דף הסבר על תופעת העיבוי (קונדנסציה)
מושגים כלליים
האויר
שמסביבנו מכיל אדי מים שאינם נראים לעין. כמות אדי המים באויר נקראת
"לחות". ככל שהטמפרטורה עולה, מסוגל האויר להכיל כמות גדולה יותר של אדי
מים. בטמפרטורה נתונה יכול האויר לקלוט אדי מים רק עד גבול מסוים. בגבול זה קליטת
אדי המים הינה מקסימלית, לחות האויר היא 100% והאויר נמצא במצב רווי. הטבלה שלפניך
מראה את כמות אדי המים שמסוגל להכיל מ"ק אויר במצב רווי (לחות יחסית 100%)
בהתאם לעליית הטמפרטורה
|
טמפרטורת האויר במעלות |
כמות האדים המקסימלית בגרמים לכל מ"ק אויר |
|
5 |
6.8 |
|
6 |
7.2 |
|
7 |
7.7 |
|
8 |
8.2 |
|
9 |
8.7 |
|
10 |
9.3 |
|
11 |
9.9 |
|
12 |
10.5 |
|
13 |
11.2 |
|
14 |
11.9 |
|
15 |
12.7 |
|
16 |
13.4 |
|
17 |
14.2 |
|
18 |
15.0 |
|
19 |
16.0 |
|
20 |
17.0 |
|
21 |
18.0 |
|
22 |
19.0 |
"לחות יחסית" - מידת הלחות שבאויר.
הלחות נמדדת בהתאם לכמות אדי המים שבאויר,
ביחס לכמות המקסימלית שאותה יכול האויר לקלוט בטמפרטורה נתונה.
"אויר
לח" - הוא אויר
שלחותו היחסית גבוהה.
"אויר יבש"
- &nnnbsp; הוא אויר שלחותו היחסית
נמוכה.
אויר הנמצא
במצב רווי יפלוט כל כמות נוספת של אדי מים, והללו יהפכו לטיפות. אותו הדבר יקרה
כאשר אויר שהינו רווי, בטמפרטורה מסוימת, יתקרר מתחת לטמפרטורה זו. (כאשר האויר
מתקרר, יורדת יכולתו לקלוט אדי מים ופוחתת כמות האדים המקסימלית אותה הוא מסוגל
להכיל). אז יווצר עודף לחות באויר. עודף זה יתעבה למים נוזלים. לתופעה זו קוראים
"עיבוי" (קונדנסציה בלועזית). למשל: אויר בטמפרטורה של 18 מעלות,
במצב רווי, מסוגל להכיל 15 גרם אדים למ"ק (ראה טבלה). נניח שהאויר בחדר מכיל
אדים בכמות של 12 גרם למ"ק (דהיינו, לחותו היחסית היא 80%=12/15). במקרה זה
לא תהיה כל תופעת עיבוי, היות והאויר בטמפרטורה זו מסוגל לקלוט עוד 3 גרם אדים
למ"ק. אך כאשר הטמפרטורה באותו חדר תרד ל14 מעלות, יגיע האויר למצב רוויה
(ראה טבלה). כל ירידה נוספת בטמפרטורה של החדר תגרום לעיבוי. דהיינו אדי המים
הבלתי נראים יהפכו לטיפות מים. כך קורה במטבח, בחורף, כאשר מחממים סיר מים. האויר
סביב הסיר חם יותר מאשר האויר שבחדר. כאשר אויר זה בא במגע עם משטח קר ממנו, כגון
חלונות או משטחי חרסינות, הוא מתקרר ויוצר עיבוי (קונדנסציה). כלומר, הוא פולט את
עודף הלחות בצורת טיפות מים קטנטנות על גבי המשטח הקר יותר – החלון או החרסינות.
עיבוי
על פני שטח הקירות
כאמור, כאשר
אויר בלתי רווי בא במגע עם משטח שהטמפרטורה שלו נמוכה מזו של החדר, קורה והוא
מתקרר מתחת לטמפרטורת הרוויה ואז הוא יפלוט אדי מים ויגרום לתופעת העיבוי ע"פ
המשטח. המים המתהווים על פני השטח, נספגים לתוך הקיר וגורמים להגברת הרטיבות שבו.
