כתב-פוראט,מנהל האתר

מוכרח לקפוץ "אההה… בוקר טוב" פיהק ריי. "בוקר טוב ישנוני." אמר פליים שכבר היה בלבוש מלא ומוכן למסע. "יש ארוחת בוקר?" שאל ריי, מגרד את ראשו. הוא לבש בחזרה את הז'קט שלו אך התחרט והסיר אותו. היה חם נורא. "הלו, אני לא הטבחית שלך אתה יודע. חוץ מזה…" העיר פליים והחל לגמגם. "כן….?" חקר ריי. "אני לא יודע אפילו איך להכין כריך. קיוותי שאתה יודע לבשל." אמר פליים. "אני?" צחק ריי בעגמומיות. "אין לי מושג בבישול. אבל-" אמר משחשב שהוא חייב להוסיף זאת, "אני לפחות יודע איך להכין כריך. איך אפשר שלא לדעת איך להכין כריך?" "הכוונה, כל העסק עם הפרוסת" פליים ספק אתה ידיו בחוסר אונים. "הכל מחליק לי והסכין כאליו בורח מהיד שלי והכל…" "אז איך תכננת לצאת למסע פוקימון בלי לדעת איך מכינים אוכל פשוט?" שאל ריי. פליים פתח את תרמילו וגילה לריי. כל האוכל בפנים היה קופסאות שימורים של דברים שונים. "וואוו אתה בצרה. מזל שיש לך אותי." פיהק ריי ורכן אל תרמילו. הוא הוציא בקבוק מים ושטף את פניו. לאחר מכן העביר את ידו על שערו כמה שהיה אמור להיות סירוק שיער. הוא החל להוציא מצרכים שונים מתרמילו והחל להכין ארוחת בוקר. טוב... ארוחת בוקר הייתה מילה חזקה מידי. הוא החל להכין על המדורה שהם הדליקו נקניקיות מוכנות שהיו בתרמילו ולמרוח כריכים לשניהם. (פליים לא הבין למה נקניקיות ביום חם כזה.) ריי בעצמו לא ידע להכין כמעט כלום. אך בהשוואה לפליים הוא היה שף. כעבור מחצית השעה הם כבר אכלו להנאתם. היה זה בוקר חם מאוד וריי נאלץ להחזיר את הנקנקיות החמות שאיש לא נגע בהן מפאת החום לפריזטבול* שלו. הנוף היה דומה לסוואנה וחם כמו סוואנה. לא היה הרבה ירוק ולא והאדמה היתה צהובה כמו מדבר והדשא היה צהוב ויבש אך, מצד שני גם לא היה זה מדבר. "המממ..." פתח ריי. "אתה חושב שיש כאן פוקימונים במקום הזה?" "ועוד איך!" אמר קול. ריי ופליים הביטו אחורנית. ילד הופיע מאחוריהם. "אה..." הילד גמגם במבוכה "מצטער אם שמעתי קצת מהשיחה שלכם. כרגע הגעתי. הייתי בטוח שפרצה פה שריפה. לא חשבתי שמישהו יבשל משהו היום. חם נורא ורק מישהו ממש..." הוא בבת אחת הפסיק. "מטומטם יחמם משהו לאכול בכזה חום." השלים פליים את המשפט. "אני רק רציתי שיהיה מבחר..." גימגם ריי. "למה?" שאל פליים. "אמרת שיש כאן פוקימונים. אילו?" החליף ריי את נושא השיחה. "אה, פוקימונים מגניבים!" אמר הילד, שמח להחליף נושא, והוציא פוכדור מכיסו. "אני תפסתי אחד היום." הוא הטיל את הפוכדור." "ג'יקו!" קפץ פוקימון קטן מתוך הפוכדור. "חמוד." אמר ריי והוציא את הפוקדע. "ג'יקיולוס, פוקימון עכברי. פוקימון זה גדל באזורים מדבריים ויש לו רגליים גדולות מאוד יחסית לגופו המאפשרות לו לקפוץ למרחק ולגבהים גדולים." צוטט פליים לפני שהספיק ריי לבדוק בפוקדע. "הג'יקולוסים כלל לא רצים. הם קופצים במקום לרוץ או ללכת." הוסיף פליים. "נכון