אהוב שלי

אני עומדת בחלון ביתנו ,וצופה אל השקיעה.

הימים מתקצרים והולכים, עוד מעט סתיו, וזה כמו שהסברת לי ,מה שגורם לשמש לשקוע קצת יותר רחוק מאתנו וקרוב יותר למלון קרלטון.

לאט לאט היא תעלם לי לגמרי משדה הראיה.

כבר יותר מחודש עבר מאז התנשקנו לשלום באותו בוקר.

פרידה רגילה כל כך… לתמיד.

עוד דיברנו באותו אחר צהרים, סיפרת, שהים נראה נחמד ושתלך לגלוש יותר מאוחר.

איחלתי לך , כמו תמיד, ומכל הלב, שתהנה.

ידעתי שיהיו לך הרבה גלים לתאר לי כשנפגש בבית. רציתי לפתוח לך את הדלת ולראות אותך עם הגלשן, מחייך, נוטף מים ומאושר כל כך.

ידעת אושר גדול בים, ידענו , אני ואתה , אושר עצום ואמיתי בחיינו המשותפים.

הים הרגיש אותך , לא פחות מאשר אתה הרגשת אותו.

לא פעם כעסת עליו, אך ההתפייסות הייתה תמיד שלמה.

באותו יום עלה הים פתאום, לשעה , רק כדי לתת לך כמה מתנות לפני שתלך.

החיוך, שהיה על שפתיך כשחזרת שוב ושוב לפיק, אמר הכל. הים הגיב אליך כפי שהגיב ביום חתונתנו…זוכר?

קצף מלוח ניתז על פנינו , כשהבטחנו אחד לשני את הנצח.

איש מתוק שלי, הכל מלא בך. ביתנו, שכל כך אהבת, הקירות , התמונות, כתב ידך .

גם לבי, שכל כך הקפדת לרפד בצוף של אהבה, מלא בך.

את שלי בכלל ואני אוהב אותך עמוק בלב, אמרת, שתמיד תאהב אותי.

השלמות של אהבתך , והזכות לאהוב אותך , באושר וגם בהרבה כאב, הן המתנות הגדולות ביותר שקיבלתי בחיי.

תודה גיא .

יום רביעי, 06/09/2000