ברי ברי היה מוכן ליציאה. התרמיל שלו היה ארוז, הוא היה לבוש והוא היה בפתח הדלת. ברי פתח את הדלת. -לעזאזל!- גשם ירד בחוזקה. -עדיין...- חשב ברי לעצמו. אבל לפחות זה היה טוב יותר מהימים הקודמים. ברי נזכר ביום האתמול. כמה עצים נפלו. הוא היה מאוד מדוכא אז כיוון שההורים שלו לא היו בטוחים אם הם ירשו לו לצאת למסע הפוקימון שלו או לא. אך היום הסערה הגדולה רגעה בהרבה וההורים שלו הרשו לו לצאת למעבדה של פרופסור ג'ונסון לקבל את הפוקימון הראשון שלו. ברי יצא ופתח את המטריה. עטוף במעיל, צעיף, בגדים חמים, מגפיים וכובע צמר, ברי עדיין רעד בקור העז. הוא החל לצעוד בדרך הבוצית כשהגשם לא פוסח עליו, מתעלם מהמטריה. ברי הביט בשעונו. השעה הייתה שש וחצי בבוקר והגשם כבר נחלש. ברי כבר ראה, מבעד לטיפטוף ולערפל, את המעבדה של פרופסור ג'ונסון. לא עמד ליד המעבדה איש והיא הייתה נעולה. מה שאומר שאיש לא הגיע עדיין בשביל לדפוק על הדלת ולבקש מפרופסור ג'ונסון לפתוח אותה. -יש, הגעתי הראשון!- שמח ברי ונטש את כל ההמחשבות על איזה פוקימון יקח אם יקחו את הפוקימון שרצה. לפתע הוא שמע קריאה חלושה מבעד לשיחים שהיו לידו. ברי הביט אל השיחים. הקריאה החלושה נשמעה שוב. הוא הסיט את השיחים הצידה. באדמה הבוצית שנתגלתה לפניו ישב פוקימון מלוכלך מאוד ופצוע. ברי הכיר את הפוקימון. היה זה נידורן זכר. "אוי, מסכן קטן." הוא הרים את נידורן בזרועותיו. "נידו..." צייץ הפוקימון בקול חלוש. -אני חייב לקחת אותו הביתה ולטפל בו. אסורר לי להשאיר אותו כך, בבוץ ובגשם- חשב ברי. הוא הסתכל אל המעבדה. דמויות של ילדים הקרבים למעבדה נראו מרחוק. -אם ארוץ, אספיק להגיע לפניהם- חשב ברי. ההוא הסתכל שוב על נידורן. הפוקימון הקטן נראה אומלל. ברי נאנח והחל ללכת, כשנידורן בזרועותיו, אל עבר ביתו. -------------------------------------- ברי רחץ את נידורן בגיגית מלאה מים וקצף. לאחר מכן הוא אסף נידורן במגבת גדולה. לאחר מכן הוא לקח שיקוי וריסס על פצעיו של נידורן. "אני יודע. זה מעט כואב אך אחר כך תרגיש הרבה יותר טוב." אמר לנידורן שעיווה את פניו בכאב. לאחר שעה קלה יצאו ברי ונידורן, שלעס בתיאבון חטיף פוקימונים, מהבית. היה רק טיפטוף קל. לברי אפילו היה מעט חם מידי בבגדים החמים שלבש והוא הסיר את מעילו ואת כובע הצמר שלו. הם הגיעו למעבדה של פרוספור ג'ונסון. -מאוחר מידי- חשב ברי. -כולם כבר קיבלו אתת הפוקימונים שלהם והלכו. אני רק אלך ואקח מהפרופסור ג'ונסון פוכדורים ופוקדע היות ובטח נגמרו הפוקימונים.