| כתבה-ופוריאון בת |
בית רפאים"אין מה לעשות, עוד מעט יורד הלילה וראית שבשלט היה כתוב שפה מתחיל אזור הנקרא יער הקרפנים" ענתה יואנה לג'ודי וניגשה לפתוח את דלת הבית, "אבל זה לא אומר שאי אפשר לישון בחוץ" ניסתה ג'ודי לשכנע, "וגם לא לשהות בחוץ בלילה ביער הקרפנים, שהיה על השלט לא אומר לך כלום?" אמרה יואנה ונכנסה לבית, "נו טוב,.. היי זה היה סרקזם!" קראה ג'ודי ונכנסה בעקבות יואנה לבית, "אני חושבת שזה יותר בכיוון של שאלה רטורית" ענתה יואנה לג'ודי כשהן היו כבר בתוך הבית, ג'ודי הביטה סביב ושרקה, "את צודקת זה מקום גדול וגם הרהיטים יפים" אמרה יואנה בהתפעלות והתחילה לפרוק את עצמה, ולהכין מקום ללינה, ג'ודי עשתה כמוה ובמהרה שניהן התמקמו בשתי ספות בחדר האורחים, והערב ירד על הבית, לבושות בפיג'מות שהורכבו מבגדים ישנים שמצאו בחדרי השינה שלמעלה וסביבן צלחות חרסינה וזכוכית עמוסות בריבות, בסקוויטים, קרקרים מלוחים ופרות משומרים שנמצאו בארונות המטבח, עשו ג'ודי ויואנה לעצמן מסיבת פיג'מות קטנה, "המקום הזה לא נורא כול כך" אמרה ג'ודי ותחבה לפיה בסקוויט תבול בריבה, "תיזהרי, המקום הזה עוד עשוי למצוא חן בעיניך" צחקה יואנה, כעבור זמן קצר כשיואנה וג'ודי אכלו את רוב המזון, הגיע זמנם של הסיפורים המפחידים, עטופות בשמיכות, כשהחדר מואר במעט נרות, "ואף אחד לא שמע מהם יותר, יש המספרים שהם עברו דירה, יש שאומרים שנהרגו על ידי גנב שפרץ לביתם ונקברו באישון הלילה במקום לא ידוע, אך רק הם והגנן שלהם, שממשיך כהרגלו לטפל בגינה ולדשן אותה בדשן ה"מיוחד" שלו יודעים את האמת, ועכשיו גם אנחנו" סיימה ג'ודי את סיפורה, והביטה ביואנה, יואנה נראתה מעט מתוחה ואף מעט נלהבת מהסיפור אך זה הייתה תגובתה היחידה, "עכשיו תורך" אמרה ג'ודי ונתכרבלה מעט בשמיכתה, " דמייני לך.." התחילה יואנה לספר בעיניים עצומות "מבט מבעד לחלון בדירה חשוכה. רחוב ריק מאיש. אורות פנסי הרחוב מהבהבים. רוח מעיפה עיתונים ישנים לאורך הרחוב… השמים שחורים ונראה כאילו הולך לרדת גשם. ברק נראה במרחק עצום באופק והרחוב מואר לפתע באור לבן, ואז שוב שחור. עלים מתים חומים עפים ברוח האיומה שמשתוללת ברחוב ואפילו החתולים לא הולכים היום בלילה, לנבור בפחי האשפה. אדם אחד, שמו רוברט מקוי, יוצא מהמיטה מזיע כולו ומתהלך לשירותים, הוא מדליק את האור ומחכה שעיניים יפסיקו לכאוב לו. לאט לאט הוא פותח את העיניים וניגש להתפנות, חצי רואה. הוא מוריד את המים וניגש לכיור. שוטף את הפנים ומביט במראה במבט המום. בהליכה איטית וזקנה הוא יוצא מן השירותים ומכבה את האור אחריו. הוא צועד אט אט אל החלון שמלפני המיטה ומביט ברעד החוצה. העולם נראה כאילו הוא הולך להיחרב. מסיט את הוילון וניגש אל הכורסא לצד החדר, לובש את החלוק, יורד לו רוברט למטה במדרגות לקומת בקרקע. הבית מואר