ה"עלייה הראשונה"- זה כינוי המקובל
לעלייה שהגיעה לארץ ישראל בין השנים 1882-1903 והניחה את היסוד ל"יישוב
חדש".
תחילתה של שנת 1882 לא הייתה שונה מתחילתן של
שנים אחרות בארץ ישראל של המחצית השנייה של המאה ה-19: תקופת יובש ערב הגשם
הראשון, עזובה כללית, "עייפות החומר" של השלטון העות'מאני, שדעיכתו
נמשכה זה מכבר, שחיתות בכל דרגי
הממשל. יהודי הארץ כ-25 אלף במספר, חיו ברובם חיים עלובים בירושלים ובעוד מספר
ערים. מצב הערבים, שמספרם הגיע ל 200-300 אלף, היה דומה ואולי אף גרוע יותר. המאה
ה-19, שהביאה לעולם חידושים והמצאות לרוב, פסחה על א"י. ב-1881 כבר נסעו
רכבות בעולם למעלה מחמישים שנה, לעומת ישראל שהמשיכה לנמנם, כאילו טרם ימי הביניים
טרם חלפו. למרות הכל קלטה א"י
מפעם לפעם קבוצות של מהגרים שלא נבהלו מאסונות טבע, מהנוף המשמים, מהתנאים הקשים
ומידו המשחיתה של השלטון התורכי.
בשנות העלייה הראשונה עלו כ-60 אלף עולים, אולם כמחציתם ואף
יותר יצאו שוב מן הארץ.