- היו שמונה ילדים שחגגו באותו חודש יום הולדת ורק שלושה פוקימונים לבחירה, כך שמי שלא קיבל פוקימון ולא הגיע בן השלושה הראשונים נאלץ לתפוס אחד בעצמו. ברי דפק על דלת המעבדה. אין קול. הוא דפק שוב על הדלת אך גם הפעם איש לא ענה. כל אורות המעבדה היו סגורים והדלת הייתה נעולה. -אוי, שכחתי!- נזכר ברי. -פרופסור ג'ונסוןן אמר שהוא נוסע בעשר לכמה ימים. אבל לא יתכן שעכשיו עשר!- ברי הביט בשעונו. -ידעתי! השעה...- הוא נתקע. הוא הביא בחזרה לשעונו. השעון הראה על שש וחצי בבוקר. -מזל ארור!- חשב ברי ביאוש. -השעון בטח התתקלקל בגלל הבוץ או הגשם...- ברי שקל כבר לחזור לביתו ולחכות עד שפרופסור ג'ונסון יחזור או בכלל לא לצאת למסע. אך אז הוא הרגיש נגיעה עדינה ברגלו. "ראן ראן" נידורן חיבק את רגלו של ברי. "נידורן." ברי התכופף והביט בנידורן שהביט בברי חזרה בחיוך. "אתה רוצה להיות הפוקימון שלי. "ראן!" נידורן הנהן וחיבק את ברי. ----------------------------------------- צהריים. ברי ונידורן הלכו באחו אחרי המנוחה שעשו אחרי האימונים. "רטטה" "רטטה" ברי הביט לצד הדרך. שני רטטים קפצו אחד על השני. -נראה שהם משחקים- חשב ברי. "היי, רטטות." ברי קרא אליהם. רוצים לעשות תחרות ריצה נגד הנידורן שלי? המנצח יזכה בחטיפי פוקימון!" "רטט?" "רטט" "רטטה!" השניים הנהנו וקראו. "יופי." ברי הוציא את המפה מהתרמיל המסודר שלו. הוא נורא אהב להיות מאורגן וכשראה שכל הארגון נהרס בבוקר כשלא קיבל פוכדורים ופוקדע שקל להישאר בבית. הוא הרגיש אז ממש כאילו הכל חרב לו. הוא כמעט וויתר על המסע לתמיד אילולי נידורן. ברי עיין במפה. "סוף המסלול יהיה בכניסה ליער שעומד לא רחוק מפה. מוכנים?" "ראן" הנהן נידורן. "רטטה" הנהנו הרטטות. "צאו!" ברי הזניק אותם והשלושה החלו רצים במהירות כשברי רץ מאחור. לאט לאט הם הגבירו את הפער בינהם לבין ברי. נידורן היה אחרון. ברי ידע זאת כי נידורן היה הדמות היחידיה שהוא יכל לראות מהמרחק הזה. "קדימה נידורן! אתה יכול!" קרא ברי. נידורן הגביר את הקצב במאמץ רב ועקף את שני הרטטות. אך הוא התעייף בנקל והרטטות עקפו אותו שוב. עברו בערך עשר דקות בהן הספיקו הרטטות לפתוח הפרש גדול בינם לבין נידרון. ברי יכל לראות זאת דרך המשקפת שהחזיק ביד. הוא היה עייף במיוחד. הוא ידע שגם נידורן. משהו מבפנים אמר לו שאם הוא יעצר גם נידורן יעצר. אולי רק הדימיון שלו. כך או כך הוא המשיך לרוץ. למען נידורן. באופק נראו עצים. תחילתו של היער. הסיום. "נידורן, אתה שומע אותי?" צעק ברי בקול הכי חזק שיכל לאסוף. "הנמך את הקצב! רוץ לאט יותר!" ברי הביט שוב למשקפת. נידורן כנראה הקשיב לו. הוא רץ לאט יותר ממקודם או שפשוט היה עייף מידי. הרטטות התקרבו אל קו הסיום- העץ הראשון של היער. "נידורן, רוץ בשיא