רטיבות זו, יוצרת תנאים נוחים להתהוות פטריות, בקטריות, עובש, וכתמי ריקבון על
הקיר. התנהגות הקירות במקרה של עיבוי תלויה במידת אפשרותם לספוג ולאייד מים. בהקשר
זה ניתן להבחין בין שני סוגים של קירות:
"קיר אטום"- קיר שאינו סופג רטיבות אבל גם לא מאפשר
לסלק החוצה רטיבות שהצליחה לחדור, זאת היות ופניו של קיר זה (כשאינו פגום) – מצופים
בשכבה אטומה למים. שכבה זו אמנם חוסמת חדירת רטיבות לתוך הקיר, אולם, אם זו נוצרת
בתוכו, נמנעת גם התנדפותם של המים החוצה.
"קיר סופג" - קיר המסוגל לספוג מי עיבוי ומאפשר התנדפותם החוצה דרך אותו
משטח שדרכו הם חדרו."קיר סופג", בנוי בד"כ, מחומרים נקבוביים כגון
לבנים, בלוק בטון או איטונג והוא מצופה בשכבה הסופגת מים כגון טייח פנים רגיל.
קיר כזה גם מאפשר תנועת רטיבות מצד אחד לצד שני ולכן קיר
הסופג לכל רוחב החתך שלו אינו רצוי. אי לכך, רוב הקירות בארץ הם קירות אטומים כלפי
חוץ. דהיינו, הם מוגנים ע"י שכבה חיצונית שהינה אטומה בפני מים. (לדוגמא:
טייח חוץ ע"ג קיר בלוק' עם ציפוי אקרילי). במקרה כזה, התייבשות הקיר כלפי
פנים, בתנאי שפני הקיר הפונים פנימה אינם אטומים. בנוסף, כאשר השכבה
החיצונית אטומה ואילו השכבה הפנימית של הקיר חדירה למים (כשהחומר ממנו בנוי הקיר
הוא נקבובי), יספוג הקיר את מי העיבוי הנוצרים על צדו הפנימי. קורה גם, שאדים, עקב
הפרשי לחצים, חודרים לתוך הקיר וכשהם מגיעים למקום בו הטמפרטורה מספיק נמוכה, הם
מתעבים והרטיבות נוצרת בתוך גרעין הקיר. בכל מקרה, כאשר תרד הלחות או תעלה
הטמפרטורה בחדר, במידה מספקת ובמשך זמן מספיק, תשתחרר הרטיבות מתוך הקיר ע"י
התאדות לאוויר החדר. כאשר תקופת ההתעבות היא ממושכת, יכול להיווצר מצב בו כל הקיר
יהיה ספוג במים ויהווה קרקע מתאימה להתפתחות עובש ולתופעות בלתי נעימות אחרות.
כאשר השכבה הפנימית גם היא אטומה, אזי מי העיבוי לא יוכלו להיספג בקיר והם ייזלו
ע"פ הקיר. כאשר שכבת האיטום נמצאת מתחת לשכבה עליונה סופגת (כגון טייח), אזי
הרטיבות תיספג רק בשכבה העליונה מבלי להרטיב את פנים הקיר.
מקומות להופעת עיבוי בדירה
ý
עיבוי מופיע
בעיקר בחדרים (כגון: המטבח וחדר האמבטיה) בהם נוצרים אדים. קשה מאוד להימנע ממידת
מה של עיבוי בתוך חדרים אלה. מסיבה זו מצפים, באופן חלקי, את קירות חדר האמבטיה
והמטבח באריחי חרסינה וצובעים בצבע שמן. ע"י כך יוצרים שכבה אטומה לחדירת
מים, המאפשרת גם ניקוי וייבוש מי העיבוי בעזרת מטלית. אדים המתפשטים אל חדרים
אחרים או נוצרים בהם, יוצרים גם בחדרים אלה תופעת עיבוי, כאשר הטמפרטורות שם
נמוכות יותר.
ý
בחדרים המחוממים
ע"י תנורי נפט או גז, שאין להם
ארובות לאוורור, נוצרות כמויות אדים גדולות כתוצאה מתהליך שרפת חומרי הדלק. אדים
אלה עוברים לחדרים בלתי מחוממים ומתעבים על קירותיהם.
