פרק א' – ימי הילדות – קבצן או מדען?

       הם שיחקו קלפים על הספסל בשכונה, כאשר הופיע סמי שהיה כרגיל שיכור, הלך וזמזם לעצמו שיר. פעם סמי היה נשוי, אבל אשתו עזבה אותו עם הילדים ומאז הוא גר לבד.

סמי לא הספיק להגיע לאמצע החצר כאשר מאחת המרפסות נשמעה צעקה של אישה:

       "חזור לביתך! לך תעשה משהו מועיל! תסתכל על עצמך, איך אתה נראה! בגללך הילדים מפחדים לצאת החוצה! אפילו הפרחים נובלים ממך!" סמי עצר, הסתכל על האישה ונפנף לה באגרוף.

"נבלה!" צעקה האישה ונכנסה לבית.

       "למה כל אחד מאשים את סמי בכל הצרות המשפחתיות שלו," חשב יוני. "הוא הרי לא אשם בבעיות של האנשים, הוא לא עשה אף פעם שום דבר רע. גם הילדים לא מפחדים ממנו, הוא דווקא נראה להם משעשע. למה האנשים תמיד רוצים לשנות מישהו אחר במקום לשנות את עצמם?"

       סמי בינתיים המשיך בדרכו למרכז החצר. הוא ניגש לספסל ונשכב עליו.

       "אני אף פעם לא אהיה כמו סמי," אמר צביקה. "לא אעשה צחוק מעצמי."

       יוני הבין, שכאשר סמי שותה, הוא מכבה איזשהו מפסק בראש שלו, מפסק שאחראי על רגשות כמו בושה, פחד ודאגות. ככה הוא מרגיש הרבה יותר חופשי כי כאשר הוא שיכור, לא אכפת לו איך מתייחסים אליו. "הלוואי והייתי יכול שלוט על המתג הזה אצלי, מתי שארצה, בלי שאצטרך להשתכר בשביל זה," חשב יוני. ובאמת לא עברו הרבה שנים עד שהוא למד לעשות זאת.

       "רוצים לראות איך אני משיג ממנו כסף?" שאל עידן.

      "בטח," אמר צביקה. הוא לא אהב את סמי במיוחד. הוא היה מאלה שהוריהם אומרים שיש להתרחק מאנשים כמו סמי.

       עידן ניגש לסמי, נגע קלות בכתפו, חיכה שסמי יסתכל עליו ואמר:

       "סמי, תן לי שני שקל לגלידה."

       סמי חייך, כך שאפשר היה לראות את שיניו הצהובות, הכניס את ידו לכיס, הוציא שטר של עשרה שקלים והושיט אותו לעידן.

       "קח ילד," אמר סמי וחייך שוב.

       עידן לקח את הכסף וחזר במהירות לחבריו. יוני חשב שיש אנשים כמו עידן שיודעים לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון, כך שיקבלו את התוצאות שהם רוצים. "ברגע זה הכסף לא מהווה ערך עבור סמי ואפשר להשתמש בזה, אולי זה נראה אנוכי אבל סמי לא יסבול מזה, כי הוא לא רואה עכשיו בכסף הזה משהו חשוב," חשב יוני. "ככה תמיד האנשים חיים, פעם משהו אחד נראה להם חשוב מאוד ופעם אחרת, זה כבר לא חשוב בכלל ויש משהו אחר, הרבה יותר חשוב. רק חבל שהאנשים לא שמים לב לזה, אולי אז היו יכולים להבין אחד את השני טוב יותר".

       יוני כבר מזמן וויתר על הנסיונות לספר את מחשבותיו לחברים שלו, הוא הבין שהם לא אוהבים לחשוב הרבה על החיים. הם עושים זאת, רק כאשר רע להם, וגם אז, רק מרחמים על עצמם.

       "הם מעדיפים לעשות את מה שעושים כולם, לחזור על המילים והמעשים של האנשים שהם רואים סביבם," הסביר לעצמו יונה.

       "בואו למכולת. גלידה לכולם על חשבון סמי," קטע עידן את מחשבותיו של יוני.

       בדרך למכולת, יוני שאל את צביקה:

       "למה אתה לא אוהב את סמי? הוא אף פעם לא עשה לך שום דבר רע."

       "אמא שלי אומרת, שאסור לקחת דוגמא מאנשים כאלה, הם לא מצליחים לעשות שום דבר בחיים שלהם."

       יוני לא חשב שסמי לא יוצלח, הוא העריך את היכולת של סמי לא לדאוג למעמדו בחברה. דבר שלא כל אחד היה יכול להרשות לעצמו. כל אחד היה מדמיין לעצמו שהוא מרכז העולם ואף אחד לא רוצה שיסתכלו עליו בצורה שונה. אף אחד לא רוצה להיות "זר".

       בדרך הביתה יוני החליט לקצר ולעבור דרך השיחים, כדי לא להקיף בניין ארוך שהיה בדרך. ברגע שעבר לצד השני של השיחים וכמעט קרע את מעילו, נתקל בשלושה בריונים, הוא לא הכיר אותם בשמות, אבל ראה אותם קודם.

       "בוא לפה ילד," אמר בעל הפנים העקומות.

