חובבי ציון:
"חובבי ציון". תנועה לאומית יהודית
שהתארגנה ברוסיה לאחר פרעות תרמ"א ("סופות בנגב" 1881), כדי לעודד
התיישבות יהודית בארץ ישראל. תנועה זו סללה את הדרך לתנועה הציונית העולמית, שייסד תיאודור הרצל
בשנות התשעים של המאה.
"חובבי ציון" פעלה
בתקופה שבה החלו יהודים
רבים לראות בהתבוללות פתרון לשאלה היהודית. בשנות השישים המאוחרות הטיפו תנועות
ההשכלה והרפורמה הדתית, שהיו חזקות בעיקר בגרמניה, לוויתור על השאיפה לתקומה
לאומית ולהתבוללות היהודים בקרב שכניהם.
לתנועות אלו קמו מתנגדים. סופרים כפרץ סמולנסקין ואליעזר
בן-יהודה טענו, שהיהודים הם עם ככל העמים ויש
להם זכות לשאוף לשחרור לאומי. הפרעות ביהודי רוסיה ב-1881, לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני, חיזקו את התנועות שהתנגדו
להתבוללות. יהודים רבים הבינו אז, שלא יועילו מאמציהם להתבולל בגויים מפני שעמי
אירופה לא יסכימו לעולם לקלוט את היהודים אל קרבם.
"חובבי ציון" צמחה מתוך מגמות אלו,
בעיקר ברוסיה ובמזרח אירופה, ושמה לה למטרה לעודד יהודים להתיישב בארץ ישראל. חברי
התנועה שנקראו "חובבי ציון", החלו להכשיר עולים לחיים בארץ ישראל, ובאותה עת עסקו ברכישת אדמות
מהשלטונות
הטורקיים. ספרו של ליאון פינסקר
ה"אוטואמנסיפאציה" (1882),
התווה את קווי היסוד הרעיוניים להתיישבות יהודית בארץ ישראל. בסוף שנת 1802 החלו ראשוני המתיישבים
להגיע לארץ הקודש.