פרק א' - אמילי יוצאת למסע
פרולוג

משפחת איווי גרה באקרוטיק, ושורשיה עתיקים מאוד. כל בת ובן איווי שבוחרים להיות מאמני פוקימון מקבלים מפרופסור הפוקימונים של העיר את הפוקימון הראשון שלהם שניתן לבחירה מחמשת התפתחויות האיווי הקיימות : פלריאון - פוקימון האש, ופוריאון - פוקימון המים, ג'ולטיאון - פוקימון החשמל, אספיון - פוקימון על חושי, ואמבריאון - פוקימון האופל. מאמנים 'רגילים' מהעיר, שאינם ממשפחת איווי, יכולים לקבל אחד משלושת הפוקימונים הבאים : צ'יקוריטה - פוקימון העשב, טוטודייל - פוקימון המים, וסינדאקוויל - פוקימון האש. מורטי ממשפחת איווי הוא שמנהל את המכון. הוא התחיל עם גסטלי כפוקימון התחלתי, והקים את מכון הרוחות בעיר. חמשת האחיות המנוסות והבוגרות של אותה שנה מנהלות את ה"מיני-מכון", מין הכנה למכון של מורטי, למאמנים המתמודדים נגדו בקרב. *** אמילי איווי היתה נרגשת מאוד. מחר היא אמורה לקבל את הפוקימון הראשון שלה מאביה, פרופסור אקרוטיק. היא לא יכלה להירדם. במי לבחור? אמבריאון, או ופוריאון? או אולי פלריאון…'אבל אני רוצה רק אחד! את….' חשבה, ומיד נרדמה. ~החלום של אמילי~ אמילי הסתכלה סביבה, היו שם המון רטטות וזובאטים, שהקיפו אותה. בין הרטטות וזובטים, היו שני פוקימונים גדולים. אלה היו גולבט ורטיקייט… שניהם דיברו אליה בשפת בני האדם ואמרו לה בכעס : 'איך את מעיזה! מנסה להפיר את מסורת משפחת איווי!' וכל הרטטות והזובאטים חזרו אחריהם 'משפחת איווי!' "אבל לא התכוונתי…..רק רציתי איווי.…" מילמלה אמילי. "אמילי…אמילי…." "מה? איפה אני? איפה הגולבאט? ומה עם הרטיקייט?" שאלה אמילי בבילבול. "חלמת חלום רע, יקירה. הכל בסדר.." שמעה אמילי קול רך. זו היתה אימה. "חלמתי חלום נורא! היו שם רטטות וזובאטים, ו…" קטעה את עצמה. "רגע, מה השעה בכלל? כבר שמונה?" שאלה בבהילות. "אל תדאגי… רק שבע וחצי עכשיו, את לא מאחרת… אביך יצא רק לפני רבע שעה מהבית…" "ושכח לשתות את הקפה שלו שוב" היא הקדירה פנים. "אני אביא לו אותו, אימא!" אמר מורטי, אחיה של אמילי, שנכנס לחדר. "אני ממש בדרך למכון.. בהצלחה, אחות קטנה! יבוא יום, ואולי עוד תצליחי להביס אותי! אבל היום הזה רחוק…." גיחך אחיה הגדול. "אל תדאג, אני אתן לך הרבה זמן להתכונן להפסד!" חייכה אמילי בתגובה. "ביי אמא! להתראות, קטנטונת! בואי לבקר!" צעק מורטי ורץ החוצה. "טוב אמילי, אני צריכה להכין ארוחת בוקר לאחיותיך! תכיני את עצמך וצאי. אבא מחכה!" אמרה אימה ויצאה מהחדר. אמילי התלבשה במהירות, ושמה בתיק שלה את שק השינה, את הבגדים, הפוקגיר שלה, את קמיע המזל שלה (פסלון קטן מעץ של איווי יושב) ואת הפוקידע המיושן שלה שקיבלה ליום ההולדת ה-8 שלה, לפני 4 שנים (מה שאומר שהיא בערך בת 12). "אני רצה, אימא! ביי!" צעקה אמילי לאימה בזמן שירדה במדרגות. "יופי מתוקה" אמרה אימה בין שיקשוקי הצלחות, "רק אל תשכחי להחליף כל יום תח…"אמילי קטעה אותה. "זה בסדר אימא, אני כבר ילדה גדולה…" חייכה. "טוב, אז ביי חמודה! תהני במסע שלך!" "ביי אימא!" אמילי לקחה את התיק שלה, ההציצה בשעון ורצה לעבר דלת היציאה. "היי בלו…. אולי תיתן לי לצאת?" בלו הוא הופוריאון של המשפחה. "ופור!" אמילי יצאה, ובלו הלך אחריה. "גם אתה פה, ג'ול?" ג'ול הוא הג'ולטיאון של המשפחה, ששומר על הבית. "אז איפה פלייר?" שאלה אמילי. "פלאאר!" מבין השיחים יצאה פלייר, הפלריאונית המתוקה של המשפחה. "טוב ששלושתכם כאן….אני רוצה להגיד לכם שלום!" אמרה אמילי. "ג'ול?" "אני יוצאת למסע פוקימונים…..אני אתגעגע לכולכם!" "ג'ול, אל תפסיק לשמור על הבית.." "ג'ול, ג'ולטיאון!" "ואתה בלו, תמשיך להשקות את הפרחים של אימא!" "ופווווור!" "ופלייר, תמשיכי להיות חמודה כל כך….וגם להציק למורטי!" "פלראיון!" "ביי חברים…אני אתגעגע." אמילי אמרה, ופנתה לעבר החורשה שליד ביתם. המשך יבוא