ý
בדירות רבות נהוג
לחמם את חדר הדיור (הסלון) בלבד ולא את חדרי השינה. כתוצאה מכך, יופיע עיבוי בחדרי
השינה הקרים. העיבוי מופיע בעיקר מאחורי המיטות וארונות הבגדים, היות והללו לא
מאפשרים לחום להגיע אל הקירות שמאחוריהם.
גורמים המשפיעים על תופעת
העיבוי
אוורור
הדירה (חילוף אויר) – כמות אדי
המים בתוך הדירה גבוהה תמיד מזו שמחוצה לה. האוורור מפחית את כמות האדים בדירה.
רצוי לבצע אוורור בבקרים החמים יותר ובכך לחרר את אדי המים שנוצרו במשך הלילה.
בחורף קיימת מגבלה בקשר לאוורור: האויר החיצוני קר יותר מהפנימי, והחדרתו לחדר
תוריד את הטמפרטורה בתוך הדירה.
בידוד תרמי של הקירות – הקירות מפרידים בין החלל הפנימי של הדירה לבין החלל החיצוני. בחורף, כאשר
הפרשי הטמפרטורה בין החוץ לפנים גדולים במיוחד, יש חשיבות רבה לכושר הבידוד התרמי
של הקירות. מבחינת העיבוי, קובע לא כושר הבידוד הממוצע של הקיר, אלא כושר הבידוד
בכל נקודה ונקודה ע"פ הקיר.
למשל, כאשר בקיר בעל כושר בידוד סביר ישנו מקום בעל כושר בידוד נמוך יותר (כגון:
עמודי בטון בקיר מבלוק' חלולים), יופיע העיבוי במקומות בעלי כושר הבידוד הנמוך
יותר. מקומות אלה נקראים "גשרי קור". היות ולשטחי זכוכית כושר בידוד
נמוך, הטמפרטורה שלהן קרובה לזו של האויר החיצוני. לכן, הזכוכית קרה יותר מאויר
החדר וגורמת לעיבוי על פניה.
גימור פנים
של הקירות – סוג הגימור של
השטח הפנימי של הקיר (טייח, סיד, צבע שמן וכו') אינו משפיע על היווצרות העיבוי. אך
אם חומר הגימור הינו בעל כושר ספיגה (כגון: טייח מצופה), יספגו האדים או מי העיבוי
שיווצרו מהם אל תוך הקיר. אם לאחר מכן יאוורר החדר או יפסק יצור האדים, תצא
הרטיבות מהקיר חזרה לתוך החדר ועל פני הקיר לא יראו כל סימנים. אם גימור הקיר עשוי
מחומר בלתי סופג (צבע שמן או צבע פלסטי), אזי האדים או מי העיבוי לא יספגו לתוך
הקיר. אם פני הקיר יהיו מספיק קרים, תופיע מייד רטיבות בצורה נראית לעין ובמקרים
מסוימים ייזלו מי העיבוי ע"פ הקיר.
המלצות
למניעת היווצרות עיבוי בדירה
- יש לדאוג לכך שהטמפרטורה של הצד הפנימי של
הקירות לא תהיה נמוכה בהרבה מטמפרטורת האויר בחדר. כמו כן יש להימנע ככל
האפשר מ"גשרי קור". לשם כך יש לשפר את כושר הבידוד התרמי של
הקירות.
- יש לדאוג לאוורור מתאים, שימנע עליה בכמות
האדים בתוך הדירה לרמה שהיא גבוהה יותר מנקודת הרוויה של האויר. במקומות שבהם
האקלים קשה במיוחד, וקצב החלפת האויר בדירה קטן מאד, יש לדאוג לסילוק האויר
רווי האדים במקום בו האדים נוצרים. דהיינו: במטבח ובאמבטיה. ניתן לעשות זאת
באמצעות אוורור מכני. במטבח, רצוי לקבוע את מקום הבישול מתחת לפתח האוורור.
