גיל פרנק ודן תורג'מן | לחיי הגברים שבסיטי | "פנאי פלוס" | מאת: רינת גור-נחום

על רקע פריחת הטלנובלות בתרבות הישראלית, פגישה של עמית טל מ"סיטי טאוור" ודורון קדמי מ"לחיי האהבה" ממש מתבקשת. ראיון משותף עם דן תורג'מן וגיל פרנק מעלה מייד גם את מפלס ההורמונים. השניים, בעלי חזות מצודדת, שחקנים דרמטיים מוערכים, שמחים לקחת חלק בטלנובלות, נהנים מההערצה (ומתלוננים רק על השכר) מה קורה כשעמית טל ודורון קדמי, הלא הם דן תורג'מן ("סיטי טאוור") וגיל פרנק ("לחיי האהבה"), נפגשים לראיון משותף? קודם כל, מפלס ההורמונים באזור עולה אוטומטית. כששניהם מישירים למצלמה מבט לטיני, ממש מתבקש שהמעריצות יצבאו על הפתחים. אבל חוץ מזה מדובר בשחקנים מהשורה הראשונה: תורג'מן רשם נוכחות בכל המדיות האפשריות (בין היתר "בוטיק השקרים", "מינוטאור", "אנס הבושם"), פרנק הירבה להופיע בתיאטרון ובקולנוע ("עולמה של איימי", "הורדוס", "נורה", "עונת הדובדבנים"). תורג'מן היה חלוץ הפקונדו ארנות של ישראל בתפקידו האלמותי כנדב סופר מ"לגעת באושר". "סיטי טאוור" היתה ההמשך הטבעי. פרנק מתעתע ברגשותיה של רונה ושל הצופות ב"לחיי האהבה". שניהם מרוצים מהמצב, ומסכימים שמה שלא עשה להם התיאטרון 15 שנה, עשתה להם הטלנולבלה, למרות שהם לא חובבי הז'אנר באופן אישי. "תפקיד ראשי בשבילי זה כמו לעמוד מול אשה יפה. אני נחלש, לא עומד בזה וישר מתמסר", מסביר פרנק את כניסתו לז'אנר, אחרי שנים של רצינות תיאטרונית. "תראי", הוא אומר, "לפני שנים, כששיחקתי ב'המוסד', באתי עם המון דעות קדומות על מה זה טלנובלה ומה זה שחקן תיאטרון שבא לעשות טלנובלה. פה, לעומת זאת, כל מה שידעתי זה שיש לי תפקיד ראשי, שיש שלוש מצלמות, תאורה וזהו. לא עיניין אותי מה חושבים על הז'אנר. קיבלתי פרויקט ענק של חצי שנה והתענגתי על כל רגע". "אם לפני שנה חששתי מהז'אנר והיתה לי בזה רמת סיכון מסוימת כשחקן", אומר תורג'מן, "היום הן הופרכו, ואני מרגיש את האפקטיביות של 'לגעת באושר'. אני יכול לעשות את 'המלך ארתור' ולצלם סרט במקביל לטלנובלה. זה לא מגביל אותי לסוג מסוים של משחק". יש שינוי מהותי בתפיסה של השחקנים את עצמם. פעם טלנובלה היתה מילה גסה. תורג'מן: "מסתמנת מגמה ברורה, שככל שנוצר אמון בין הקהל שיושב בבית לבין שחקן ישראלי והיצירה שלו - לא חשוב באיזה ז'אנר - גדל הסיכוי שגם תחומים אחרים ייהנו מזה. למשל, הרבה ילדים ובני נוער באו לראות אותי ב'המלך ארתור', וברור שחלקם באו כי הכירו אותי מ'לגעת באושר' ומ'סיטי טאוור'. בעקבות 'לגעת באושר' מפיץ פנה אלי להוציא שוב את 'מינוטאור' (להזכירכם, תורג'מן הפיק וביים את הסרט, שנחל בזמנו כישלון קופתי - ר.ג.), אני עומד לעשות סרט חדש על סיפור אהבה, ובדרך הצגה בתיאטרון הממוסד". פרנק: "הטלנובלות תפסו את הצופים בכל העולם וגם בישראל מהטעם הפשוט: הצופה יודע יותר מכל השחקנים מה הולך לקרות. הוא יודע את הסודות, את השקרים, את הבגידות והתככים של כל הדמויות לפני שהן יודעות. הפער האירוני הפתטי הזה הוא הכוח של הסדרות האלה. לכן אני לא רואה בזה ראי ישראלי. הצורך האנושי לשלוט הוא שהביא אותי לשחק בסידרה ואותם לצפות בה". אתה צופה בטלנובלות? "תשמעי, כשחקן, עוד לא חלה אצלי הקבלה של הצפייה. לא ראיתי את 'לגעת באושר' או את 'המוסד', אבל נפטרתי מהדעות הקדומות שהיו לי על הז'אנר. יש שחקנים שגם בעוד עשר שנים לא יסכימו לעשות טלנובלה". דן, זה נכון שהצופים של הטלנובלה הם מזרחים ממוצא סוציו-אקונומי מסוים? "אני רוצה להגיד דבר ספציפי אחד: זו לא הוויה דרמטית שמדברת רק למזרחים. זו תהיה טעות פטאלית לחשוב כך, ואני מקווה שבעניין הזה עברנו את מחלות הילדות. את הטלנובלות רואים ספרדים ואשכנזים, גברים ונשים, וזה מוכח". ובכל זאת, תורג'מן זה לא הורוביץ. "אין ספק שמודל החיקוי העכשווי בכל הנוגע ל'לוק' הגברי הוא ספרדי. 