המהירות שלך, עכשיו!" קרא ברי. "ראאאאאן!" נידורן הגביר את הקצב ורץ במהירות. שובל של ענני אבק הצטבר מאחוריו מהריצה המהירה. "רטטה?!" אחד מהרטטות הביט לאחור בפליאה תוך כדי ריצה. עוד כמה צעדים לקו הסיום. "ראאאאאן!" נידורן עקף את שתי הרטטות והגיע לקו הסיום. "יש! נידורן ניצח!" קרא ברי מאחור. "ראו." נידורן צנח על הקרקע באפיסת כוחות. ---------------------------------------------- השמש הייתה בעת שקיעתה והשמיים היו בצבע כתום יפיפה. ברי, נידורן ושתי הרטטות אכלו ארוחת ערב. נידורן בדיוק סיים לאכול את חטיף הפוקימונים שבו זכה. הרטטות זכו בארוחת ערב בחינם. כולם היו מרוצים. ברי התמתח. "זאת הייתה ארוחה טעימה. אח, מזל שלמדתי לבשל לפני שיצאתי למסע. תחשוב על זה נידורן- לצאת למסע כשאתה לא מאורגן." "ראן ראן." "גם אתה חושב ככה? צריך באמת להתאמן ולהכין את עצמך לפני שאתה יוצא. אם מדברים על הכנות- הלילה עומד לרדת. כדי שאכין את שק השינה וכדי שנדליק מדורה." אחרי חצי שעה כבר היה חושך. אבל ברי כבר ארגן הכל. הוא נכנס לשק השינה. "אני יודע שהשעה רק שמונה אבל היה לנו אימון מפרך היום. גם בשבילי. אני רוצה שמחר יהיה לנו כוח לעוד אימון. בוא נידורן. יש גם מקום בשבילך." אמר ברי וסימן לנידורן. נידורן נכנס לתוך שק השינה ועצם את עיניו. "היי, אתה יודע נידורן, אולי אני אקרא לך בשם חיבה?" אמר ברי בנימנום. "טוב בוא נראה, אתה ורוד מאוד עם אוזניים ארוכות ו... אולי אני אקרא לך ורודי? לא זה נדוש מידי... אולי שם אימתני שיפחיד את מי שנלחם מולך ויקנה לך חזות מאיימת כמו המכסח?" נידורן נחר בגועל. ולא מתוך שינה. "אתה צודק... זה לא מתאים לך. ואני גם רוצה שם חיבה לא שם של איזה בוס ממשחק מחשב." ברי עצר לרגע וחשב. "היי, מה דעתך על טוני*? זה שם חמוד והוא מתאים לך!" "רא ראן!" נידורן התחכך בברי. "אוהב? יופי נידורן! אה... אני מתכוון טוני." ברי עצם את עיניו. "לילה טוב טוני." ----------------------------------------------- ברי חלם חלום טוב. לפחות הוא חשב שזה היה חלום טוב. הוא כבר לא זכר זאת מאוחר יותר. נדמה היה לו שזה קשור לליגת פייט ולתואר המאסטר או משהו כזה. כך או כך חלומו הופסק. זה התחיל כשהוא הרגיש נגיעה מעצבנת בגבו. הוא התעלם ממנה. אבל אחר כך באו עוד ועוד נגיעות. לבסוף הוא התעורר וגילה את טוני עומד לידו. נוגע לו בגב בניסיון להעיר אותו. טוני נראה מפוחד. ברי הסתכל סביב. האש במדורה כבתה כבר. יללות מפחידות נשמעו. החושך עטף מכל עבר. "מה קרה טוני?" שאל ברי. "ראן... ראן ראן!" יבב טוני. "אתה מפחד? באמת מפחיד כאן..." אמר ברי כשהוא מסכל סביב. אל תדאג, אני אדליק את האש מחדש ואז כבר לא יהיה מפחיד. אתה תראה." ברי מישש על האדמה עד שלבסוף מצא את המצית שלו. עצי ההסקה שהם שמרו למקרה הצורך היו קצת רחוקים. ברי קם והלך להביא אותם. לפתע הוא נתקע במקומו. זוג עיניים הביט בו מהשיחים. -מה... מה זה?