- יש לדאוג לבידוד תרמי מתאים של תקרות הקומה
העליונה. את שכבת הבידוד התרמי יש להניח מעל תקרת הגג ולכסותה בשכבת איטום
- כהגנה מפני גשם. במקרה של גג ללא בידוד
תרמי מתאים, יכולה טמפרטורת השטח הפנימי של התקרה להיות קרובה למדי לטמפרטורת
השטח החיצוני. הדבר אמור במיוחד לגבי תקרה מעל חדרים שאינם מחוממים באופן
קבוע (כמו: חדרי שינה, חדרי אורחים וכו'). כתוצאה מכך, קיימת תנועת אדים
מהמטבח ומהאמבטיה או מהחדר המחומם בתנור נפט אל תקרות החדרים הללו. בתנאים
אלה העיבוי הוא בלתי נמנע.
- יש למנוע חדירת רטיבות לתוך הקיר ושהייתה
הממושכת שם, הן אם מדובר במים שהתהוו ע"פ הקיר כתוצאה מעיבוי וחדרו
פנימה והן אם מדובר במים שנוצרו מעיבוי אדים בתוך הקיר פנימה. יש לזכור, כי
חדירת אדים לתוך הקיר כשלעצמה אינה מסוכנת והנזק נגרם רק כאשר האדים נתקלים
בשכבת קיר שהיא מספיק קרה כדי להפכם למים נוזלים. כדי למנוע זאת, יש להתקין
"מחסום אדים" משכבת חומר בלתי חדירה לאדי מים (כגון: פוליאתילן),
אשר ימנע בעד האדים מלהגיע לאותה נקודה קרה שבקיר. את השכבה הזאת יש למקם בין
שכבת הטייח הפנימית לבין שכבת הבידוד התרמי. מקום זה של "המחסום",
הבלתי חדיר, ימנע את הרטבת הבידוד התרמי (יש לזכור כי כושר הבידוד התרמי של
מרבית חומרי הבידוד יורד פלאים בהיותם רטובים.
- יש להעדיף הסקה חשמלית על הסקה בתנור נפט
או תנור גז ללא ארובה, היות ותנורי גז או נפט יוצרים אדי מים תוך כדי תהליך
השריפה ומגבירים את כמות הלחות באויר.
אבחנה
וטיפול בתופעת העיבוי בבניינים קיימים.
רטיבות,
כתוצאה מהתעבות, מתרכזת בעיקר בחלקים היותר קרים של הקירות. כמו פינות,קירות בטון
או בתוך
קיר בנוי
מבלוקים וכדומה.ניתן להבחין בשטחי העיבוי היות והם מכוסים,לעיתים קרובות,בעובש או
בכתמי רטיבות
או בטיפות מים
הנוזלות על פני הקיר.למרות שאין קשר ישיר בין ירידת גשם לבין תופעת העיבוי, הרי
שקיים קשר עקיף ביניהם. בזמן גשם עולה רטיבות הקיר וע"י כך יורד כושר הבידוד
התרמי שלו. יחד עם זאת לחות האויר בחוץ גבוהה יותר והחדרים פחות מאווררים. כתוצאה
מזה גדלה סכנת העיבוי. לפעמים מופיעים סימני עיבוי בשעת הגשם או מייד לאחריו. דבר
זה מקשה על הזיהוי האמיתי של התופעה, היות ובמבט ראשון ניתן לחשוב שהרטיבות היא
תוצאה של חדירת מי גשם.
הטיפול בתופעת
העיבוי הוא בעיקר טיפול מונע, וכפי שהוסבר לעיל, באמצעות אוורור מיוחד של המטבח
וחדר האמבטיה ושיפור הבידוד התרמי של הקירות. את הבידוד ניתן לשפר באמצעות הוספת
שכבת בידוד, כגון שכבת צמר סלעים, צמר זכוכית, פוליסטירן מוקצף או חומרי בידוד
אחרים. מעל שכבת הבידוד יש לצפות בשכבה סופגת כגון טייח, לוחות עץ או לוחות אסבסט.
אם כתוצאה מהעיבוי נוצר עובש – יש לנקות בצורה מושלמת בעזרת מטלית. עובש שהשתרש
בתוך הטייח יש להוריד באמצעות נייר זכוכית. לאחר ניקוי העובש יש למרוח פעמיים או
שלוש באנטיפונגוס (חומר המשמיד את פטריית העובש) אשר ניתן להשגה בכל חנויות חומרי
הבניין.