מאוד." אמר הילד בזמן שריי החזיר באנחה את הפוקדע לתרמילו. "אגב שמי הוא רונאלד אבל אתם יכולים לקרוא לי רון." "שמי הוא... פליים." אמר פליים. "ושמי הוא ריי" אמר ריי. "תגיד רון, היכן נמצאים עכשיו כל שאר הג'יקולוסים?" "הם מיהרו הלאה אבל אם נחפש אחריהם אני בטוח שנמצא." אמר רון. "אתה רוצה לתפוס אחד?" "אולי." השיב ריי. "בוא נלך הלאה ואולי נמצא אותם. ריי, פליים ורון הלכו כמחצית השעה עד שלבסף נתקלו בחבורה גדולה מאוד של ג'יקולוסים. "וואוו. יש כאן אולי איזה חמישים!" התלהב ריי. "הג'יקולוסים חיים כמעט תמיד בלקהות." אמר פליים בהנהון. "כמעט תמיד?" שאל ריי. "למה כמעט?" "לפעמים יש כאלו שנותרים מאחור כיוון שהם לא יכולים לנדוד עם השאר. למשל הזקנים והחולים." השיב פליים. "הג'יקולוסים נודדים?" שאל ריי. "כן. לפעמים הם הולכים לאיזור מחיה אחר ואז חוזרים בחלוף העונה." ענה פליים. "אמרת שהם פוקימונים מדבריים. מזג אוויר חם לא אמור להזיז להם הרבה." טען ריי. "נכון." השיב לפתע רון וריי ופליים הסתכלו בו בבת אחת. "אתם מבינים, העשב הצהוב והיבש באיזור הזה נוטה לבעור במזג אוויר חם מידי. זו סכנה לג'יקולוסים ולכן הג'יקולוסים נודדים למקום אחר מצפין יותר כדי להימנע מהסכנה." "זה נשמע הגיוני." אמר ריי והיפנה את ראשו אל הג'יקולוסים. "אני הולך לבחון אותם מקרוב." אמר פליים. "אני אבוא איתך." אמר רון. "בסדר." אמר ריי. "אני אצפה מכאן. פליים ורון פנו אל הג'יקולוסים בעוד ריי צופה מרחוק. "עכשיו זה אני ואתה סנטרט." אמר ריי. "מה שמזכיר לי שמזמן לא אכלנו. מה דעתך על איזה תפוח עסיסי?" "סנטרט!" הסכים סנטרט בשמחה. "יופי." ריי הוציא שני תפוחים אדומים, גדולים ועסיסיים ונתן אחד לסנטרט. הם רכנו על העשב והחלו לאכול. "מממ.... טעים מה?" שאל ריי. "טרט!" הסכים סנטרט. לפתע הרגיש ריי נגיעה קטנה ברגלו. הוא הביט למקום וראה מולו ג'יקולוס קטן וחמוד. "ג'יקו." הג'יקולוס הביט בריי, או ליתר דיוק בתפוח של ריי, במבט מלא ערגה. "אתה רעב?" שאל ריי. "ג'יייי." הנהנן הג'יקולוס במרץ. "יש לי עוד תפוח" אמר ריי ומסר אותו לג'יקולוס שקיבל אותו בשמחה והחל לאכול אותו ברעבתנות. עד מהרה נמנמו ריי, סנטרט והג'יקולוס בשלווה בזמן שפליים ורון בילו עם שאר הג'יקולוסים. -------------------------------------------- סנטרט התעורר לשמע קול רשרוש חלש. אוזניו החדות קראו לו לסכנה. סנטרט ניגש אל ריי וניער קלות את ראשו. "א.... אמא לא עכשיו.." אמר ריי בסהרוריות. סנטרט נענע את ריי יותר חזק. "אמא ישנתי אתמול בשלוש בלילה...." התקפל ריי. סנטרט גלגל את ריי. "מה...." החל ריי להתעורר. "סנטרט!" קפץ עליו סנטרט. "אהההה." זינק ריי. "פיו סנטרט, הבהלת אותי." "טרט" סנטרט הצביע אל המקום ממנו שמע את הרחש. "אין שם כלום." אמר ריי אך כשהביט זמן ממושך גילה שהעשבים זזו. "מי שם?" שאל ריי, מקווה שמי שנמצא שם יצא. אף אחד לא