- חשב ברי בפחד. הוא החליט ללאזור אומץ. -בטח סתם איזה פוקימון סקרן שבה לרחרח. הוא פנה שוב אל עצי ההסקה כשלפתע הופיע עוד זוג עיניים. ואחריו עוד זוג. "מי שם?" שאל ברי בקול רועד אבל קשה. "הראה את עצמך!" שלוש זוגות העיניים נעלמו, ואז צלליות של פוקימונים החלו מתקרבים אל ברי ואל טוני. ברי לא יכל להתאפק עוד ופלט צעקה. שלוש פוקימונים כלביים שעל ראשיהם גולגלות ועל גבם עצמות התקרבו. ברי לא ידע אילו פוקימונים הם היו. לא היה לו פוקדע. הוא רק ידע שאילו לא היו רגליו משותקות מפחד הוא היה בורח כל עוד נפשו בו. "דאר!" קרא אחד הפוקימונים. "פוקימון נחמד... פוקימון נחמד..." לחש ברי לפוקימון הראשון שביניהם. "דאר!" הפוקימון הסתער וקפץ קדימה על ברי. ברי התחמק ברגע האחרון. "טוני, השתמש במתקפת דחיפה על הראשון!" קרא ברי. "ראן!" טוני דחף בכוח את הפוקימון הכלבי. הפוקימון עף מעט לאחור אבל נפל על רגליו. פוקימון כלבי אחר ירק להבה של אש על טוני. "טוני התחמק!" קרא ברי. טוני הצליח להתחמק. "תעמוד בן שלושתם!" קרא ברי. טוני קפץ מעל אחד הפוקימונים הכלביים ונעמד בן שלושתם. הוא רעד מפחד, לא יודע מה יצא מהמהלך שכרגע אמר מאמנו לעשות. אחד הפוקימונים קפץ עליו. "תתגלגל הצידה!" קרא ברי. טוני התגלגל לצד והפוקימון הכלבי לא התנגש בעוצמה בפוקימון הכלבי שעמד מולו. אבל אחד מהפוקימונים הכלביים עמד עדיין על הרגליים. "דאאאר!" קרא הפוקימון ולפתע בהקו עיניו בצבע אדום. "זו מתקפת מבט! תתנגד טוני!" קרא ברי אבל זה היה מאוחר מידי. טוני שותק במקום. הפוקימון הכלבי הפסיק בשניה ובאותה שניה קפץ על טוני ודחף אותו בעוצמה. "טוני נסה לעמוד!" קרא ברי. טוני הצליח. "יופי טוני, עכשיו השתמש בעוקץ הרעל!" אמר ברי. "ראן ראאאן!" טוני ירה המוני מחטים בוהקים מקרנו. הפוקימון הכלבי שעמד מולו נפגע מהמוני מחטים ונפל לאחור, על עץ, בכאב. "יש! ניצחנו אותו!" התלהב ברי ואז נזכר בשני הפוקימונים שנותרו. הוא הביט למקום שבו הם נפלו אך הם לא היו שם. הוא הביט בחזה אל טוני... ומאחוריו. "טוני, מאחוריך!" קרא ברי אך זה היה מאוחר מידי. מטח של אש פגע בטוני והוא נפל לאחור, חסר יכולת לקום. "טוני..." ברי אימץ לליבו את הנידורן הפצוע." "דאאאר..." שני הפוקימונים הנותרים התקרוב אל ברי אט אט. אי אפשר לברוח. הם היו מהירים ממנו פי שלוש. אי אפשר להילחם. "דאאאאר..." המשך יבוא