כל כמה זמן מחדש על ידי הברקים והדבר יכול להוציא אדם מדעתו. הוא ניגש אל המטבח ופותח את המקרר, ללא להדליק את האור. הוא ממצמץ בעיניו בפני האור ואז שולף בקבוק מיץ תפוזים מדלת המקרר. פותח את הבקבוק ושותה. עיניו עדיין עייפות , חצי עצומות. לפתע הן נפקחות. "איפה מריה?!" זועקת מחשבה בראשו, הוא מוריד את הבקבוק אל הכיור וממהר, העייפות חלפה. הוא רץ בבית. היא לא בסלון, לא במטבח, חדר מזווה לא! , חדר עבודה.. גם לא.. הוא דופק על דלתות השירותים.. מריה לא שם. הוא עולה שוב לקומה העליונה וניגש אל חדרו של בריאן, בנו. גם הוא איננו…, קצב הלב המהיר מכניע אותו והוא נשען על משקוף דלת החדר. "איפה את מריה.." מלמל רוברט, פתאום הוא פותח בריצה אל חדר השינה , מרים את הטלפון ומחייג במהירות לנייד של אישתו. ומחכה, הקו מת. הוא מרים את הסלולארי.. אין קו. "מה לעזאזל…" רוברט פותח בריצה לקומת הקרקע ופותח את הדלת. " יואנה עצרה לרגע , בדיוק כשאחד הנרות כבה, ג'ודי נרתעה מעט והתכרבלה יותר בשמיכתה, יואנה נאנחה והמשיכה לספר " באמצע הלילה נראות דמויות אחדות יוצאות אל הרחוב בבהלה ומביטות לכל כיוון. מזיעות, חוששות , פוחדות…, רוברט הוא אחד מהן, לאחדות מהן שעון, בלי הרף הן בודקות את השעה אבל נוכחות לראות השעה 2:22:22 קבועה, ברקים ממשיכים להגיע עם זאת גשם עדיין חסר, כול הדמויות הן שכנים, רובם מכירים אחד את השני רק בתור שכנים, אחדים בעלי היכרות מעמיקה יותר, מתוך יצר טבעי הם מתקבצים לקבוצה, הכוללת 7 גברים, 3 נשים ושני ילדים, כולם התעוררו בביתם, לבד, בלי הורים, בלי בני זוג, בלי חיות מחמד. הילדה הקטנה, שמה אני, נצמדת לילד הגדול יותר, העונה לשם בן, ומחפשת קירבה של אח גדול ומגונן, הקבוצה עוברת מקצה אחד לקצה השני של הרחוב, הם אינם מסוגלים לצאת, חוץ מהרחוב ו13 בתיו כול האזור מסביב הוא ערפל לבן אינסופי, שרק מהתקרבות אליו נשמעים קולות טנקים, פיצוצים וברקים מלווים בקולות חיילים גוססים, קבוצת 12 האנשים עוברת מבית לבית מחפשת אחרים מלבדם אך כלום, קול חליל נשמע ברקע ומורט את עצבי האנשים, הממהרים לחפש אחרי מקורו המוביל לחלילן מיסתורי היושב על פחי האשפה ומנגן, עד בוא האנשים ואז נעלם כלעומת הוא בא, האנשים מתקבצים ביחד חוששים שאם ייפרדו, יאבדו את שפיותם, במהירות ממונה מנהיג, מנהיגה, אישה בת 45 בשם בט אם ל3 ילדים שעברה הרבה בחייה, היא מצביעה למרות ידה הרועדת לעבר הבית היחיד שאליו אינם נכנסו, בית גדול וריק בסוף הרחוב, בית מספר 13, שהדיירים שברחוב כמו נולדו עם פחד אליו, הילדים "יודעים" שמפלצת גרה בבית, הנשים, רדופות באמונות תפלות, אינן מוכנות אפילו להתקרב אליו, בלי כמה קמעות מזל וסמלים דתיים, והגברים, עמוסים בפחדים שונים, שלדעתם יקרו בבית הנטוש, כול אחד והפחד שלו, כול אחת והאמונה שלה, כולם בטוחים שמה