ענה. העשבים המשיכו להתנענע. הג'יקולוס הקטן שבינתיים התעורר כבר הביט במטושטשות בעשבים. ריי הביט בדריכות, כך גם סנטרט, מוכנים לפעולה. העשבים הפסיקו לזוז. "פיו... הפחדת אותי קטנצ'יק." אמר ריי לסנטרט. גרמת לי לחשוב כאילו יש שם איזה פוקימון מפלצתי שעלול כל רגע להוריד לנו את הראשים. זו בטח היתה הרוח כמו שחשבתי." "ספיייי" לפתע פוקימון ציפור טס ישר מהעשבים שנעו קודם היישר אליהם. "אהההה!" צעק ריי בבהלה והתכופף ברגע האחרון לפני שפוקימון הציפור הוריד לו את הראש במעופו. "ספייייי" פוקימון הציפור קרא. ריי הבין מאוחר יותר שהוא כלל לא טס אליהם. הוא טס אל הג'יקולוס הקטן. "ג'יקווו!" צרח ג'יקולוס בבהלה וניתר לכל הכיוונים בבהלה בעוד פוקימון הציפור טס אליו. פוקימון הציפור צלל לתפוס את ג'יקולוס אך פספס. דילוגיו מלאי הפניקה של ג'יקולוס הצילו אותו בנס. פוקימון הציפור נסק למעלה לצלילה נוספת וריי ניצל את השהות כדי לברר על הפוקימון הציפורי. הוא הוציא את הפוקדע. --"ספירו, פוקימון ציפור. פוקימון זה מתעצצבן במהירות וחסר רחמים. הם מנופנפים בכנפותיהם הקטנות במהירות גדולה כדי להישאר באוויר והדבר גורם להם להתעייף בנקל מהתעופה."- "אני לא יודע מה יש לספירו הזה נגד ג'יקולוס אבל אם לא נעשה משהו אחר כבר לא יהיה ג'יקולוס!" אמר ריי לסנטרט. באותו זמן ספירו צלל עוד הפעם לעבר הג'יקולוס המבוהל. "ג'יקולוס, תתחמק ממנו מהר!" צעק ריי. "סנטרט תעזור לו!" סנטרט החל לרוץ. אפס, ספירו היה מהיר מידי בצלילתו. ג'יקולוס נותר מבוהל. ספירו המשיך להתקרב במהירות גדלה מרגע לרגע. "ברח!" צעק ריי. "עכשיו!" ג'יקולוס קפץ הצידה בשיא כוחותיו אך ספירו, שהתיישר מצלילתו כדי לא להתרסק על האדמה, פגע ברגלו. "ג'יייקוווו" ג'יקולוס עף קדימה, כשפצע גדול ברגלו, ולא יכל לזוז. ספירו התכונן לגמור איתו, ועלה למעלה שוב. "סנטרט! כבר ניצחת פוקימונים רבים שהילכו על הקרקע. תחשוב על זה כעל אימון נגד מטרת אוויר! זה יהיה לך קל!" קרא ריי. סנטרט ניראה כמי שיש לו ספקות ומפוחד, אך הוא חצץ ועמד בין ספירו לג'יקולוס. ספירו נראה כבוחן את יריבו ואז צלל אל סנטרט. "סנטרט גילגול הגנה!" קרא ריי. סנטרט התכדרר. ספירו התנגש בו במלוא הכח וסנטרט הועף לאחור כחצי מטר. ספירו קרא בניצחון ונסק שוב למעלה. "זה לא עובד." חשב ריי לעצמו. "סנטרט לא מסוגל לתקוף את ספירו כשהוא באוויר, וגם התגוננות לא תעזור הרבה. מה לעשות?" הקרב נראה אבוד. "ספייייי" ספירו צלל שוב. "הוא יורד אליך שוב סנטרט!" קרא ריי. "הפעם אל תתגונן. כשהוא יהיה קרוב מולך תקוף אותו ראש בראש!" "סנטראאאט!" סנטרט קפץ מעלה והתנגש במלוא כוחו בספירו. "ספייייי" ספירו התעופף לאחור, מסוחרר מאוד ומעוצבן מאוד בעוד סנטרט עף לאחור כמעט מעולף לחלוטין. "זה לא יעזור." חשב ריי. "כשספירו צולל נוספים לו הרבה מהירות והרבה כח. עוד התנגשות כזו וסנטרט מחוסל. וזו הדרך