| כתבה-ופוריאון בת |
פרולוגמיסטי הייתה לבדה, בודדה ועצובה היא חיכתה שאש יחזור מהביקור אצל אמו, אבל עם המבול שבחוץ היא התכוננה לבלות את הלילה לבדה, מחליקה את ידה על בטנה, מקווה בסתר ליבה העקשן שהרופאים טעו, אך זיק התקווה נעלם ומיסטי הייתה חייבת לקבל את העובדה, היא הייתה עקרה, חסרת יכולת ללדת. היא הרגישה כאילו אכזבה מישהו, רק שהיא לא זכרה מי, היא אולי הייתה למאמנת פוקימוני המים הגדולה בעולם, ואף קטפה בסופו של דבר את התואר מאסטר הפוקימון מידיו של אש, אך היא עדיין לא הרגישה שזה מספיק ולא היה כאן אף אחד שינחם אותה, היא נרדמה אט אט שוקעת אל חלומות העצב שלה, כשפתאום הבזיק ברק ולאחריו נהם רעם, זה גרם לה לרוץ לדלת בתחושה בלתי מובנת ולפתוח את הדלת, היא ראתה מולה ילדה קטנה כבת 4 מסתכלת בה בעיניים גדולות וכחולות, שערה הלבן רטוב ומשתפל על כתפיה, מצפה שמיסטי תגיד משהו. מיסטי קפאה במקומה זיכרון קצר וחד הופיע מול עיניה, וגרם למיסטי לפסוע לאחור בבהלה, נערה לבנת שיער לבן המתנופף בפראות ברוח, עיניה כחולות וכהות ששיקפו את הים הסוער, ראשה סב לעבר מיסטי והיא חייכה חיוך כה יפה ועצוב עד שמיסטי התחילה לבכות והזיכרון נעלם, גופה הזדעזע ורעד בזמן שהיא בכתה, והילדה כמיהרה לנחם אותה, בקול שקט ומלאכי היא אמרה "אל תבכי, אימא משגיחה עלינו משם", מיסטי התעשתה ושאלה " איפה אביך?" הילדה ענתה במין שלווה כזו "אבא מת", בולעת את רוקה למשמע תשובתה הקרירה שאלה מיסטי " מה שמך?", בקול שקט כמקודם ענתה הילדה " יואנה", "יואנה" לחשה בשקט מיסטי, היא הרימה את יואנה והכניסה אותה לביתה, מיסטי חיממה את יואנה בעזרת שמיכת צמר, וניגשה להכין לשניהן ארוחה, אחרי שנעלמה מיסטי בחדר המטבח, פנתה יואנה לחלון וחייכה לחשכה, צל בעל עיניים כהות החזיר לה מבט, ואז ניתק משאר הצללים שהקיפו את הבית ונעלם. יואנה עזבה את החלון ונשכבה על הספה בחדר האורחים הגדול שבו היא נמצאה, היא כבר ישנה כשמיסטי חזרה עם מגש האוכל העמוס לעייפה, מניחה בשקט את המגש על שולחן, הרימה מיסטי את הילדה הקטנה ונשאה אותה לחדר השינה, היא כיסתה אותה בשמכה ונשקה על מצחה של יואנה, ואז בשקט היא עזבה את החדר וסגרה את הדלת, בזמן שחיוך רחב הופיע על פניה החולמות של יואנה והיא התהפכה לצד השני. המשך יבוא |