שיש בתוך הבית הוא מעבר ליכולתם, אך בט מעודדת אותם להיות חזקים, "אחרת…" בט קוטעת את המשפט, כולם מבינים את כוונתה, הם מתקדמים לעבר הבית נחושים בדעתם לפתוח את הדלת, ולהיכנס, אך ברגע שידה של בט במרחק כמה סנטימטרים מהידית, פורץ לפתע בצרחות אחד מהגברים, קופץ ממקומו ורץ לאורך הרחוב, ישר לתוך הערפל, תגובה זאת הספיקה כדי להרוס את כול המבנה המהוסס של האנשים והם נסוגו בקבוצות, במהירות, קפואים ביחד ורועדים הצטופפו האנשים, בט הבינה שהיא חייבת לגרום להם לביטחון, לפחות חלקי כדי שיוכלו להעז להיכנס לבית, היא קבעה שחלק מהאנשים יצאו בקבוצה, יעברו ויחפשו כול דבר היכול לשמש ככלי נשק, הקבוצה התארגנה במהירות והלכה לחפש דברים היוכלו לשמש אותם, כולם ידעו שלאף אחד מהם אין רובה או אקדח בבית, זה לא נדרש להם, לראשונה הצטערו האנשים על היותו של הרחוב בשכונה חסרת פשע, הם עברו מבית לבית, לוקחים מחבתות וסכיני מטבח, אלות בייסבול, וקסדות פוטבול להגנה, כול דבר שביכולתו לעשות נזק נלקח, כול דבר שביכולתו להגן או להועיל בדרך כלשהי גם נלקח, בלי שיצטרכו לומר זאת, בזמן שעסקו אנשי קבוצת החיפוש בריקון וחמס על בתיהם שלהם, שאר האנשים ישבו באמצע הרחוב, אוכלים את מה שהוציאו מהמקרר של הבית הסמוך, הם לא שמו לב לכך שמשהו זע בתוך הערפל, יד גיששה בעיוורון את דרכה מחוץ לערפל ואז לאט לאט יצא כול גופו של אדם, היה זה אותו אדם שנכנס לתוך הערפל מקודם, שמו הוא אדם ספיריט, עיניו פזלו והוא דידה בצורה מוזרה במעלה הרחוב, השעיה בערפל עיוותה את מוחו, עכשיו הוא היה מסוכן מדיי לקבוצת האנשים שישבו בשקט מול הבית הנטוש וחיכו לאחרים שישובו, אני הקטנה מבחינה בו ראשונה, היא נצמדת לבן ומייבבת כגור כלבים מפוחד, בט ממהרת להרגיע אותה, היא צופה במר ספיריט מתקרב, משהו אינו מוצא חן בעיניה בו, עד שלפתע הוא מסתער על אחד הגברים בקבוצה ושובר את מפרקתו, מזועזעים מתרחקים כול אנשי הקבוצה לאחור, כשלפתע צדה עיניה של בט את מבטו של מר ספיריט, עוקבת אחרי מבטו ראתה בט שספיריט מביט על אני הקטנה, בט צועדת קדימה ובועטת בחזו של ספיריט, אך כאינו חש בכאב, מסתער לעבר הקבוצה המתפצלת ובורחת לשני הצדדים, אדם ספיריט רץ ישר לעבר חבורת האנשים החוזרת מהחיפושים בבתים, הוא קפץ לעבר אחת הנשים והפילה ארצה, ואז חדל לזוז, האישה המבוהלת גלגלה אותו מעליה וגילתה סכין לחם תקוע בבטנו של מר ספיריט, "הכול פה נעשה מטורף!" צעקה האישה ופרצה בבכי, אחד הגברים הרגיעה, "חלקו מה שמצאתם" פקדה בט לאנשי קבוצת החיפוש, במהירות חולקו הדברים בין כול האנשים, אף הילדים קיבלו דבר מה כדי להגן על עצמם, ואז ברגליים משקשקות וידים רועדות נכנסו עשרת האנשים לתוך הבית" קול של דבר נשבר נשמע בחדר והפסיק את סיפורה של יואנה, "מה זה?" לחשה ג'ודי בקול צפצפני ומבוהל, יואנה התכופפה