       יוני שמע, שהוא היה הרבה פעמים במעצר ואפילו פעם אחת תקף את אמו בגרזן. מרוב פחד, יוני כמעט איבד את הכרתו. המחשבות התחילו להתרוצץ במוחו של יוני, הוא חשב להתחיל לרוץ, אבל הבין שהם ישיגו אותו תוך שניות. אם יראה שהוא מפחד, הם יוכלו להתעלל בו כמה שירצו, לכן יוני ניסה לעצור את מרוץ המחשבות בראשו ונזכר בתרגילי המדיטציה שעשה בבוקר. זה עזר לו להירגע. הוא ניסה לצעוד בבטחה וניגש אל הבריונים.

       "מה השעה?" שאל בעל הפנים העקומות.

       יוני הסתכל על השעון.

       "חמש וחצי," ענה בקול קצת רועד.

       הבריון תפס אותו ביד ומשך בכוח את השעון. הרצועה לא נקרעה, זה מה שהציל את השעון, אבל יוני מייד חטף אגרוף בפרצוף. הכל התרחש תוך שניות, כך שעד שיוני הבין מה קרה, הבריונים כבר התרחקו ונעלמו בין השיחים. הם לא אהבו להתעסק עם מישהו הרבה זמן.

       המכה לא הייתה כואבת, אבל הייתה תחושה חזקה של עלבון. הדבר היחיד ששימח את יוני ברגע זה, היה השעון, שנשאר על היד. "למה הם חושבים שיש להם זכות לעשות כל מה שהם רוצים," חשב. יוני המשיך בדרכו הביתה. הוא לא הספיק לעכל עדיין את מה שקרה לו, כך שלא ידע אם לשמוח או לבכות. יוני קינא קצת בבריונים, כי הם העזו לעשות מעשים שהוא לא העז לעשות, אבל עם זאת הוא גם שם לב שרובם נטולי שכל ועם קצת חוכמה ותכסיסים, אפשר לסובב אותם מסביב לאצבע הקטנה.

       ברגע שיוני נכנס הביתה, אמו ששמעה את דלת הכניסה, צעקה לו מהמטבח:

       "יוני, הכנת שיעורים? בוא לאכול."

       יוני המשיך לחדרו. אלו היו השאלות הקבועות של אמו. היא גם לא חיכתה לתשובה, בשבילה זה היה הרגל, הייתה צריך להראות שהיא דואגת לבנה.

       "כמה שהכל נראה טוב ובטוח, כאשר אתה בבית. לא צריך לפחד מאף אחד, אולי... חוץ מעצמך," חשב יוני בהביטו בחלון. כאשר היה קורה ליוני מקרה כמו היום, הוא היה מתייחס לזה כאל שיעור שנותנים לו החיים, לא כאל עונש או פדיחה, אלא כאל עוד סימן שהוא קיבל, שהיה צריך לעזור לו להבין מה גורם לאנשים להתנהג בצורה זו או אחרת. הוא אף פעם לא היה נעלב, כי הבין שעלבון נועד רק בשביל לגרום למישהו אחר להרגיש אשם או לגרם לעצמך להרגיש מסכן ואנשים אוהבים כאשר מרחמים עליהם. הוא גם ידע שאף אחד לא יכול להעליב אותו, כי הוא זה שבוחר אם להיעלב או לא.

       יוני חזר למטבח והתיישב בכיסא. אמו נתנה לו צלחת עם מרק.

       "למה אתה לא מכין שעורים וכל היום מסתובב בחוץ?"

       "אני לא אוהב לעשות שיעורים," ענה יוני.

       "אם לא תכין שיעורים, לא תוכל לעשות מבחנים ויהיו לך ציונים נמוכים ואז לא תתקבל לאוניברסיטה. אתה כבר צריך לחשוב על העתיד."

       "אז את רוצה שעכשיו אני אלמד, כדי להתקבל לאוניברסיטה. אז אני אלך לאוניברסיטה כדי שאוכל אחר כך לעבוד ואז אני אעבוד בשביל הפנסיה? למה אני לא יכול לעשות משהו עכשיו בשביל עכשיו!?" אמר יוני בנשימה אחת. "ככה כל החיים!? עכשיו לבזבז את כל הזמן ולקרוע את התחת, כדי שיהיה לי נוח כאשר אזדקן? זאת המטרה בחיים, בקריירה, בלימודים? אני מעדיף ליהנות עכשיו מהחיים ולא לדאוג למה שיהיה איתי כאשר אזדקן! אני רוצה לחיות עכשיו  בשביל עכשיו!"

       האם הסתכלה בבהלה על בנה.

       "אז את רוצה שאחיה עכשיו על פי התכנית שקבעתם לי לעשר השנים הקרובות?" שאל יוני יותר בשקט.

       "ככה תמיד חיים האנשים," ענתה. "אי אפשר אחרת, אתה הרי לא רוצה להיות קבצן."

       היא תמיד ניסתה לענות ליוני על השאלות שלו, אבל הרבה פעמים לא היו לה תשובות מתאימות. למרות זאת, יוני גילה שאפשר גם אחרת. אפשר לא להיות קבצן ולחיות חיים שונים.