת יותר, וכשגוברים
הגעגועים, אני מצלצלת גם באמצע השבוע, ואתה כל
פעם מופתע מחדש ומאושר, ודואג למחיר אותו
נידרש לשלם בחשבון הטלפון, אך למי איכפת!.
חווית,
ולמדת, וטיילת וראית הייתה זו שנת שיא בחייך.
ובדצמבר 97 אתה חוזר ארצה ואנחנו בשדה התעופה.
נרגשים ומחכים. לנצח לא אשכח את הרגע, אתה נכנס,
ראשון מתנשא מעל כולם ועל פנים נהרה של אושר
וסיפוק, וחיוכך הפעם גדול ורחב כאומר "עשיתי
זאת", אני רצה לקראתך, ואתה מחבקני
בזרועותיך הארוכות ואומר "לא לבכות!",
ואני שלבי עולה על גדותיו מאושר ואהבה וכל כך
רוצה לבכות, עוצרת את דימעותי, ורק מחבקת חזק
חזק וסיפורים אין קץ, ומתנות קטנות ומאד לא
שגרתיות גם עכשיו, גם לימי הולדת, מתנות
המבטאות את רוחה של סין ואת תרבותה.
ובארץ,
המציאות לא קלה, אתה מחפש עבודה כותב ושולח
ולא נענה. לאחר מספר חודשים מצאת עבודה בחברת
"אמית" כמתורגמן, ההתחלה קשה, אך אט אט
בדרכך היסודית והעיקשת אתה בונה את עבודתך,
ממלא אותה בתכנים של טיפול בפועלים הסינים,
דאגה לכל צורכיהם, בתי חולים - רופאים, בתי
משפט, שמיכות, אוכל, משכורות. להכל אתה דואג
בכל הארץ לאורכה ולרוחבה .
והצוות
לומד להכירך ולהעריכך, והחשדנות נעלמת,
וקשרים אישיים נרקמים לא רק עם המתורגמנים
והעובדים הסיניים. ידידות עמוקה עם לין ועם
ויליאם, ועוד ועוד רבים, רוחשים לך הערכה
ואהבה, אותה מבטאים היום בעצב, בדמעות במילים,
ולהפתעתנו אנו מגלים שהם הכירו אותך באמת
באמת, על הנסתר שהיה רב, ועל הגלוי שהיה מועט,
ואנו תמהים על פשר הקשר הכמעט סוריאליסטי הזה
שנרקם בינך לביניהם, הרחוקים לכאורה ממך
ומתרבותך כמרחק שנות אור, אך מסתבר שלא.
והקטנים
והצעירים שכל כך אהבת והם אוהבים אותך עד עצם
היום הזה, אור אשקלון שראה בך אח גדול ותמיד בא
לשאול שאלות ולהתייעץ וירדן של עופרית ואייל
ששמע ממך על סין סיפורים וחוויות והתבייש
לשאול איפה בכלל נמצאת סין. ומיכל של נאווה
ויונתן שמכירה את פרח האמנון ותמר, כי רותם
סיפר לה, וטייל אותה בפרדסים של גן יבנה.
כולם
זוכרים, מגדול ועד קטן, נשארו לנו ממך בני,
זיכרונות נפלאים, ולנו נותר רק לזכור
ולהתגעגע.
אמא
