הרעיון לבנות מצפה כוכבים
בחלל, מעל כל האטמוספרה, אינו חדש והועלה לראשונה כבר בשנות ה-40 של המאה
הקודמת. תכניות ראשונות ועיצוב טכני החלו עולים על שולחנות המהנדסים בשנות
ה-70. בניגוד לפרויקטים אחרים, מהנדסי החלל הבינו שמדובר במשימה ארוכת-טווח
הדורשת היערכות מיוחדת. בתחילה תוכנן הטלסקופ להיות מטופל בחלל אחת לשנתיים
וחצי, ומדי חמש שנים הוא היה אמור להיות מוחזר בשלמותו לכדור הארץ לצורכי
אחזקה וחילוף חלקים. אולם גישה זו נזנחה ב-1985 בשל הקשיים הכרוכים בהחזרת מערכת
כה מורכבת וכבדה באמצעות מעבורת החלל, והוחלט לאמץ גישה לפיה יתוחזק
הטלסקופ בחלל מדי שלוש שנים על ידי צוותים של אסטרונאוטים שיגיעו אליו עם מעבורת
החלל האמריקנית. טלסקופ החלל הגדול, שמו המקורי של , הוא מיזם משותף של
סוכנות החלל האמריקנית נאסא וסוכנות החלל האירופית . זהו המכשיר המדעי
הטכנולוגי היקר ביותר שנבנה עד היום, ועלותו הכוללת כ-2 מיליארד דולר בקירוב. הוא
נראה כמו אוטובוס נוסעים בינוני. אורכו 13 מטרים, משקלו 12.5 טונות, והוא
פורש כנפיים סולריות (לוחות שמש לקליטת אנרגיה) באורך 12 מטרים. בלבו של
הטלסקופ יש מראה מלוטשת בקוטר 2.4 מטרים, שנועדה לקלוט את הקרינה באור נראה,
על-סגול ותת-אדום, לפני שזו מגיעה אל האטמוספרה של כדור הארץ. המערכת האופטית של
הִנה מופת של עיצוב טכנולוגי חדשני, משום שהיה עליה לעמוד בדרישות עיצוב
יוצאות דופן: משקל קטן, יכולת הכוונה ושליטה מרחוק, בטיחות גבוהה ועמידות בתנאי
חלל וכושר לשרוד את מאמצי השיגור. האור הפוגע במראה הראשית של מוחזר אל מראה
קטנה יותר בקוטר 0.3 מטרים, אשר משגרת בתורה את האור דרך חור דמוי כעך
המצוי במרכזה של המראה הראשית. האור עושה את דרכו אל ירכתי הטלסקופ, ושם הוא
פוגש גלריה של מכשירים מדעיים, שגודל כל אחד מהם כגודל תא טלפון ציבורי. נושא
כיום שתי מצלמות: המצלמה הפלנטרית רחבת השדה המשמשת לתצפיות על כוכבי לכת
ועצמים בעלי גודל זוויתי רחב, והמצלמה לעצמים חיוורים שמיועדת ללכוד את אורם
של עצמים חלשים במיוחד. נוסף להן מצוי הספקטרומטר (STIS) המסוגל לפענח את
האור מתחום העל-סגול הקצר (115 ננומטר) ועד התת-אדום הקרוב (1000 ננומטר).
משלימים אותו הספקטרומטר והמצלמה לעצמים בתת-אדום (NICMOS), שהוא גלאי המקורר על
ידי חנקן קפוא, המיועד לתצפיות בתחום התת-אדום. שורה של חיישנים רגישים שומרים
על מיקומו המרחבי של הטלסקופ ועוזרים לכוונו למטרותיו, וכמובן "מוח"
ממוחשב המאפשר לאסטרונום מכדור הארץ להזיז את "האוטובוס" לעבר יעד התצפית. על
מנת לאפשר את תחזוקתו נקבעו על גופו של מאחזים מיוחדים וכ-76 נקודות עגינה
לצוות האסטרונאוטים בעת הליכות-החלל הנועזות שלהם. בנייתו של מכשיר טכנולוגי
משוכלל כל כך, כמו טלסקופ החלל, היא תוצאה של מאות שנים של מחקר מדעי עיקש
ועקיב בתחומי האופטיקה, המכניקה, האסטרונומיה ותחומים נוספים. כאשר מכשיר
מורכב כל כך "עובד", סימן שהתאוריות המדעיות שעליהן הסתמכו המפתחים שלו הן
נכונות, כלומר, זהו עבורן מבחן התוצאה
|
