עלייה השנייה
ה"עלייה השנייה"- זה כינוי המקובל
לעלייה שהגיעה לארץ ישראל בין השנים 1904-1914.
העליה הראשונה, שהחלה בשנים 1903 - 1882
כניסיון להגשים חלום של עבודת אדמה בארץ ישראל, הגיעה למצב של קיפאון ואפילו
נסיגה. גם העזרה שהגיש הברון אדמונד רוטשילד למושבות, נתקלה בקשיים. רבים מבני
העלייה הראשונה עזבו את הארץ. בסוף שנת 1903 ועד 1914 החלו להגיע אנשי העלייה
השניה. בשנים אלו עלו ארצה כ- 40,000 יהודים.
רוב המושבות בא"י עמדו במצב של שיגשוג
כלכלי עקב בואם של העלייה השנייה.
איש לא שיגר את עולי העלייה השנייה לארץ ישראל
ומאחוריהם לא עמד כל ארגון, אולם הם חוללו את המפנה המכריע במפעל התחייה הלאומית
בארץ ישראל.
מי היו העולים?
35,000 העולים (כ- 90% מהם עזבו את
הארץ) אשר באו ארצה בעשר שנות העלייה היו לרוב צעירים בודדים, רווקים, שנולדו
ברוסיה, פולין, ליטא ובסרביה, הם היו אידיאליסטיים מן המעמד הבורגני, חסרי השכלה
פורמלית, אך מושפעים מן הלהט הסוציאליסטי. הם עלו בעיקר מרוסיה, וגם בעלייה השנייה
הייתה העלייה הנרחבת של עולי תימן.