פרק ב' - אור מסתורי ביער ופוקימון ראשון

אמילי הלכה בחורשה הקטנה, חורשת גרינליין, שהפרידה בין בית המשפחה לעיר אקרוטיק עצמה. היא ראתה כמה פיינקו על העצים. "אולי אחזור לכאן אחרי שאקבל את הפוקימון שלי כדי לתפוס אחד.." חשבה. היא המשיכה בדרך, וכמעט הגיעה לחצי הדרך. היא נתקלה במשהו, ונפלה. "מה זה?" היא הביטה תחתיה וראתה קקונה. "אני מקווה שלא פגעתי בו…" אבל הזימזום הראה אחרת… "אוי לא! כנראה שהקקונה קרא לחברים שלו…" אמילי רצה במהירות. הזימזום מאחוריה הלך והתגבר. "אני חייבת להגיע לעיר…" היא המשיכה לרוץ, אך היא לא היתה מהירה מספיק. הבידרילים החלו להשיגה.. "מה אעשה?" חשבה. אור כחול וחזק סינוור אותה. היא עצרה. "מה לכל הרוחות...?" היא הביטה בפוקימון הזוהר שלפניה. "זה..זה סויקון!" מלמלה. אבל את הבידרילים זה לא ממש עניין, והם המשיכו להתקדם לעברה במהירות. סיוקון ירה לעברם קרן בועות עצומה. "הוא…מגן עלי?" חשבה אמילי בהפתעה. הבידרילים הסתלקו משם מייד, ואמילי הביטה בעיניו הסגולות של סויקון. "מה אתה מנסה להגיד לי?" צעקה אליו. הוא לא ענה, ורק קפץ אל עבר האופק ללא קול. "מה הסיכויים לראות את סויקון בכלל? יש אנשים שמחפשים אחריו כל ימי חייהם" היא הציצה בשעון. "אני מאחרת!" צעקה בבהלה. היא החלה לרוץ לעבר העיר. לאחר כ10 דקות של ריצה מאומצת היא הגיעה לפתח המעבדה. "הנה את, חמודה!" צעק אביה ממחסן של המעבדה. "אני כבר אתפנה אליך, אני רק אפתח את האיווי האחרון שנשאר…" "לא!!" צעקה אמילי ורצה אליו במהירות. "מה קרה, אמילי?" שאל אביה בבהלה. "עצור! אל תפתח את האיווי!" השיבה לו בבהלה משלה. "למה? הרי רצית להתחיל את המסע שלך היום, לא?" "כן," אמרה אמילי ולקחה את האיווי המבוהל בידיה, "אבל, איך אגיד לך את זה.." אמרה ולא יכלה לסיים. "מה קרה, מתוקה?" "פשוט, אני רוצה… העניין הוא ש.." היא בלעה את רוקה ואמרה בחשש, "אני….אני רוצה להתחיל את המסע שלי עם איווי" "אממ.. זה לא נורא כל כך… חשבתי שתרצי למרוד כמו אחיך הבכור והעקשן שהתחיל עם גסטלי…" "כן, כן, שמעתי את הסיפור הזה כבר המון פעמים…" קטעה אותו "אני יכולה להתחיל עם..." הפעם קטע הפרופסור את אמילי "כמובן שאת יכולה, זו לא בעיה.. הנה, את יכולה לתת לי את הפוקדע המיושן הזה" אמר ושלף את הפוקדע מתיקה, "וקחי את הפוקדע החדיש הזה שכולל את כל 251 הפוקימונים, וכל פוקימון בלתי מוכר שתראי ישמר בזיכרון למחקר מאוחר יותר…הנה 5 פוכדורים, וקחי לך כרטיס מפה מהשולחן. ו..כן, אם תראי פוקימון לא מזוהה, טלפני אלי מייד. וגם אמא שלך תשמח לטלפון לפעמים…" סיים אביה את נאומו המקוצר. "תודה, אבא…" אמרה אמילי ופנתה לאיווי. "ומה איתך, איווי? מוכן להצטרף למסע הפוקימון שלי?" "וווווי!" אמר איווי והנהן בראשו. "נהדר!" אמרה אמילי, איווי קפץ על כתפה, היא שמה על כתפה השנייה את רצועות התיק והיא לקחה אחד מכרטיסי המפה שהיו על שולחנו של אביה. "אבא, כמעט שכחתי….ראיתי בחורשה שליד הבית את ….." "את מי, חמודה? זה היה פוקימון נדיר?" שאל, וברק נצנץ בעיניו. "ראיתי את סויקון.." "באמת, אמילי, הדמיון שלך שוב עובד שעות נוספות.." צחק הפרופסור. "אבל זה נכון, אבא… אני יודעת שזה נשמע דמיוני, אבל ראיתי אותו! הוא הציל אותי מהבידרילים שרדפו אחריי!" "אני מאמין לך…זה יכול היה להיות הגיוני, כי מגדל טין העתיק הוא מקום המפגש של הכלבים האגדתיים, או לפחות היה בעבר.." "אז מה הבעיה?" שאלה אמילי. "טוב, פשוט, אתמול מישהו ראה אותו בוורידיאן….כידוע לך, מסע מכאן לורידיאן לוקח לפחות שבוע…. איך פוקמון יכול לעשות אותו ביום יומיים?" "אני לא יודעת…אולי באמת דימיינתי…אבל אם כן, מי גירש את הבדרילים?" שאלה את עצמה. "אני לא יודע, יקירה…אבל תתקשרי אם תראי אותו או את אחד הכלבים האגדתיים האחרים.. את יודעת שהם נושא המחקר שלי." אמר אביה. "אל תדאג…אבל אני רוצה להתחיל במסע מתישהו, לא?" צחקה. "כמובן…" צחק איתה. אמילי רצה אל הדלת. "ביי, אבא!" צעקה. "להתראות חמודה! בהצלחה!" צעק אליה אביה ונופף לה בידו. היא יצאה מהמעבדה והלכה לכיוון הר מורטר. לא הרחק משם, במגדל טין ההרוס, סיפר סויקון לראיקו ואנטיי את מה שציפו כי יקרה כבר זמן רב. הנבואה החלה מתגשמת. המשך יבוא