היחידה לפגוע בספירו." "ספייייי" ספירו, שהתעשת בינתיים, צלל שוב והפעם כדי לחסל לחלוטין את הפוקימון הטורדני ההוא שמנע ממנו להגיע אל המטרה שלו. הוא צלל במלוא המהירות ועם זאת, הוא צלל במהירות שיוכל, אם יאלץ, לשנות כיוון ברגע שיהיה קרוב מידי לאדמה. סנטרט, שהתנשף והיה מותש, חיכה לספירו בהחלטיות ובאומץ. "סנטרט, חכה עד לרגע הכי קרוב ואז התחמק!" קרא ריי. לא הייתה לו ברירה. "סנטרט!" סנטרט חיכה לרגע האחרון בו היה לו סיכוי להתחמק וקפץ הצידה ברגע האחרון. אך ספירו לא התכוון, ככל הנראה, להתרסק היום על האדמה ושינה את מסלולו בקלילות. הפעם הוא החליט לא ליסוק כדי לא להסתכן בהתרסקות ובמקום זאת עף נמוך אך במהירות שיא. לסנטרט לא היה סיכוי לברוח מזה. "זה לא עובד." אמר ריי ביאוש. "הדרך היחידה לפגוע בו הייתה אם הוא היה על האדמ... זהו זה!" קרא ריי. "סנטרט, עמוד על הזנב שלך כדי להיות יותר גבוה." "סנטרט" סנטרט עלה על זנבו. "עכשיו חכה שיגיע ואז מתי שיהיה הכי קרוב- קפוץ למעלה." סנטרט המתין בדריכות בזמן שספירו טס לעברו.מטר, חצי מטר, רבע מטר, סנטרט קפץ ברגע האחרון, בעזרת זנבו, למעלה. ספירו שעף היישר אל סנטרט התנגש בעוצמה רבה בזנבו של סנטרט והוטח מעצם המהירות, כשראשו עדיין מאחור וגופו עף לפנים, אל האדמה. סנטרט גם הוא נפל על האדמה אך לא בכח רב. "מהר סנטרט, השתמש במתקפת הדחיפה על ספירו לפני שיתרומם!" קרא ריי. "סננננטראאאאט!" סנטרט רץ במהירות ובתנופה ודחף את ספירו בכל הכח שנותר לו. "ספיייייי" ספירו עף כמה מטרים לאחור, והתעלף. "ייייש! סנטרט עשית א ת זה!" קרא ריי בשמחה והרים את סנטרט המותש, שנפל על האדמה בעייפות." "טרט..." חייך סנטרט והרים את ידו בחולשה. "ג'יייי." זעק קול מאחור. "הג'יקולוס!" נזכר ריי ורץ, כשסנטרט בידיו, אל הג'יקולוס הקטן. ברגלו של הג'יקולוס היה פצע גדול. ריי מיהר להוציא מתרמילו תחבושת בה חבש את הרגל הפצועה. "כך ייטב לך." אמר ריי. "ריי," נשמע קול מאחוריו ופליים ורון הופיע מאחורי העשבים הגבוהים והיבשים. "מה קרה?" "ספירו תקף אותנו." השיב ריי. "והג'יקולוס הזה כאן נפצע. איך ידעתם שאני כאן? הרי הלכתם רחוק." "אנחנו לא ידענו." אמר פליים. "ג'קולוס אחת הלכה מכל שאר החבורה. עקבנו אחריה והגענו הנה." מימינו הופיעה ג'יקוליסית שהיתה גדולה בהרבה מהג'יקולוס הקטן והפצוע. "ג'יקו!" זעקה הג'יקולוסית וקפצה אל הג'יקולוס הקטן. "נדמה לי שהיא אמא שלו." אמר פליים. "ג'יקו! ג'יקולוס! ג'יקו!" הג'יקולוסית דיברה בפניקה. "הרגעי. הוא בסדר עכשיו." אמר ריי. אך הג'יקולוסית עדין נראתה בהולה. רון, שעמד מהצד, קרא לפתע "היי הסתכלו. הג'יקולוסים באים הנה!" בזה אחר זה הגיעו הג'יקולוסים והחלו לדבר, נרגזים, עם הג'יקולוסית. "ג'יקו ג'יקו ג'יקו! ג'יקולוס!" אמרו הג'יקולוסים. "ג'יק ג'יקו!" הנידה הג'יקולוסית בראשה ואמרה בעצב וביאוש. "ג'יקו!" אמר אחד שנראה