יום שישי 23 מרץ 2001

יש לי פנטזיה:

יום אחד אחזור הביתה ואפגוש את הבן שלי

שמואל אגבר –

לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל וכאב לבן - רותם, שנהרג בתאונת אימונים בעת שרות מילואים פעיל, החלטתי לדבר:

כואב לי מאד, ואני ממוקד ומנסה להתנסח בדברים אלה בבהירות, על התהום שנפערה באמצע החיים. הפחדים, החלומות, סיוטי הלילה, הזעם התסכול  והמאבק להמשך חיים נורמליים. החובה לדאוג לחיה ולשלושת הבנות שלנו: סיוון, מעין ומור.

אני, מתמודד עם הזיכרונות, מתאמץ לקיים את חיי השגרה היום יומיים ומשקיע את כל כולי בעבודתי במפעל ההיי-טק – אלתא, הנמצא באשדוד. "בכאב של אובדן בן, מי שלא עובד הרבה וקשה, דועך יותר מהר".

זה קרה ביום שני, ה- 15 בפברואר 1999, רותם אגבר, יצא לשרות מילואים, לאימון שיגרתי של חטיבת השריון – 401, בבסיס האימונים "צאלים", שבנגב ולא חזר .

בוקר, יום ראשון, רותם יצא מהבית שבמושבה בגן יבנה, לכיוון באר שבע הוא התכוון להחנות את רכבו הפרטי בבית סבו וסבתו ולאסוף אותו לאחר גמר התרגיל. נפרד מהם לשלום ויצא מהבית.

אנשי קצין העיר רחובות, שהגיעו בערך בחצות הליל, לבשר את הבשורה המרה, נפגשו בכניסה לבית בביתנו הצעירה, מור.

"אבא, כבר לא עושה מילואים", אמרה מור לקבוצת החיילים, שהקיפו אותה. לאחר מספר שניות היא תפסה את עצמה והבינה, נתנה צרחה, שפילחה את השקט ששורר בישוב: "מה קרה לאח שלי?".

כל השאלות הפתוחות והסגורות ממתינות לתשובה מאז ועד היום, במשך למעלה משנתיים מתרוצצות הספקות ואי הוודאיות, למה זה קרה דווקא למשפחה שלי?, למי ולמה עשינו רע? על מה חטאנו ואולי פשענו, שמגיע למשפחתי הרע מכל?

המענה לכל השאלות היה מכנה משותף אחד: כעס ובכי גדול ונורא שהתאחדו יחדיו. בכי שלא נפסק בלילות, בכי שחוזר בלילות עם חלומות קשיים ונוראים.

חלום אחד, שחוזר אלי בתדירות גבוהה, והפך אצלי למשאלת חיים:

יום אחד אחזור הביתה מהעבודה ואז אפגוש את רותם בני היקר מכל. חלום אחר שמכעיס אותי וגרוע מכל הוא, שאני רואה את רותם בחלום, פצוע ומחכה לעזרה שלי, שאני שרתתי כחובש צבאי, למעלה מ- 30 שנה, אבוא ואעזור לו. אך אני נטול יכולת להגיע אליו ולהצילו.

לא במלחמות ובכעסים יכולתי למצוא נחמה לכאב. משפחה – זוהי מילת המפתח והקוד להמשך. חשוב לתת תמיכה לחיה, המתמסרת כל כולה לחינוכם של העולים החדשים וללימודי העשרה. לתת שכם ולעזור לבנות:

סיוון, שעובדת בתור עובדת סוציאלית, בפנימית ילדים - בנתניה, תפקיד הדורש יכולת תמיכה, קשה ואחראי.

מעין, שהחלה את לימודיה לתואר ראשון, באוניברסיטת באר שבע בפקולטה – למדעי ההתנהגות.

והאחרונה, מור המשרת בצה"ל, ועומדת בפני סיום תקופת הפרק הצבאי שלה ביחידת האמרים כמפעילת אמר קרבי – בבסיס צאלים (המעגל נסגר).

על קירות הבית, תלויים תמונות וצילומים מלוח שנה שרותם הביא מבייג'ין שבסין. התמונות מתארות את נופי הארץ שרותם כל כך אהב, את האנשים שהוא כה העריך והוקיר. על הפסנתר שלו עומד לו פסל של חייל הטרקוטה - הסיני.

חיה, הוציאה לאור לאחר שנה,  ספר שירים "זר של נוריות לבני" ובו כ- 60 שירים, שכתבה מאז נפילתו של רותם. חלק מהשירים הולחנו לקראת יומי הזיכרון לחללי צה"ל ומושרים על ידי חבורת הזמר "זמר שכזה" ואחרים מתפרסמים ב"שיח שכולים" ובכתבי עת אחרים. התיאורים והרגשות המועלים בשיריה של חיה, חודרים לכל נפש באשר היא בעוצמה חזקה, ותהיה היא החזקה והקשוחה מכולם.

חומר לספר על רותם, נאסף וממתין לעיתוי הנכון בו נתחיל כמשפחה לערוך אותו. בזמן השבעה וגם לאחריה חברים מהצבא וספסל הלימודים, עובדים סינים ותיילאנדים, שרותם היה המתורגמן שלהם, משפחה ואחרים כולם התגייסו למלאכת הכתיבה, והניחו את הבסיס לספר, שיראה אור על ידינו באחד הימים.

החלטנו במשפחה כהחלטה משותפת, לא להתעסק בנקמה ובכעסים, אלה בהנצחה זכרו של רותם. ההנצחה, הפכה למפעל חיים. מידי שנה מוענקות מלגות על שמו לתלמידים מצטיינים הלומדים באוניברסיטת ירושלים, בפקולטה למזרח אסיה, בה למד רותם וקיבל את התואר האונברסיטאי הראשון.