מעט והביטה מתחת לשולחן, " רק צלחת שנפלה" הרגיעה יואנה את ג'ודי, "אוקיי תמשיכי לפניי שאני אשתגע פה" אמרה ג'ודי ליואנה ברעד, " קבוצת האנשים נכנסה לקומה הראשונה, רועדים ומבוהלים מכול קרש ברצפה שחרק, ומכול רעש שהפיקו צעדיהם, עברו אט אט האנשים על פני הקומה הראשונה, הם עזבו את הקומה הראשונה ועלו לקומה השנייה והנוראה מכול" הפעם רוח פרצים הכתה בג'ודי וביואנה, ג'ודי המבוהלת מיהרה לקפוץ מאחורי הספה בעוד שיואנה כמה וסגרה את החלון, "אני לא זוכרת שהחלון היה פתוח" מלמלה ג'ודי ממקום מחבואה, "כי קודם לא היית רוח לכן כנראה לא שמנו לב שהחלון פתוח" ענתה יואנה לג'ודי, וחזרה למקומה על הספה שלה, ג'ודי הציצה מעט לעבר יואנה, "את בטוחה?" שאלה ג'ודי את יואנה בשקט, "אני בטוחה, עכשיו צאי משם!" פקדה יואנה על ג'ודי, כשלפתע נשמעה טריקת דלת ההבהילה את שניהן, " עכשיו אני לא בטוחה כול כך.." אמרה יואנה בשקט, "ג'ודי מה קרה לך?" שאלה יואנה למראה חברתה המבוהלת שבהתה בה ומלמלה, " יו..יוא..יואנהה" מלמלה ג'ודי, "ג'ודי? הכול בסדר?" שאלה יואנה והחלה כבר להיבהל, ג'ודי כבקושי רב פלטה "מאחורריך..", יואנה הסתובבה באיטיות והביטה ישר לתוך פרצופו של יצור מחייך, לרגע אחד היא נותרה קפואה, אך ברגע השני… היא הוציאה את הפוקגיר ובדקה בפוקדע את "היצור", "מידע כללי על: קרפן, פוקימון השדון, סוג אופל, מראו המפחיד וצורתו דמוית השד, גרמו לא מעט, למהומות בקרב אנשי דת, האמינו שהוא רשע בבסיסו ומקורו מהשטן, בעקבות אהבתם של הקרפנים להפחיד אנשים, למרות שמעולם לא פגעו באף אחד בצורה פיזית, הקרפנים היגרו לפני 40 שנה מאזור רישה הנמצא במזרח סיביר לאסיה המזרחית, מסיבה לא ידועה." אמר הפוקידע בקול מתכתי, יואנה כיבתה את הפוקגיר, והחזירה אותו למקומה, "אז ככה נראה קרפן" אמרה יואנה והביטה על הקרפן המבולבל, שהיה קודם בטוח שהיא תברח ממנו, ולא תעמוד מולו בפרצוף רגוע, זה הרגיז אותו והוא החליט ללמד אותה ואת השנייה לקח, " יואנה?" אמרה ג'ודי בקול צפצפני, יואנה הביטה הצידה, הן היו מוקפות בקרפנים שלא נראו נחמדים כול כך, ובנוסף לזה הם תפסו את ג'ודי!, " עזבו אותה" צעקה יואנה ומיהרה ללכת לעבר ג'ודי, הקרפנים המשיכו לחייך והרימו את ג'ודי למעלה, "אמרתי שתעזבו אותה!" צעקה יואנה וזרקה את הדבר הראשון שבא לידה על אחד הקרפנים, במקרה הזה זו הייתה צלחת והקרפן שאחז את ג'ודי, שמט אותה, ג'ודי נחתה בחבטה על הרצפה , "הם ביתרון מספרי עלינו והפוקימונים שלנו בצד השני של החדר, אז תפסיקי להילחם בהם ובואי אליי!" צעקה ג'ודי לעבר יואנה ומיהרה לרוץ לעבר ארון מדרגות גדול, יואנה העיפה מבט מסביבה ואז מיהרה לרוץ לארון, הקרפנים ריחפו מעליהן, מנסים לתפוס או להפיל אחת מהן, ג'ודי הציצה מתוך הארון, יואנה הגיעה אליה לבסוף, אחרי שהעיפה קרפן מעצבן במיוחד