כמו המנהיג וכולם קפצו משם. "מה קורה?" שאל ריי. "הג'יקולוסים ממשיכים בנדידה..." השיב פליים. "מה?! אבל מה עם הג'יקולוס הקטן והפצוע ואמו?" שאל ריי. "לא שמעת מה שהסברתי לך?" אמר ריי ברוגז. "הג'יקולוסים משאירים מאחור את אלו שלא יכולים לנדוד. "איזה אכזריות! הצטעק ריי. "כלל לא." אמר פליים. "אם הם היו נשארים הם היו מסכנים את כל החבורה. ככה, לפחות, כמה יצליחו." "ג'יקוווו..." התייפח הג'יקולוס הקטן. --------------------------------------------- השעה כבר היתה צהריי היום והשמש היתה במלוא חמתה וחוזקה כשריי, פליים, רון והג'יקולוסים אכלו ארוחת צהרים ליד צוק גדול שהיה באיזור והעניק להם צל. הצוק היה מעט אלכסוני אך למרות זאת היה להם נעים מאוד והוא הצל על כולם. "אני עדיין לא מבין למה הם לא לקחו אתם את הג'יקולוס הקטן." אמר ריי בזמן הארוחה. "תוכל למצוא את הסיבה לצידך." אמר פליים. ריי הביט בתמיהה למקום אליו הצביע פליים. הצוק. "אני לא מבין." אמר ריי. "זה פשוט. דרך הנדידה של הג'יקולוסים עוברת בצוק הזה. ראיתי את זה. הג'יקולוסים היו מקודם ליד הצוק הזה וכמה טיפסו. כנראה כדי לבדוק אם זה לא מסוכן מידי. בכל אופן, כנראה הדרך לאזור המחיה שאליו הם נודדים היא רק דרך הצוק. הם לא לוקחים איתם את הפצועים ואת אלו שלא יכולים לטפס. כמו הג'יקולוס הזה למשל." ריי נאנח. "אל תהיה כזה. הג'יקולוסים יהיו בסדר כאן ומתי שהרגל של הג'יקולוס הקטן תחלים הם ילכו אל כל שאר החבורה. אני צודק?" פנה פליים אל הג'יקולוסים. "ג'יקו." הנהנה האמא. "אהה... ברכס הצוק יש אוויר טוב וצלול מאוד. מזל שבחרנו את המקום הזה לארוחת צהרים." אמר רון ושאף שאיפה עמוקה. "היי..." הוא פקח את עיניו. "אתם מריחים את זה?" "את מה?" שאל ריי. "לא יודע..." אמר רון. "ריח של... אש." פליים רחרח. "אתה צודק." אמר. "זה בא ממזרח." אמר ריי התרומם. "תראו!" פליים ורון התרוממו גם הם והביטו לכיוון עליו הצביע ריי. "עשן." אמר רון לאחר שהות קצרה. "אוי לי. החום וודאי גרם לשריפה. העשבים היבשים בטח נדלקו." אמר פליים. "אולי זה סתם מישהו שהדליק מדורה כדי לחמם אוכל." אמר ריי בתקווה. "אבל מי יכין אוכל חם ביום כזה?!" שאל רון. "ריי." ענה פליים בפשטות. "לא חשוב מה זה." אמר ריי תוך כדי שהוא מביט בפליים ברוגזה. "בואו נלך לבדוק את זה." השלושה רצו לעבר העשן. לאחר כמה מטרים התברר שזו באמת הייתה אש.האש התפשטה מהר וכבר הייתה בגודל רציני. "חייבים לברוח מהר!" אמר רון. "קדימה!" קרא ריי והם החלו בורחים. ריי כיוון אותם לתוך מקום חסר עשב שאותו ראה מקודם אליו השריפה לא יכלה להגיע. לפתע נפל ענף של עץ גדול ויבש שהיה בדרכם ונשרף. הוא חסם את הדרך והאש התחילה להתפשט במהירות עצומה ממנו אל שאר העשבים. "מה נעשה?" שאל רון בבהלה. "זוורזי, השתמש באקדח המים שלך ופנה את הדרך!" קרא פליים. "זוראזי" זוורזי ירק זרם גדול של מים שכיבה