הענקת המלגות לסטודנטים הלומדים את השפה הסינית  הפכה למסורת, שאני תקווה כי לא תסתיים לעולם. בבית יד ושם "בית ווהלין", שבגבעתיים, נחנך חדר לזכרו, בגין היותנו  3 דורות פעילים בבית הזה. 

יש הרבה זיכרונות מרותם, יש לנו אלבומים שלמים עם תמונות מסודרות והסברים על כל התקופה בה למד באוניברסיטה בבייג'ין. יש בבית גם הרבה קלטות וידאו מכל הטיולים שערך בסין, מונגוליה ובמדינות אחרות. עדיין לא מצאנו את כוחות הנפש כדי לצפות בהן. פסלי בודהה מפוזרים בכל פינה. רותם נהרג, כאשר בודהה הקטן שלו היה אצלו כמזל. במכוניות של כולם תלוי לו בודהה על המראה וצופה אל הבלתי נודע.

משתדלים לא לשתף את הסובבים אותנו בכל הרגשות, במילא, אני חושב שאין הרבה שמבינים אותי!

חיה ואני הולכים לקבוצת תמיכה של הורים שכולים, שאורגנה על ידי משרד הביטחון. אנחנו בקבוצה 7 זוגות הורים המדברים בשפה אחידה ובגובה העיניים.

בקבוצת התמיכה אפשר לומר מה שרוצים ומה שמרגישים, כי אני מרגיש שפה כולם מבינים את כולם. מי שלא חווה את זה לא יכול להבין זאת לעולם.

רק לאחרונה, הקבוצה שלנו עברה חוויה מאד מרגשת, משפחת זיו, ילדה את בנה – יובל, ויצאה ל"חופשת לידה".

כולם אומרים לי: "יש לכם עוד שלוש בנות, תתנחמו". הם לא מבינים, שבקטע הזה אני לבד ולא רוצה או לא יכול להתחלק עם אף אחד.

היום אני בוכה פחות, אני אוהב לבכות לבד בבית העלמין. שם אני מרגיש חזק, כראיה כל יום שישי אני מבקר את רותם.

בקבוצת התמיכה אומרים: שאם היינו יודעים, שהבכי יחזיר את הבנים אזי כל היום ההורים, היו בוכים ובוכים.

אין שעות פנאי בלב. הלב שלי פצוע עד זוב דם. יחד עם זאת אנו לא מסתגרים בבית. חיה ואני נסענו כבר לחופשה של כמה ימים לאירלנד, בנוסף, חיה נסעה עם אחותה, אביבה לביקור אצל נבו (בן דודה של רותם) בלונדון. אני בתוקף תפקידי ועבודתי במפעל יוצא לעבוד, אל מחוץ לארץ, במדינות במזרח הרחוק, תורכיה וארה"ב.

הפחד שלי הוא שהמשפחה לא תתפרק ובעיקר מהבנות שלא יתרחקו, למרות, שאני משתדל לא להכביד עליהן. אני רוצה ומייחל, שהבנות תמשכנה לבוא הביתה. הבית הזה חייב להמשיך להיות המבצר שלהן.

אני חולם כבר, ורואה בדמיוני, שהבנות מתחתנות ויולדות לנו נכדים ושכולם יבואו הביתה ושיהיה הרבה בלגן ושמח.

אני יודע, שאם אני אהיה כל הזמן בדיכאון או ממורמר על כל העולם, אזי הן תפסקנה לבוא הביתה. אני כל הזמן חושב על זה. אבל האחרים לא חייבים לדעת מה כל הזמן אני חושב. אני רוצה, שהבנות ידעו שהחיים ממשיכים, שאף אחד לא יכול להפסיק אותם אפילו שרותם כבר איננו.

אני מבקר באופן קבוע בחלקה הצבאית בבית העלמין של גן יבנה. הביקורים שלי קבועים בימי שישי ויש לפעמים שגם בימים אחרים ש"מתחשק" לי.

קשה לי לקבל את זה שרותם נמצא שם. אני בא אליו מנקה את האבן, משקה את הצמחים, מטפל ומנקה את הסביבה. הניקיון היה מאחד ממאפייניו של רותם, ואני חייב לשמור על אותם הסממנים והכללים.

הכי חשוב הוא, שאני יכול להיפתח ולדבר אליו כאילו הוא נימצא לידי. אני מספר לו את כל הבעיות, שיש לי בעבודה ובבית. אני משתף אותו בכל מיני סודות שלי, שרק אני והוא יודעים. בבית העלמין, אפשר לספר ולדבר על הכל, והרי אין אוזניים לכותל.

השבוע היינו בביקור עם חיה וחזי,  אצל טובה וקובה, חברים טובים שחיים ברמת הגולן. לא יודע למה? אבל, לקחתי משם אבן- סלע כמזכרת, במיוחד להראות אותה לרותם, היא מונחת היום על גבי המצבה שלו.

לסיכום: אין לי הרבה מילים, החיים חזקים מאתנו. מה זה, כל כך פשוט ללכת ולסיים את החיים? להתאבד? או לגמור בדרך אחרת?.

אני יודע, שאני נהנה מחיה, מהבנות, מהמשפחה החמה וכמובן מהחברים היקרים. יש לי רצון עז לראות את כולם מסתדרים לפי הקריטריונים הנהוגים בחברה שלנו.

כואב לי נורא, שאני לא יכול לראות את רותם נשוי עם אישה וילדים, אבל יש רגעים שאני מדמיין את זה וזה עושה לי טוב.