ששיחק בשיערה, יואנה נדחפה לארון ושני הבנות הסתגרו בחשכה, "הממ.. יואנה מפחיד פה" לחשה ג'ודי, "אל תתחילי עם זה!" גערה יואנה בג'ודי, הקרפנים חיכו ליואנה וג'ודי מחוץ לארון מכים בדלת כדי להבהיל אותן, על השולחן שליד החלון, אחד הפוכדורים התחיל לנוע, ולבסוף התגלגל ונפל על הרצפה, איוי יצא ממנו, הייתה זאת רוז, עיניה זהרו בכחול והיא יללה "ווווווווווייי" , "זאת רוז, היא בחוץ!" לחשה יואנה והתפתלה בארון, "יואנה, לא אל תצאי!" קראה ג'ודי והחזיקה ביואנה, "ג'ודי אני לא יכולה להשאיר אותה ככה בחוץ!" סיננה יואנה וניסתה להגיע לידית הארון ולצאת ממנו, צלליות כהות הופיעו סביב רוז, היו אילו מיסדריוסים, הזוהר הכחול בעיניה של רוז כבה והיא מיהרה לרוץ לעבר הארון שבו התחבאו שתי הבנות, דלת הארון נפתחה במהירות ויד תפסה את האיוי והכניסה אותה לארון, "רוז, הבהלת אותי!" נזפה יואנה ברוז וחיבקה אותה, רוז בתגובה ליקקה את פניה של המאמנת שלה, " אסור היה לכם לתקוף אותן גם לא בצחוק!" קראה אחת המיסדריוסים בשפה המשותפת של הפוקימונים, לעבר הקרפן שניסה להפחיד מלתחילה את שתי הבנות, "למה? הן רק עוד שתי בנות אדם" שאל הקרפן, "בתור פוקימון אופל, אמורה להיות לך ראייה מצוינת בחושך" לגלגה המיסדריוס על הקרפן, אחד הקרפנים הקטנים והצעירים ניגש לקרפן המבוגר, "דוד, בהתחלה חשבתי שלאחת מהם יש שיער כסוף בגלל האור מהירח, אך כשאני חושב על זה הוא נראה יותר כמו לבן" אמר הקטן, הקרפנים הבוגרים הביטו בזעזוע על הקטן והעבירו את מבטם למיסדריוסים, "זאת היא?" שאל קרפן זקן בקול רועד מיסדריוס, היא רק הנידה בראשה לאות כן, "אנחנו נלך עכשיו" אמרה אחת המיסדריוסים, והן נעלמו, הקרפנים החליפו בניהם מבטים ועזבו את הבית. מפהקת זחלה ג'ודי מהארון, ומצמצה לעומת אור השחר העולה, היא קמה ומתחה את שריריה התפוסים, יואנה יצאה אחריה מחזיקה בידיה את רוז שעדיין ישנה, היא שפשפה את עיניה והביטה על הזריחה, "זריחה יפיפייה" אמרה ג'ודי בשקט, יואנה לא ענתה היא רק שתקה והביטה. "יואנה, ספרי לי את סוף הסיפור" ביקשה ג'ודי בזמן שהיא ויואנה צעדו כבר על הדרך, "בסדר" אמרה יואנה, היא התמתחה והתחילה לספר את סוף הסיפור " כשהקבוצה הגיעה לקומה השנייה והנוראה מכול הם ראו משהו כתוב על הקיר, הם התקרבו כדי לראות, וראו שכתוב על הקיר Game Over", "מה?!" קראה ג'ודי בתדהמה, "וזה סוף הסיפור!" פסקה יואנה, "אבל…." ניסתה ג'ודי לשאול, "אל תתחילי שוב עם האבל, זה הסוף!" אמרה יואנה לג'ודי, "המממ… אוקיי, אני שותקת" קראה ג'ודי והשתתקה, היא ויואנה הלכו אחת ליד השנייה בשקט במשך כמה דקות, "לפחות את יכו.." התחילה ג'ודי לומר, ונקטעה בגלל תפוח שדחפה יואנה לפה של ג'ודי, ג'ודי אכלה את התפוח בקולניות והמשיכה תוך כדי כך לדבר, ויואנה נאנחה, ושמה אטמי אוזניים. המשך יבוא |