חלק מהקטע בו רצו לעבור. "המשך כך תוך כדי כך שנרוץ. האש עלולה לפרוץ משם שוב כל רגע." אמר פליים. הם רצו על האפר שנוצר מהאש והמים והמשיכו הלאה. שם, היה המקום אליו כיוון אותם ריי. לא הייתה שם סכנה. השלושה התנשפו מהריצה והחזירו אליהם את כושר דיבורם. "זוורזי... הוא לא.... פוקימון קרח?" שאל ריי בין התנשפות להתנשפות. "הוא גם קרח וגם מיפ" אמר פליים. "יש פוקימונים עם שני סו... מה קרה?" פליים בהה בריי שהתייצב באחת, עיניו פעורות לרווחה בבהלה. "הג'יקולוסים!" קרא ריי. ריי רץ בכל רוחו, חושש פן איחר את המועד. הוא לא נאלץ לרוץ הרבה. הוא ראה את הג'יקולוסים מרחוק. עומדים ליד הצוק, הכי קרוב שאפשר לקיר הצוק, חבוקים. הדבר היחיד שהפריד ביניהם הייתה גדר אש ענקית. "מה לעשות? מה לעשות?" הוא חשב בפניקה. "ג'יקולוסים!" הוא קרא. "נסו לתפס על הצוק כמו שעשו השאר!" "ג'יקו..." האם נענעה בראשה. ריי נזכר. הג'יקולוס הקטן היה פצוע ברגלו. הוא לא יכול לטפס. פליים ורון הגיעו למקום. הם פערו את פיהם. השרפה הלכה וקרבה אל הג'יקולוסים. "ג'יקולוס," קרא ריי. "אתה חייב לנסות לטפס בכל זאת! אם לא זה יהיה מאוחר מידי! אתה חייב לנסות!" הג'יקולוס הקטן נאנח ובעזרת אימו הוא החל לקפוץ על ההר. אך לפתע הוא הזדעק. רגלו הפצועה בגדה בו והא נפל. אמו ירדה אחריו. "אין טעם..." אמר ריי ביאוש. "מה נעשה?" פליים שנראה מיואש גם הוא נתקע לפתע על עמדו. "אקדח המים של זוורזי." הוא אמר יותר לעצמו מאשר לשאר. "פליים זה לא יעזור." אמר ריי. "זוורזי לא יצליח בשום אופן לכבות מרחב כל כך גדול של אש. "נכון." אמר פליים. "זוורזי!" הוא קרא. "אקדח מים על הג'יקולוס הקטן! תעיף אותו כלפי מעלה!" "זווורא.... זייי!" זוורזי ירק סילון מים ארוך שפגע בספונג' הקטן והעיף אותו כמה מטרים למעלה. הוא נפל קרוב מאוד לשפת הצוק אך עדיין על הצוק. אמו באה אחריו. כולם עצרו את נשמותיהם. הג'יקולוס הקטן הקשה את שיניו בעוז ויצב את עצמו. הוא דילג כמה פעמים על רגל אחת ואז קפץ קפיצה ענקית כלפי מעלה. אמו אחריו. הג'יקולוסים הגיעו למבטח. ריי, פליים ורון הריעו יחידו. "ג'יייקו!!!" קפצו הג'יקולוסים. "שלום!!" קראו השלושה לג'יקולוסים. "בהצלחה במציאת החברים שלכם!" קרא ריי. "טוב הגיע הזמן להמשיך בדרך?" שאל ריי. "כן. קדימה." אמר פליים. "אני הולך לעיר פיר. בהצלחה במסע שלכם." אמר רון "ואל תכין יותר נקנקיות ביום חם!" אמר לריי. "ביי רון!" קראו פליים וריי. ושוב, המשיכו גיבורנו במסעם. המשך יבוא *המצאה מהפכנית למאמנים שנמכרה בזול אך העשירה את החברה שיצרה אותה- מקפיא נישא- הומצא לפני שנה בעקבות הבקשות הרבות של אלפי מאמנים שרוצים לשמור על האוכל שלהם ולא לאכול כל הזמן ממאכלים שנשמרים. (במקור זה לא רק מקפיא אלא גם מקרר אך שמו מקפיא נישא כי לא רצו לקרוא לזה מקפיא-מקרר-נישא פריזר-מקפיא באנגלית. פורטבול- נישא באנגלית. מקפיא נישא.