מאת-ירח

פרק ז'- מולטרס 'זה לא ילך. אם האש תכבה הם ידליקו את החשמל. אני צריך את עזרתם של זאפדוס וארטיקונו.' חשבתי לעצמי. התעופפתי וצרחתי את שמי. אות להפגש. נפגשנו באי של ארטיקונו, הוא באמצע. ישבתי שם ואני וזאפדוס רעדנו מקור. איך אפשר לחיות במקום כזה?! "תגידו, שמתם לב שבכל העולם יש מאמני אש ומכוני אש, מאמני חשמל ומכוני ברק, מאמני קרח ומכוני קרח?" שאלתי אותם. הם לא ענו. ראיתי את ההבנה מחלחלת אט-אט לעינהם. "אוי אלוהים!," נאנק ארטיקונו. "אתה רוצה שנשלול מהם את הקרח והברק?" "ובשביל מה?" שאל זאפדוס. "מה זאת אומרת 'בשביל מה?'," התרגזתי. הם לא מבינים? "אלו איי האש הקרח והברק! אז למה אין פה מכוני אש קרח וברק?" "כי כמעט אי-אפשר למצוא פה פוקימוני אש קרח וברק!" קרא ארטיקונו בכעס. "זה שרק עכשיו התעוררת לא אומר שאני לא יודע על זה!" לא התפלאתי. ארטיקונו יודע הרבה דברים, חצי מהם אני וזאפדוס בוודאי לא יודעים, אבל כל עוד מניחים לו על ההר שלו, הוא לא עושה בידע שלו כלום. "מולטרס, בוא אני אגיד לך למה. אי-אפשר לחיות באיי תפוז אם מכוני אש קרח וברק. פה צריך פוקימוני מים כדי לעבור בין האיים!" אמר זאפדוס בכעס וחזר לאי שלו. לא היה לי למה להשאר. חזרתי לאי שלי. 'בסדר. אם ככה אז צריך לשכנע אותם שאני צודק!' המשך יבוא