פרק ראשון - מכתב בחצות

הסתכלתי אל הכוכבים. אותן נקודות אור שתמיד נותנות לי תקווה. קיוויתי שמחר הכול ילך בסדר, שהמלחמה תחלוף… "ג'יין, כבוי אורות!" קרבתי את פניי לנר עבה במיוחד ונשפתי. חושך. לקח לי כמה זמן להתרגל אל החשכה. נכנסתי אל המיטה והתכרבלתי מתחת לשמיכת החורף העבה שלי, היא היתה עשויה מצמר מאריפים. כעבור חצי שעה שבה ניסיתי להירדם, התייאשתי, קיללתי ברוגז, והתיישבתי במיטה. הבטתי בשעון, השעה היתה חצות בדיוק. העפתי מבט בכוכבים. ובירח… תמיד נראה לי שיש משמעות לבליטות האלה, הם נראו כמו, כמו… נוקטאול?! ואכן, היתה זאת צללית של נוקטאול. הצללית הלכה וגדלה. צללה לעבר ביתי. לעבר החלון הפתוח של חדרי. ומשם - לעברי. הנוקטאול נופף בכנפיו בתסכול בניסיון להאט. הוא אכן הצליח לאבד מעט תנופה, אך לא מספיק - הוא התנגש בי. נהדפתי אחורה ופגעתי בקיר. זה כאב, אך חוויתי דברים גרועים מזה. הרבה יותר גרועים - כשאתה לומד סַיף. אני יודעת, בנות לא אמורות ללמוד סיף, אך בגלל המלחמה הקשה שעוברת על ארצי, נאלצו לשלוח לוחמות לשדה הקרב. אני יודעת שהמלחמה בכלל לא באזור הזה (וזה באמת מוזר שאויבנו לא מתקיפים - אף על פי שהם יכולים לחדור לחלק הזה בקלות - את האזור הזה של הארץ, אחרי הכל האזור זה באמת יותר שופע. ובכל זאת, לא אני שהציע זאת להם), אך עדין היו צריכים לנקוט באמצעי זהירות, למקרה שגם לכאן הם יפלשו. הדלקתי את הנר והנחתי את הנוקטאול בחלק אחר של המיטה. הוא אפילו לא טרח להושיט לי את המכתב (כן, אני יודעת שזה מוזר שהוא יביא לי את המכתב באמצע הלילה, אך זאת עובדה) שאכן היה בשבילי, והשתרע שם בתנוחה משונה. הוא נראה מת, אך הוא היה בריא ושלם. נטלתי את המכתב והתחלתי לקרוא. האונדום נודדת יקרה, אני מצטער אם הפרעתי את שנתך, אך את מוכרחה לבוא במלוא המהירות ל'יער החשוך', את יודעת איפה אחכה לך. אני מבקש את סליחתך, הביילף הצופה נ.ב. אל תשכחי שבנוסף לחרב יש לך מגן, והיום, בשיעור, כמעט שכחת את זה, וראית כמה קרוב זה היה… 'הביילף הצופה', זה כמובן לא היה באמת ביילף, אלא טום, וכמובן ש'האונדום נודדת' זו הייתי אני, אני משוגעת על האונדומים. אני וטום חברים טובים (הכוונה היא לחברי ילדות, כדי שלא יתחילו לצוץ לכם רעיונות…), אנחנו לומדים ביחד, רוכבים ביחד, גרים קרוב (נזכרתי והצצתי לכוון הבית של טום, ואכן לא הבחנתי בשום אור הבוקע מן הבית), ולפעמים גם יוצאים יחד עם המשפחות שלנו לפיקניקים משותפים. אנחנו מתכתבים כל הזמן (ובאף אחד מהמכתבים טום לא שוכח להזכיר את חולשתי בסיף), ואנחנו לא תמיד רוצים שיזהו מי אנחנו, לכן המצאנו לנו כינויים. הוצאתי קסטת דיו וגיליון נייר מהמגירה, וכתבתי: ביילף צופה יקר, אבוא מהר ככל שאוכל, עלי להיזהר שלא להעיר את הוריי. ואינך צריך להתנצל, זה בסדר, מפני שממילא לא הצלחתי להירדם, עד כי אני חייבת לך את תודתי על שלא השארת אותי לבהות בתקרה כל הלילה. אנא חכה לי, ההאונדום הנודדת חיכתי קצת שהנוקטאול יתאושש ושלחתי אותו עם המכתב. המשך יבוא...