'לגעת באושר' נכתבה בהשראת סיפור ושחקנים ספרדים, ונכון שהגברים שם הם יותר מזן לדינו, ולנטינו, שזוף. אבל יגיע גם תורו של הורוביץ. הרבה שנים היינו בסטנד ביי". גיל, מה עם המעריצות? "הן מגיעות, ולא רק הן. מעריצים ומעריצות של הז'אנר מתקשרים, רוצים לדעת. כשאני נוסע עם ההצגה 'וריאציות על נושא מיסתורי' (שם הוא מגלם עיתונאי, לצידו של יוסי פולק - ר.ג.), מצביעים עלי כעל 'זה מהטלוויזיה'. ההערצה מחמיאה, מרגשת, מעודדת ועושה אותי אופטימי". תורג'מן, אמרת פעם שטלנובלות זה ז'אנר בעיקר של נשים. למה? "היה לי הגיוני לחשוב שנשים רואות יותר את הטלנובלות, כי הדרישה מהן היום כמעט אבסולוטית: גם לעבוד, גם לטפל בילדים, לדאוג לחינוך שלהם ולפרנס - ואחרי כל זה גם להישאר נחשקת. כשכל העומס הזה עליהן, באמת לא נשאר להן זמן להביא לידי ביטוי את הנשמה שלהן. אין להן את הפריבילגיה להתעסק רק בעולם הרגשי שלהן. בצפייה בטלנובלה יש לאשה אפשרות למסע רגשי, דרכו היא חווה אהבות, בגידות, שנאות, הזדהות. אבל היום אני יודע שגם גברים מאוד מחוברים לזה". פרנק: "הגברים אולי מצניעים את העובדה שהם צופים בטלנובלה. אבל את יודעת שיש פלוגת שח"ם מהנח"ל, שהזיזה את ארוחת הערב מהשעה שמונה, כדי לראות את 'לחיי האהבה'? אבל לא מדובר רק בגברים ונשים. בטלנובלה צופים מגיל שלוש עד שבעים, מכל השכבות הסוציו-אקונומיות ומכל העדות". אתם בעצם מתחרים על אותה נישה. תורג'מן: "אנחנו בתחילת הדרך. אין איזה מאתיים טלנובלות ושניים שמושכים את הז'אנר. אני שמח שגיל נכנס לזה. רק טבעי שבטלנובלה הבאה ייכנסו למגרש אנשים חדשים. ככל ששחקנים טובים ייקחו חלק בסדרות האלה, הלגיטימיות והמכובדות שלהן תגדל. זה לטובת כולם". גם אצלנו יש את ההילה שקיימת סביב כוכבי טלנובלה בחו"ל? פרנק: "זה פתטי לחלוטין. כאן אין בזה כסף. אם הייתי עושה סידרה כזאת בחו"ל, לא הייתי צריך לעבוד יותר בחיים, או שפעם בהרבה זמן הייתי יכול לבחור מה לעשות". תורג'מן: "ההילה קיימת, אבל קצת ריקה מממשות. מזהים אותנו כ'זה מלגעת באושר' או 'זה מלחיי האהבה'. ההילה קיימת אצל הצופים, אבל לנו אין את אותם סכומי כסף שמשלמים לכוכבים בחו"ל. כשאתה עושה תפקיד בסרט ומקבל כמה מיליוני דולרים, זה מאפשר לך לעשות פרויקט אחד בשנה. יש פער מאוד גדול. אם תשאלי אנשים ברחוב, הם יגידו שיש לי הרבה כסף, שהתעשרתי מזה. זה לא נכון. אלה סכומים שבמקרה הטוב אני מתפרנס מהם בכבוד". גיל, אכפת לך שמהיום והלאה יכתירו אותך ככוכב טלנובלות? "אין לי שום שליטה על התואר שבו מכתירים אותי, או על מה שחושבים עלי כשחקן, ואין לי בעיה עם זה. אם כל שנה אקבל תפקיד ראשי בטלנובלה וישלמו לי בהתאם, אקבל את זה בשמחה". מהי משאלת הלב שלכם לגבי הטלנובלות העתידיות? תורג'מן: "לתרגם לקולנוע סיפור שהוא על בסיס הז'אנר בפורמט של סרט. אני מת על קולנוע, ואין לי שום בעיה להצהיר שזו האהבה הכי גדולה שלי". פרנק: "שיעלה ויבוא הז'אנר. הכתיבה, התאורה, הסאונד, השחקנים. זה יכול להיות עוד הרבה יותר טוב!".